אז כן. אולי ציפיתי שהוא יתנצל. ואם לא יתנצל, לפחות יגיד משהו, כמו, אולי- "סליחה אור, סליחה שנעלמתי לכמעט שנה וחצי ושיקרתי לך בוואטסאפ שאני חולה למרות שידעתי שאתה לבד, ולמרות שאתה יושב עם ילדים בהפסקות, אתה עדיין לבד, ואני יודע שאתה בחיים לא היית עושה לי את זה, ואני חרא, חרא, חרא, חרא, חרא."
ואני יודע, היה מטופש מצידי לייחל למשפט כזה מתרפס. הרי, גם הוא שקוע במאבק, לא? אולי מאבק שהוא לא מבין בעצמו, אבל מאבק.
כולנו חיים בתוך הקרבות הפנימיים שלנו, מתפלשים בתוך הזבל שנקרא המחשבות שלנו, הפסימיות שלנו, נאבקים בשגרה היום יומית המציקה, המעייפת, בין אם היא מסתירה מכולם שהיא לסבית ושהיא מאוהבת במורַה למתמטיקה שלה, או שהוא מסתיר מההורים שלו שהוא התחיל לעשן, או שהיא נאבקת בדמעות המעקצצות בעיניה כשהיא רואה את תלוש המשכורת הדל או כשהוא מתכחש לציון הנכשל הצפוי מראש.
לכולנו, ילדים ומבוגרים, יש לפחות בוהן אחת בתוך הבוץ. יש כאלו עם רגל וחצי בבוץ, ויש כאלו עם חצי ציפורן. אבל הבוץ הזה, הבוץ המקולל הזה, הוא המאבק שלנו, המאבק היומיומי שלנו.
הרבה פעמים אני תוהה כמה אני שקוע בתוך הבוץ. חצי בוהן, או מכוסה עד הצוואר?
אני אף פעם לא בטוח.

אבל רגע.

לפני שאמשיך בענייני הבוץ המקסימים, אני חושב שאני צריך להסביר משהו.

תקופת היסודי הייתה תקופה מדהימה ברובה עבורי, הן בציונים והן בחברים.
הביטחון העצמי שלי היה בשמים והבוץ הדביק היה יבש כמו המדבר.
שום דבר לא היה יכול להתקלקל.
ואז הגיעה כיתה ז', התקופה עם השינויים הדרסטיים שחלים בך וחלים במי שסביבך. ילדים שאהבתי מאוד בתקופת היסודי השתנו, ואני מצאתי את עצמי בתוך בועה של ארבעה נערים- אני ועוד שלושה חברים טובים, שכמו אוכסנו בתוך קופסאות שימורים במיוחד בשבילי. וזה היה נהדר. היה לי במי להיאחז בזמן בית הספר, כמו שהייתי רגיל.
ואז הגיעה ההודעה הראשונה.
אחד משלושת החברים שלי, שהכרתי רק בתחילת אותה שנה עוזב. עוזב לקנדה, ומשאיר אותי רק עם עוד שני ילדים שבאמת קרובים אלי.
והוא עזב.
הייתי שקוע בבוץ כבר עד הברכיים.
בדיוק שנה אחר כך, הגיעה ההודעה השנייה.
החבר הכי טוב שלי מאז כיתה ב' עוזב, עוזב גם הוא. לאירלנד. תקופה של שנה שעלולה להימרח עוד הרבה זמן אחרי.
והייתי כבר שקוע בבוץ עד למותניי, והמאבק נגד השקיעה המהירה נחלש.
כמה חודשים אחר כך, הגיעה הודעה שלישית, בצורה לא הודעתית בעליל- החבר הטוב (והאחרון שנשאר לי) חולה והוא בבית חולים.
אחרי שבועיים נודע לי שהוא הבריא. אבל לא, הוא לא חזר לבית ספר.
שנה עברה מאז, והוא עדיין לא חזר ללמוד. הוא יושב בבית, בריא כמו שור, אבל לא חוזר.
לפני חודש פגשתי אותו בספרייה של בית הספר. "משלים עבודות", הוא אמר. הוא נראה כמו שנראה פעם, והתנהג כמו שהתנהג פעם- ודיברתי איתו. הברזתי משני שיעורים בשביל לנסות לשכנע אותו לבוא איתי לכיתה. אבל הוא לא בא. אחרי שעה וחצי הוא החל לחייג מספר, קם מהכורסה האדומה והתחיל להסתובב ברחבי הספרייה, כתפו מצמידה את הנקסוס 4 שלו לאוזנו, נראה עצבני משהו.
"תבואי לקחת אותי." הוא סיים את שיחת הטלפון הפתאומית, לקח את התרמיל שלו, ומבלי לומר כלום יצא מהספרייה.
והוא הלך.
הוא הלך הביתה בלי לומר מילה.
והייתי שקוע בבוץ עד הצוואר.

***
אתם יודעים, אני חושב שאפשר לראות איך, אם בכלל, אנשים מתמודדים עם הבעיות שלהם. אפשר להבחין בכך בצורת הדיבור שלהם, בפרצופים שלהם, במגננות שלהם.
הדבר המרגיז בזה הוא שאיכשהו, אנשים אחרים אף פעם לא נופלים. תמיד יציבים.
ורק אני, הבוץ שלי עולה ויורד, יורד ועולה, והמאבקים שלי, נחלשים ומתחזקים, מתחזקים ומתחלשים, כאילו אני במסלול בלתי נגמר של רכבת הרים לא צפויה, מטלטלת.
***
שנותיו הראשונות של טיילר מילר בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים היו לא משהו.
לא משהו בכלל.
הוא היה שקוף- חוץ מחבר גיק אחד שלו, הוא היה לבד.
ואז, בניסיון להיות "מגניב" הוא עשה גרפיטי על אחד הקירות בבית הספר, ונגזר עליו לעשות עבודות צביעה יחד עם עוד שני נערים עד סוף הקיץ.
במהלך העבודות, טיילר הופך לשרירי וחתיךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך הורסססססססססססססססססס אומייגעגע (בנוגע לדברים האלו, בהמשך) והוא מכיר את אחת מהמקובלות שגם היאאאאאא חתיכהההה הורסתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת והוא רב עם אח שלה שגם הואאאאאאאאא חתיךךךךךךךךךךךך הורסססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססס ו-...
אוקי, אני אפסיק.
בכל מקרה, בגלל השרירים שלו ( /: ) טיילר הופך למקובל ומשיג בת העשירים היפהפייה, בת'אני, שלא רק שהיא יפהפייה, היא יפהפייה מתוסבכת.
וכשאני אומר מתוסבכת, אני מתכוונן ל- מתוסבכת.
אלכוהול, סקס ודברים מקסימים בסגנון.
לטיילר גם יש בעיות עם אבא שלו, בן אדם לא נחמד בעליל, ועם אחותו, נחמדה בעליל אבל יוצאת עם החבר הכי טוב של טיילר.

אז, כן. אני מניח ששמתם לב של- "מסובך" אין סיפור עוצמתי כמו, למשל, "דברי", שנכתב גם הוא על ידי לורי האלס אנדרסון, סופרת שספריה בעיקר נוגעים בקשיים בגיל ההתבגרות בעדינות וברגישות ופורסים את המציאות בצורה הנכונה והריאליסטית ביותר מלבד דבר אחד-
האמריקאיות.
כן.
גם דברי וגם מסובך הם אמריקאים. גם מוצא אמריקאי, אבל יותר מהמוצא שלהם הם אמריקאים.
דמויות יפהפיות ומן מציאות מתוקה-חמוצה וצבעונית וורודה.
לאחר בירור, מסתבר שזה באמת ככה- האמריקאים האמיתיים באמת חיים בסרט. ידידה אמריקאית שלי אישרה את זה.
הם באמת ככה.
אבל בדברי, למשל, זה הפריע, אבל רק קצת- הסיפור המרתק כיסה אותו.
אבל כאן, סיפור שגרתי ביותר- זה בלט הרבה יותר. ולי, בתור ישראלי, היה יותר קשה להבין ולקבל את ההתנהגות שלהם, התנהגות שכביכול רואים רק בסרטים.

לסיכום בנוגע להמלצה- טוב, המלצה. אני לא ממש יכול באמת להמליץ עליו למישהו.
נופיר, למשל, לא תאהב את זה. רוב הקוראים לא יאהבו את מסובך, אני מניח. אם אתם רוצים באמת ספר שצועק "טוב!" תקראו את דברי. אבל את מסובך...? רק אם יש לכם מחסום קריאה. זה ספר מאוד משחרר.

אז כמו שטיילר נאבק בחברה שלו ובאבא שלו ובבוץ המעיק שמכסה אותו, אני נאבק, נאבק, ויודעים מה?
אני מתחיל לנצח.
אני מתחיל ללמוד לשים לב מתי אני מתנפל על אנשים בלי סיבה (אהם ריין) וגם מתנצל על כך. אולי יום אחד אפסיק עם זה לגמרי, עם ההתנפלויות.
סוף סוף אני גם מודה בטעויות.
והלוואי שאלמד להסתפק במה שיש, ולשחרר את החברים שעזבו ולתת לילדים החדשים שרוצים להיות איתי להיכנס לחיים שלי, גם אם לא בטוח שזה ילך, וגם אם יש מצב שבסופו של דבר שוב יהיה לבד.
זה יהיה הניצחון הכי גדול שלי.


נ.ב- את החלק הראשון של הביקורת כתבתי במחברת ה- "להיות או לא להיות- זאת השאלה" שלי. מחברת שאני משתמש בה למירמורי 2 לפנות בוקר, ואז אחרי שקראתי את מה שכתבתי במחברת הזאת אמרתי: "אוקי, מסיבה לא ידועה זה מזכיר לי את דברי" אז הקלדתי את זה למחשב וערכתי קצת כדי שזה יהיה יותר נעים לקריאה, והורדתי את החלקים האישיים יותר.
אז רק רוצה להבהיר שאני לא בן אדם דיכאוני כמו שזה נראה, ממש לא, אין לי מחשבות אובדניות או כל דבר 100מם בסגנון.
וזהו.
מקווה שאהבתם את הביקורת.
כל מה שנשאר לכם לעשות זה לנצח בקרבות שלכם, ולהחליט אם לקרוא או לא לקרוא את מסובך.


ביי 
אור,
09/10/2015

אזהרה- הביקורת הזו אינה מיועדת לאנשים עם לב חלש ולתמימים/כאלו שרוצים להיות תמימים/ או שמעמידים שלא איבדו את התמימות. אני איבדתי את התמימות שלי כאן. מצטערת מראש, לרוב אני לא כזאת. סליחה.

היום העבירו לי סדנה בבית הספר של חברת "אל-סם". זו היתה בעצם סדרה של הרצאות. ההרצאות האלו דיברו על סמים, אלכוהול, לחץ חברתי וסיגריות.
לא מצאתי סיבה לבוא לסדנאות האלו. אני אף פעם לא אעשה את אחד מהדברים האלו. תמיד הגעתי להרצאות האלו בלית ברירה, שמה את ראשי על ידי ומנסה לכתוב לי סיפור כדי להעביר את הזמן או למצוא תאוריות על הזמן והחלל, על ספרים שקראתי או סדרות שראיתי (הייתי מאוד משועממת שיהיה ברור).
ואז הגעתי היום להרצאה. המרצה שאל מה אנחנו מעדיפים: סרטונים, לעשות דיון בכיתה על משהו, מצגת או סיפור. הרוב אמרו סיפור וחלקם אמור סרטונים.
הסיפור הזה הוא סיפור אמיתי לחלוטין. המרצה פגש אותו בבית הכלא שעבד. אז זה הסיפור שהוא סיפר לנו. סיפור שלא אשכח אף פעם:

היו היה ילד. הוא גר בבית גדול ויפה. הוא היה ספורטאי וחזק, מצטיין בלימודים ואהוב ע"י החברה. ויום אחד, ההורים של הבנים בבית הסמוך שגדולים ממנו בשנתיים שגם להם היה בית גדול, יצאו מחוץ לבית. הבנים של השכנים ארגנו מסיבה. הם הזמינו נערים בגיל שלהם מהישוב שבו גרו והישוב הסמוך. היה די ג'', ריקודים ואלכוהול. הנער שלנו הוזמן גם הוא כי הוא נראה גדול יחסית לגילו. הוא בא עם חבר שלו. הוא לא ממש רצה להיות שם אבל בא בכל אופן. מכיוון שבאירועים קודמים שהנער רקד צחקו עליו כל אותו השבוע לאחר המסיבה על זה שהוא רוקד גרוע, החבר שלה הנער הציע לו לשתות "כדי שירקוד יותר טוב". הם הלכו לעמדת האלכוהול ולקחו וודקה. הם חיכו חמש דקות, והוודקה לא עשתה משהו. "נשתה עוד" אמר החבר והם שתו עוד כוס. ושגם זו לא פעלה הם לקחו עוד אחת ועוד אחת. ארבע כוסות וודקה בסך הכל. הוודקה הרביעי השפיע והוא רקד.
בזמן שהוא רקד, נערה הסתכלה עליו. הוא הסתכל עליה בחזרה. היא התקרבה אליו, והם התחילו לדבר. איך שהוא העניינים התגלגלו לכך שהם התנשקו. היא הציעה לו ללכת למקום חשוך ושקט יותר הוא הסכים, והם הלכו לאחד המחסנים שם. כולכם כבר יודעים מה קרה. אבל ממש לפני שהם התחילו היא אמרה לו: "שמע, יש לי חבר. היה לנו ריב. אני לא יודעת אם אנחנו עדין חברים או לא. החברים שלו כאן ולכן התחלתי איתך כדי שהוא יקנא. אני לא רוצה לעשות את זה איתך."
הנער היה מבולבל. רק לפני דקה היא אמרה שהיא רוצה ועכשיו לא? תזכרו שהוא שיכור... ועד שהם הגיעו לכאן... הוא התחיל להתווכח, היא התעקשה ואמרה "לא, לא, אני לא רוצה", ולבסוף הוא סתם את פיה. היא השתתקה. היא לא זזה. היא קפאה על מקומה. הם עשו את זה. וכשהוא סיים היא התחילה לבכות. היא אמרה לו שהיא ואמא שלה ילכו לתחנת המשטרה ויפתחו נגדו תיק. שהיא תספר להורים שלה ואבא שלו ואח שלה יגידו להורים שלו ואז יחטיפו לו מכות. הוא התחיל להיתמם, להתחנן שלא תעשה את זה.
כשמישהו התקרב למחסן שהם היו בו, היא ניסתה לצעוק שהיא שם, שתהיה לה הוכחה. הוא השתיק אותה עד שלבסוף סתם את הפה שלה עד שהאנשים הלכו. כשהוא עזב אותה, היא התעלפה. הוא חשב שהיא נרדמה בגלל שגם היא היתה שיכורה והוא יצא משם.
כעבור ארבעים דקות, הגיעה משטרה לבית שלו. הם אמרו שאנשים מצאו את הנערה מעולפת וקראו לאמבולנס. מד"א נאלצו להודיע שהיא נפטרה. שהוא חנק אותה.
היה משפט, וחקירות ובסופו של דבר הוא נכנס לכלא לעונש של 8 שנים. המשפחה שלו עזבה את הבית היפה והגדול שהיה להם ועברה למקום אחר. הם נכנסו לחובות למשפחתה של הנערה. הנער עבר התעללות בכלא.

וכל זה קרה בגלל שתייה. שתייה מוברזת. והוא יצא משם. מצולק בנפשו.



ולמה אני מספרת לכם את הסיפור הזוועתי הזה? כבר הרבה זמן אני מחפשת פתיחה ראויה ומקורית לספר הזה ואני לא מוצאת. הסיפור הזה נתקע לי בראש והוא מתאים לסיטואציה בספר. איך דבר tחד הכניס אותו ואת משפחתו לצרה. אבל בסיפור שסיפרתי אין סוף הוליוודי. הנער ההוא לא יתגייס לצבא , אין לו בגרות, והוא לא יתקבל לשום עבודה שירצה.

"מסובך" הוא בהחלט ספר מסובך. הוא ספר שמפנה אותנו שוב לנקודת מבט של נער בימינו. כל הדברים המקובלים בחברה של היום?: מעמדות, השפעת הילדים על ההורים, ניסיונות התאבדות ועוד...
הספר לא מלא בדמויות מושלמות או בעתיד והווה מושלמים. כי הוא באמת מ"העולם האמיתי". אומנם יש בו דברים מיניים וסוטים שאני לא חושבת שחנון יחשוב אי פעם, אבל אם שרדתי את הסיפור למעלה, אז שרדתי את זה.
הספר הוא לא יצירה גאונית אבל הוא מומלץ. הוא מצחיק וחביב. אבל לא מיוחד, מותח או מסקרן במיוחד.
אהבתי את הרעיון של הכריכה. אהבתי את ההתייחסות לעולם המקובלים/ לא מקובלים. האהבתי שלא ניסו להראות את האב טוב מדי (למרות שאני לא סובלת את האבא).
לורי האלס אנדרסון נכנסת שוב לעולם הנוער בלי הקלות ובצורה טובה וכתיבה מצוינת.

כל הכבוד למי שקרא את הביקורת. אתה שורד אמיתי. סליחה אם השארתי לכם טראומה נפשית ואיבדתם את התמימות. סליחה x1000. ושוב, סליחה.

בני אדם הם יצורים מפגרים שלפעמים לא חושבים צעד אחד קדימה. ואם לא כל בני האדם, לפחות אני כזה. לפיכך הבטחתי לפפר שכל ספר שהיא תגיד לי שבאמת שווה לי לקרוא, אני באמת אנסה. לא ציפיתי שזה יכלול ספר על מתבגר אמריקאי. אני אחזור על זה שוב, כדי להסביר את גודל האימה - מתבגר. אמריקאי. ספר. מתבגר. מה אני אמור לעשות עכשיו?
זה השלב שבו האני העצמי שלי שקל אופציות פעולה כמו לזייף כאב ראש פתאומי או בחילה לא ברורה, ולבסוף לקחתי את הספר והבטחתי לקרוא אותו. כל הכבוד דז׳נייב, הגאונות בהתגלמותה.
כדי להפחית מעט את רוע הגזרה, הזהרתי אותה שאני לא אסיים את הספר בשבת, ואולי בעצם היא לא רוצה להשאיל לי אותו, אך פפר לא נותנת לטרור להפחיד אותה, בעיקר אם זה לגבי ספרים, בעיקר אם הטרור זה אני. אז לא הייתה לי ברירה, והתחלתי לקרוא.
אז קודם כל, אני לא אפרט את העלילה, כדי לא ליצור ספויילר בגודל של הגראד קניון. העלילה הבסיסית - יש ילד מתבגר, החיים שלו חרא, ההורים שלו דפוקים, והוא מתאהב בנערה יפה. אל תברחו! תנשמו עמוק, זה פחות גרוע ממה שזה נשמע.
הספר עוסק בשאלה, לא - זה לא הביטוי המדויק, הוא קובע אמירה - אפשר להיות מתבגר הורמונלי ולהיות אדם טוב. אפילו אם זה אומר מתבגר אמריקאי, עם כל החלקים הרעים בדבר.
ועכשיו - בוא נדבר טיפה על מתבגרים. יש שיאמרו שאני כזה, ואני לומד בכיתה מלאה כאלה. בארוחת צהריים לרוב הכיתה יושבת ביחד, או לפחות חלקים ממנה ומדברים על החיים, היקום, וכל השאר. יש לי יחס דו ערכי כלפי השיחות הללו, שלרוב עוסקות בנושאי מתבגרים רגילים - קפיטליזם, אלוהים, ובדיחות גסות.
בשלב מסוים נמאס לשמוע את הטיעונים החופרים על כלכלה, כי כולם חוזרים עליהם אחרי שתי דקות, שיחות על אלוהים נגמרות בדרך כלל בקביעה שאני כופר (ואפילו לא חלקתי על עיקר מי"ג עיקרים! לכל היותר על צרתו, צרת צרתו, או אשת יבמתו מאח אחר). ובדיחות גסות... ובכן, הן גסות. הפתעה. אז נכון, אנחנו מקום דתי, ודוסים וזה, המילה "פאק" אסורה בתכלית, ובדרך כלל גם "סקס", "זין", "כוס" וכן הלאה. אך אל תזלזלו במוח הגברי - אפשר לספר בדיחות גסות ולדבר על אוננות בצורה מצונזרת להפליא. יש שיאמרו שזה כישרון לעצור את הבדיחה באמצע כך שכולם יבינו בלי להגיד שום דבר רע. האם זה הופך את הכיתה שלי לאנשים רעים?
אדם טוב מאוד שהכרתי נפל בצפיית פורנוגרפיה באופן קבוע. הוא עזר לי מאוד, וכנראה עזר מאוד להמון אנשים. גם אדם נוסף שהכרתי שנפל בזה מדי פעם עזר לי מאוד. האם הם אנשים לא טובים? לאחד מהם היו פנטזיות מיניות סטייל BDSM, האם זה הופך אותו לאדם רע?
הספר מציג מתבגרים באור רע, הרבה יותר רע ממה שאני מכיר. ייאמר לפרוטוקול - אני גדלתי בחינוך דתי, עם שיעורי חלמי"ש, ורוב מוחלט מהנוכחים בשיחה הם דתיים. מתוך כל האנשים שאני מכיר מסביבתי הקרובה - רק אחד מהם קיים פרקטיקה מינית, וגם הוא דתל"ש. מה יקרה בתיכון אמריקאי, שבו סקס לפני חתונה זה נורמה?
הספר קובע שמתבגר יכול להיות הורמונלי, ובכל זאת אדם טוב. כל אדם יכול להיות טוב, וזה שהוא אנושי, וזכר, ומתבגר, זה לא מה שמונע ממנו. היו שנים שבהם חשבו שמין הוא שורש כל הרוע. הספר "בעל זבוב" נכתב בתקופה כזו, והנצרות הקתולית עושה מטעמים מזה, אבל נשים רגע את ההורמונים הארורים בצד, ונדבר לרגע על האנושות בכללה.
האם אפשר להיות אדם טוב ואנושי בה בעת? אנשים נוהגים לומר לפעמים שאנשים הם רעים מעצם היותם. לא צריך להיות הוגה דעות גדול, מספיק לראות כמה סרטונים של מה שקורה בdefcon. בזמנים אלו אני נזכר במשפט הנהדר של אסימוב - "איזו אנושות סתומה! עליה אתם צריכים לבכות". אם נסתכל לרגע על ניוטון - הוא היה די חרא של בן אדם. ומה עם ריצ׳רד פיינמן? הוא היה אדם טוב, אבל שוויצר ומתנשא. טיורינג? אמנם היתה לו סיבה נהדרת, אבל...
קיים חיבור שעוסק ב"מולך". החיבור טוען שבני האדם נועדו לכישלון, כי מי שאין לו ערכים תמיד ינצח כי הם ישקיעו יותר זמן בהתפתחות והולדת ילדים. הספר הנפלא "המלחמה בסלמדנרות" טוען (אזהרת ספויילר) שהאדם בכלל, הקפיטליזם בפרט ובאופן כללי כל אידאולוגיה גדולה בחצי הראשון של המאה העשרים הולכת להביא לחורבן והרס, ושורש הבעיה - בני אדם הם בני אדם.

לבני אדם יש הורמונים, יש תאוות, יש פנטזיות. תקראו לזה החטא הקדמון, תקראו לזה ערך אבולוציוני, תקראו לזה מפורסמוֹֹת (אם אתם הרמב"ם) או אנושיות. זה לא משנה, זה קיים.
האם אדם יכול להיות אנושי וטוב? הספר עונה - כן, הוא יכול. כאשר יש לאדם הורמונים שאומרים לו לעשות משהו אחד, אבל המעשה הנכון הוא לעשות משהו אחר, האדם יכול לבחור לעשות את המעשה הטוב. מתבגר יכול להיות טוב, אף על פי שהוא מאוהב בבחורה, ורוצה לשכב איתה, ויש לו פנטזיות.
בתור מתבגר, אני יודע לקיומו של הדבר הארור הקרוי מיניות, ורצון מיני, ובולשיט דומה. אני לא יודע אם אני אדם טוב, אחדים מחברי טוענים מסיבה לא ברורה שכן. אני בהחלט רחוק מלהיות מושלם, אבל אני משתדל לעשות את הדבר הנכון.
אני אישית חושב שהספר הזה הוא גס באופן חריג (כאן פפר התעצבנה עלי. היא אמרה בקול רגוע להפליא משהו בנוסח - "לכל הרוחות! אתה גדלת בחינוך דתי! אתה למדת בישיבה תיכונית! זה אולי גס באופן חריג ביחס למה שאתה רגיל אליו, אבל רוב האנושות תראה בזה משהו נורמלי לחלוטין"). התיאורים שלו רחוקים מהעולם שאני מכיר, והוא לא מדבר על הסביבה שלי. אבל המסר שלו חשוב - אפשר להיות אנושי, להיות מתבגר, ועדיין להיות טוב.
ובחזרה לפתיחה - סיימתי את הספר לפני תפילת שחרית. תקשיבו לפפר, לפעמים היא צודקת. תמיד היא צודקת. So sad.

מקסים, פירוט של רגשות, חששות,פחד מהלא נוגע. סיפור בגרות של נער שנקלע לצרה שנופחה לממדים שקשה לעמוד בהם. בעקבות המעשה הוא הופך לסלב, מלכת הכיתה רודפת אחריו, ואז הכול מסתבך בשקרים ואגו.
אבל זה לא ספר רומנטי, הוא מדבר על יחסי משפחה וחברים. אהבתי את הספר כי הוא מדבר על החלטות בוגרות, לעשות את הדבר הנכון, אולי בגלל זה אני אוהבת ספרי נוער, אני מתה על תהליך הבגרות!
במהותו, הוא אמור להיות ספר עצוב, אבל לא תקפה אותי ההרגשה המתאימה, לא הצלחתי להפסיק לחייך...
הנה קטע נערי שהספקתי לשכוח ואהבתי:
"בזמן שדשדשתי מהכניסה לכיתה, החלטתי שאלה המילים הכי פואטיות שאני מכיר: תחתונית, סטרפלס, לייקרה, גזרה נמוכה, גוזיה, חוטיני,חולצת בטן, מחשוף.
זה היה גדול.
אלה שהבנות כל הזמן התעצבנו. איזו פרגית על סף העירום הולכת לה במסדרון כמו בתצוגת אופנה, התחת שלה רוקד מצד לצד, התחתונים שלה מציצים מהמכנסיים הקצרים, השיער גולש לה על העורף עם תכשיטים בפופיק וציצים שנשפכים לה מלמעלה,כולה חיוכים, ואז מה קורה? כל בחור שהיא עוברת לידו אומר משהו גס. או שורק או גונח או הולך אחריה. ואז היא מתעצבנת.
כמה מפתיע.
עוד לפני הצלצול הראשון, רוב הבנים היו חצי מעולפים מרוב תשוקה, ורוב הבנות כבר מתו להכניס למישהו פליק.
בקרים כאלה כמעט גורמים לבנאדם לאהוב את בית הספר.
תודו, מצחיק!

אחלה ספר.
הסופרת הצליחה להיכנס מעולה גם לדמות של נער בן 18 לא תמים בעליל, גם לכתוב ספר עם דמויות משכנעות, וגם שהוא יהיה מציאותי מאוד. אהבתי מאוד את יודה, ואת אחותו של טיילר. הספר הזה הוא מאוד מאוד אמיתי, כלומר הייתי ממש מסוגלת להאמין שהוא מבוסס על סיפר אמיתי. שם דבר לא מוגזם מדי. יש היום הרבה ספרים שהגיבורים הם מסכנים מעונים חסרי חברים עם שני הורים שלא שמים לב אליהם, כמעט עניים, לא מקובלים, עם מלכי כיתה מרושעים. לא שאני אומרת שזה לא אמיתי, אבל זה הרבה יותר משכנע ככה. לא שטיילר לא מסכן בגלל מה שהולך בבית שלו.
טיילר מאוד מתוסבך, מאוד אנושי, מאוד מציאות. הוא גם שמח וגם עצוב, הוא לא רק בכעס אינסופי או שמחה מתפרצת. הוא מורכב. אמנם, יש בו גם טימטום ברמה כלשהי, אבל יכול להיות שבנים יגידו שאני לא מבינה מה שאני אומרת, ויש מצב שהם צודקים.
דבר אחרון: אם אתם תמימים ורוצים לשמור על זה או בני13-14 ומטה---- אל תקראו אותו.
אבל זה ספר ממש נחמד ואהבתי אותו.

תקציר הספר לשם שינוי די קרוב למה שמתרחב.
הילד היה עלוב.
הוא עשה עברה, ועשה שעות שירות לתשלום על הנזק.
כתוצאה מהעבודה הוא פיתח את השרירים שלו.
הוא מחבב את הבחורה הכי פופולרית.
בגלל השרירים וצמיחה שלו היא שמה עליו.
ואז... הכל קורס.
*
אני חייבת לומר, ישבתי וקראתי את הספר כי עובר עלי דכאון קיץ. אני לא מדברת הרבה עם אנשים, אני נעולה בבית כי חם לי יותר מידי לצאת, המשפחה טוענת שעבודה בגיל שלי זה מיותר, כך שכשאני נעולה עם עצמי במחשבות של עצמי, זה נגמר רע.
כך שזה הסבר לא ברור בעליל למה הספר קיבל 4 כוכבים.
הוא לא משך אותי בקריאה, זה היה ספר קריאה לכיף, כדי שאני אחשוב בספר, אתרכז רק בו ולא במחשבות שלי.
הוא לא קיבל 2 כי העלילה הייתה נורא מעניינת, אני מתחברת לעיניין כזה.
אבל איבד את האחד, כי... זה די מתסכל אותי כשהדמות הראשית כל כך נואשת למישהו שלא שם עליו.
זה די מעצבן, שהוא רק חושב עליה, כאילו היא היחידה בעולם.
רק זה כעיקרון, יש כמה ספרים שלא רותקתי אליהם, אבל עדיין קיבלו חמש.
רק זה הרס לי, ואז אחרי המסיבה של גוש רוסון, הוא התחיל לחשוב יותר בהיגיון, ונכנסתי יותר לעלילת הספר.
אבל אם לסכם בקצרה, אז הספר היה טוב. אני אהבתי את הספר השני שתרגמו של אנדרסון, אני אוהבת את הכתיבה שלה של נערים, היא מראה סיבות מוצקות למה נוער בדכאון, ולא כמו כאלו שנחשפתי אליהם שאצליהם הדיכאון קיים... כי הם נושמים.

"מסובך" ארב לי במדף הספרים בספרייה משהו כמו שנה. קראתי את התקציר שלו שוב ושוב, התבוננתי בכריכה ופעם אחר פעם החלטתי לא לתת לו סיכוי.
עד היום ההוא שקראתי כמעט את כל הספרים על המדף הזה, והחלטתי לתת לו צ'אנס.
הוא מסווג כ"סיפור מהעולם האמיתי"- אותו עיגול קטן שנראה כמו חותמת ושמאשר שהספר הזה הוא בעל מכנה משותף עם חבריו לספסל ה"סיפורים מהעולם האמיתי". ביניהם אפשר למצוא את הקיץ שבו הפכתי ליפה, חיוך, לפני שאפול ורבים אחרים. המכנה המשותף כאן הוא שהם לא ספרים שמתיימרים להיות בעלי מציאות מושלמת, אלא מציאות פשוטה שכולנו יכולים להזדהות איתה. לא פנטזיה, רק מציאות.

ועכשיו תנו לי לשאול את המתבגרים שבכם שאלה, ואם עברתם את הגיל הזה או לא הגעתם אליו, נסו להעמיד פנים. אם מלכת השכבה או מלך השכבה, שראוי לציין שאתם דלוקים עליהם, פתאום יהיו בעניין שלכם, אבל יחד איתם יבואו מסיבות פרועות, אלכוהול ומעשים שידרדרו אתכם, האם הייתם מחזירים להם אהבה?.
אם מיד אמרתם שאין סיכוי, דעו לכם שיש אנשים שהיו אומרים כן להזדמנות כזאת. כמו טיילר מילר, למשל. תנו לי לתת לכם רמז על המעמד החברתי שלו- יש לו חבר שכינויו הוא יודה, ואף אחד כמעט לא מכיר בקיומם. צדקתם, טיילר הוא עוד חנון בעולם, שקרה המקרה ויצא ממנו הילד הרע שבו לתוך ריסוס כתובת גרפיטי על הקיר של בית הספר. מקרה זה מוביל לשינויים משמעותיים בחייו של טיילר, כמו זה שעבודות השירות נתנו לו שרירים מפותחים, שלכדו את תשומת ליבה של מלכת השכבה, שמקפיצה אותו למעמד המקובלים, שמלא בסודות ובשקרים מלוכלכים, ומכאן מנסה טיילר לצאת מהסבך שליפף סביב עצמו, כשאף אחד מסביבו לא נותן לו סיכוי, בדיוק כפי שאני לא נתתי בהתלה לספר הזה. מגיעים לטיילר, מתבוננים, אולי מחליפים כמה מילים, אבל כמעט אף אחד לא באמת עושה משהו.
מבולבלים? גם אנחנו. העלילה המסובכת מההתחלה הולכת ומסתבכת עוד יותר, עד שהיא נראית כמו אחד הקשרים האלה שיש באוזניות או בחוטים חשמליים ולא טורחים בכלל לנסות לפרום. זאת בלי לציין שיש בתמונה אב מתעלל, אחות מציקה והמון תופעות לוואי נוספות של המרק המגעיל שטיילר בישל.
הסוף מרגש מאוד ולא עזב אותי גם ימים אחר כך. בשורה התחתונה זהו רומן המיועד לצעירים בגילם ובנפשם, לאילו שחווים על בשרם את תופעת המעמדות החברתיות ולאילו שלעולם לא ישכחו.

ספר בסדר. ציפיתי ליותר.
מרגיש קצת כאילו הוא נגמר באמצע, כאילו חסר משהו.
הכתיבה הייתה סבירה פלוס והעלילה קצת מעצבנת אבל באופן כללי מה שהכי הרגיז אותי היה איך שהספר נגמר בלי קשר לשום דבר.
קצת חבל

אחד הספרים האהובים עליי! אני בכלל אוהבת מאוד את הסופרת הזאת. אני אוהבת את הכתיבה, הספר מצחיק במקומות הנכונים, עצוב, מרגש ומפתיע. הוא מאוד אמיתי. הוא פשוט... וואו!