ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 6 באוקטובר, 2015
ע"י נצחיה
ע"י נצחיה
אני חייבת לפתוח את הסקירה הזאת עם ציטוט מביקורת הספר הזה ב"הארץ". אז ככה כותבת עלית קארפ, או לפחות כך כותב העורך שניסח את כותרת המשנה לביקורת של עלית קארפ: "בילינגהם, שכותב על רוצח סדרתי שפועל ברחובות לונדון, לא נותן לעלילה להשתלט לו על הספר, אלא מאפשר לדמויות הראשיות לקרום עור וגידים". וזה משפט כל כך מטומטם שאני חייבת לכתוב אותו שוב, וחבל שאני לא יודעת איך עושים הגדלות פונט בעורך הטקסט הפרימיטיבי הזה:
"לא נותן לעלילה להשתלט לו על הספר"
מה, מה?
מה זה הדבר הזה?
אני אסביר לאט. סיפורת, פרוזה, באה מתוך המילה "סיפור". מי שכותב סיפורת, בא בראש ובראשונה לספר סיפור. איזה שהוא סיפור. עכשיו, יש סוגות גבוהות מצח שבהן מבקרים גבוהי מצח ומחלקי פרסים גבוהי מצח (המחלקים, לא הפרסים) יסבירו לקורא ההדיוט ש"העלילה היא לא מה שחשוב". אני, בתור קורא הדיוט אחלוק עליהם, אבל את הפרסים הנחשבים הם יקבלו. זה מילא. אולי בא להם לכתוב ככה. זו האמנות שלהם. אוסף מחשבות, זרם תודעה, ממוארים, פילוסופיות, הגיגים, פרוזה שירית, שירה פרוזאית, ביוגרפיות, מונוגרפיות, סמנו את החשוב או מחקו את המיותר. אבל כאן? מה פתאום? מדובר על ספר מתח. רומן בלשי. איך "לא לתת לעלילה להשתלט על הספר" נחשב באיזו שהיא צורה משהו טוב? איך ספר מתח יכול להיות חסר עלילה? או בעל עלילה שהיא שולית ביחס לאיפיון הדמויות?
אני אמשיך להסביר לאט. ספר מתח נבנה, ובכן, ממתח. המתח נגרם כתוצאה מהעלילה. ולמעשה מהפער שנוצר בין מה שהקורא קורא ויודע ובין מה שהוא חושש שעלול לקרות בעמוד הבא. אם מדובר בספר מהסוגה שנקראת "ספר מתח פסיכולוגי" המתח נוצר ברובו מעלילה פנימית, בתוך ההוויה של הגיבורים. אבל היא עדיין עלילה, ועדיין מתח. במצב כזה, איו הרבה פריוולגיה לעצור אותה סתם באמצע, סטופ כדור הארץ לעולמים, ולעבור להתמקד בדמויות. או במחשבות. או בפילוסופיות. זה לא עובד ככה. זאת כנראה הסיבה שהרבה מכותבי ספרי המתח משתמשים בדמות קבועה של בלש קבוע. הדמות לא מתפתחת, לא נבנית, הקוראים מכירים אותה היטב, ואין צורך לבזבז עמודים ולקטוע את המתח כדי להתעסק באיפיוניה השונים.
עכשיו, כשגמרתי לפרוש את משנתי בעניין עלילה והצורך האקוטי שבה, אני אפנה גם לספר עצמו. אני חושבת שכל סימי ההתראה והאזהרה ניכרים מי לעין: שם סופר באותיות של קידוש לבנה, גדולות ובולטות משם הספר עצמו, סופרלטיבים מצוטטים על הכריכה, ותמונה מאימאג'-בנק. ובכל זאת תקציר העלילה נשמע מסקרן ולכן לקחתי את הספר.
רוצח סדרתי עלום הורג נשים ברחובות לונדון, ורק הנרצחת הרביעית היא "פספוס", כלומר נותרת בחיים, אך בלא יכולת תגובה או תקשורת. די מהר מגלים שזה לא פספוס אחד ושלוש "הצלחות", אלא להיפך. מבחינת הפושע, כנראה, הרציחות היו פספוס. אליסון, לעומת זאת, שנותרה בחיים, או לפחות בסוג של חיים, היא ההצלחה, והיא היתה מטרת הפשע - להביא את הקרבנות אל הנקודה הזאת בדיוק. המניעים לרצון הזה לא בדיוק ברורים, אבל אין ספק שזה רעיון מקורי.
שילוב המחשבות והתחושות של אליסון אכן מעוררים מחשבה. קרובת משפחה שלי התעוררה פעם מניתוח חירום בדיוק במצב כזה: היא שמעה את כל הסובב, והיתה מסוגלת לחשוב בבהירות, אבל לא הצליחה להזיז אף חלק מגופה וליידע את האנשים סביבה שהיא כבר לא מורדמת. לשמחתה, זה היה פרק זמן קצר, אבל היא מספרת שהחשיבה שלה באותו זמן היתה צלולה מאוד, על אף החרדה העזה שהיא חשה מעצם המצב. גם אליסון שומעת וחושבת, והפתח שנפתח אל התודעה שלה מעלה תהיות. האם באמת אדם במצב כזה הוא אדם ש"טוב מותו מחייו"? האם באמת ניתוק המכשירים המשאירים אותו בחיים עושה איתו חסד? או שמא עצם קיומה של תודעה חושבת ותוססת אי שם בפנים, גם אם אין לה דרך להביע זאת כלפי שאר העולם, הוא קיום סביר?
חוץ מזה - אין הרבה. העלילה לא מאוד אמינה, המתח נזנח פעמים רבות מדי ובילינגהם לא משכיל לאסוף את החוטים ולנווט את הקורא המתוח בעקבותיהם. וזהו.
15 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
נצחיה
(לפני 10 שנים)
נכון, גלית, באמת לא הבנתי.
אז לא. הקרובה שלי התעוררה *אחרי* הניתוח, ורק לא התעוררה מספיק כנראה. עם זאת, אני מכירה מישהי שהתעוררה באמצע ניתוח. בררררר. אכן. |
|
|
גלית
(לפני 10 שנים)
לא הבנת נצחיה,
הקרובה שלך, גם הרגישה איך מנתחים אותה ?
מטריד כי זו מחשבה נוראה , רק לדמיין את זה.בררר |
|
|
נצחיה
(לפני 10 שנים)
פואנטה תודה.
ואני לא הולכת להשתמש בקודים של HTML. לא מתאים לי, ואני מחכה לעורך טקסט סביר. או שלא. |
|
|
פואנטה℗
(לפני 10 שנים)
נהניתי מאוד לקרוא את משנתך.
על הספר אוותר.
אם זיכרוני אינו מטעני, לא מזמן היה מקרה דומה בארץ. גבר הורדם חלקית והרגיש חלק מהניתוח וגם את כל הבדיחות והעלבונות שהריצו עליו בזמן הניתוח, והוא תבע אותם. ואם את לא יודעת משהו, פשוט תשאלי -:) לפני מילה/משפט שאת רוצה להגדיל, מוסיפים < big > ובסוף < big / >, רק בלי רווחים (ההבדל הוא רק ב- / שסוגר את הפקודה). אפשרות אחרת - להשתמש בפקודה של כותרות (במקום big, כותבים h1 או h2). |
|
|
תמיד אוהב אותו
(לפני 10 שנים)
אהבתי את הביקורת שלך.
מעולה כתמיד. |
|
|
נצחיה
(לפני 10 שנים)
גלית, אני לא מבינה למה זה נורא מטריד.
על פי הספר היא בהחלט הרגישה משהו - קולות שמדברים בסביבתה, מגע בגוף שלה וכו'. |
|
|
נצחיה
(לפני 10 שנים)
שונרא, זה "המדריך לאיך נצחיה קוראת ספרי מתח". לא פחות ולא יותר.
מעולם לא כתבתי אחד, ואני לא מתיימרת לייעץ למי שרוצה לכתוב. אני בהחלט "קורא הדיוט", במובן זה שאני קוראת פשוטה. לא למדתי ספרות, ואין לי שום מומחיות בתחום. אני קוראת ואומרת מה טוב לי ומה לא. זה הכל. |
|
|
נצחיה
(לפני 10 שנים)
מחשבות - תודה על המחמאה.
על עלית קארפ לא שמעתי עד שהיא ציטטה אותי באחת הביקורות שלה. מאותה ביקורת גם למדתי שלפעמים היא מחויבת לשבח (או לפחות להישמע משבחת) ספר, גם אם היא חושבת אחרת. ואין לי מנוי. הרישום ה"חופשי" לעשר כתבות בחודש הוא די והותר עבורי. אשמח לקנות עיתון אם הוא יימכר באיזור מגוריי, מה שכנראה לא יקרה. |
|
|
נצחיה
(לפני 10 שנים)
רויטל, תודה רבה לך.
|
|
|
גלית
(לפני 10 שנים)
דבר אחד נורא מטריד אותי
היא הייתה בהכרה,אבל היא גם הרגישה משהו?
|
|
|
שונרא החתול
(לפני 10 שנים)
המדריך לכתיבת ספרי מתח מאת נצחיה. לגזור ולשמור.
ואת כל מיני דברים אבל ׳קורא הדיוט׳ הוא לחלוטין לא אחד מהם. עלית קארפ זה שם אמיתי? באמת? |
|
|
מורי
(לפני 10 שנים)
דיברת מדם לבי. סקירה יוצאת מן הכלל. ובנוגע לעלית קארפ: אני קורא אותה, אבל אחרי
ששיבחה ספר שסברתי שהוא זבלון, הבנתי שהיא ואני קווים מקבילים ומעתה התפנו לי ביום שישי בבוקר עוד כמה דקות מ(לא) לקרוא עוד אחד/ת מהארץ. הם אגב מתרבים שם, אותם אלה שאני לא קורא, כמו גדעון לוי, עמירה הם, יצחק לאור ודומיהם. אז למה אני מנוי? כי צריך לדעת גם את מי לא לקרוא.
|
|
|
רויטל ק.
(לפני 10 שנים)
ביקורת יפה, על הספר כנראה אוותר.
|
15 הקוראים שאהבו את הביקורת
