הרבה זמן לא קראתי מותחן כה מקורי ומטריד.
טום ת׳ורן הוא הבלש שלנו, והוא בלש נפלא- הוא עוד לא איבד את החמלה שלו כלפי הנרצחים, הוא שותה בלילות ועדיין מצליח לקום פיקח לעבודה, והכי חשוב- הוא לא משתמש בקלישאה ״הייתה לי תחושת בטן״.
בספר הזה לא תמצאו תחושות בטן שגורמות לגיבור לפענח את התעלומה סתם ככה. בספר הזה הבלש יעבוד קשה מאוד- יחפש ראיות ויצביע על עובדות.
אז הבלש הנפלא שלנו נקלע לחקירה- במקומות שונים בלונדון נשים נרצחות.

(להירגע, זה לא ספוילר- את הכל תגלו בתקציר ובפרק הראשון)
לכאורה נראה כאילו שלושת הנשים פשוט מתו משבץ, אבל אחד הפתולוגים גילה משהו חשוד בנתיחה שלאחר המות ועדכן את השוטרים: השבץ הזה היה מעשה ידיי אדם.
לנרצחת הרביעית היה מזל- הרוצח עשה טעות ואליסון הצליחה לצאת מזה בחיים. בערך- כעת היא משותקת- היא סובלת מתסמונת הנעילה.
היא יכולה לשמוע, לראות ולהבין אבל היא לא מסוגלת לתקשר.
כשת׳ורן יוצא מבית החולים הוא מגלה שהעניין חמור יותר משחשב- הרוצח לא עשה טעות. להפך.

הרעיון של הספר מחריד ומקורי, ובגלל זה הוא כל כך מרתק.
זה עוד אחד מהספרים שאי אפשר להניח מהיד לרגע.
אמנם הסוף היה צפוי מבחינתי כבר מאמצע הספר, אבל זה כלל לא פגם בהנאה שלי.
מומלץ!

אני חייבת לפתוח את הסקירה הזאת עם ציטוט מביקורת הספר הזה ב"הארץ". אז ככה כותבת עלית קארפ, או לפחות כך כותב העורך שניסח את כותרת המשנה לביקורת של עלית קארפ: "בילינגהם, שכותב על רוצח סדרתי שפועל ברחובות לונדון, לא נותן לעלילה להשתלט לו על הספר, אלא מאפשר לדמויות הראשיות לקרום עור וגידים". וזה משפט כל כך מטומטם שאני חייבת לכתוב אותו שוב, וחבל שאני לא יודעת איך עושים הגדלות פונט בעורך הטקסט הפרימיטיבי הזה:

"לא נותן לעלילה להשתלט לו על הספר"

מה, מה?
מה זה הדבר הזה?
אני אסביר לאט. סיפורת, פרוזה, באה מתוך המילה "סיפור". מי שכותב סיפורת, בא בראש ובראשונה לספר סיפור. איזה שהוא סיפור. עכשיו, יש סוגות גבוהות מצח שבהן מבקרים גבוהי מצח ומחלקי פרסים גבוהי מצח (המחלקים, לא הפרסים) יסבירו לקורא ההדיוט ש"העלילה היא לא מה שחשוב". אני, בתור קורא הדיוט אחלוק עליהם, אבל את הפרסים הנחשבים הם יקבלו. זה מילא. אולי בא להם לכתוב ככה. זו האמנות שלהם. אוסף מחשבות, זרם תודעה, ממוארים, פילוסופיות, הגיגים, פרוזה שירית, שירה פרוזאית, ביוגרפיות, מונוגרפיות, סמנו את החשוב או מחקו את המיותר. אבל כאן? מה פתאום? מדובר על ספר מתח. רומן בלשי. איך "לא לתת לעלילה להשתלט על הספר" נחשב באיזו שהיא צורה משהו טוב? איך ספר מתח יכול להיות חסר עלילה? או בעל עלילה שהיא שולית ביחס לאיפיון הדמויות?

אני אמשיך להסביר לאט. ספר מתח נבנה, ובכן, ממתח. המתח נגרם כתוצאה מהעלילה. ולמעשה מהפער שנוצר בין מה שהקורא קורא ויודע ובין מה שהוא חושש שעלול לקרות בעמוד הבא. אם מדובר בספר מהסוגה שנקראת "ספר מתח פסיכולוגי" המתח נוצר ברובו מעלילה פנימית, בתוך ההוויה של הגיבורים. אבל היא עדיין עלילה, ועדיין מתח. במצב כזה, איו הרבה פריוולגיה לעצור אותה סתם באמצע, סטופ כדור הארץ לעולמים, ולעבור להתמקד בדמויות. או במחשבות. או בפילוסופיות. זה לא עובד ככה. זאת כנראה הסיבה שהרבה מכותבי ספרי המתח משתמשים בדמות קבועה של בלש קבוע. הדמות לא מתפתחת, לא נבנית, הקוראים מכירים אותה היטב, ואין צורך לבזבז עמודים ולקטוע את המתח כדי להתעסק באיפיוניה השונים.

עכשיו, כשגמרתי לפרוש את משנתי בעניין עלילה והצורך האקוטי שבה, אני אפנה גם לספר עצמו. אני חושבת שכל סימי ההתראה והאזהרה ניכרים מי לעין: שם סופר באותיות של קידוש לבנה, גדולות ובולטות משם הספר עצמו, סופרלטיבים מצוטטים על הכריכה, ותמונה מאימאג'-בנק. ובכל זאת תקציר העלילה נשמע מסקרן ולכן לקחתי את הספר.

רוצח סדרתי עלום הורג נשים ברחובות לונדון, ורק הנרצחת הרביעית היא "פספוס", כלומר נותרת בחיים, אך בלא יכולת תגובה או תקשורת. די מהר מגלים שזה לא פספוס אחד ושלוש "הצלחות", אלא להיפך. מבחינת הפושע, כנראה, הרציחות היו פספוס. אליסון, לעומת זאת, שנותרה בחיים, או לפחות בסוג של חיים, היא ההצלחה, והיא היתה מטרת הפשע - להביא את הקרבנות אל הנקודה הזאת בדיוק. המניעים לרצון הזה לא בדיוק ברורים, אבל אין ספק שזה רעיון מקורי.

שילוב המחשבות והתחושות של אליסון אכן מעוררים מחשבה. קרובת משפחה שלי התעוררה פעם מניתוח חירום בדיוק במצב כזה: היא שמעה את כל הסובב, והיתה מסוגלת לחשוב בבהירות, אבל לא הצליחה להזיז אף חלק מגופה וליידע את האנשים סביבה שהיא כבר לא מורדמת. לשמחתה, זה היה פרק זמן קצר, אבל היא מספרת שהחשיבה שלה באותו זמן היתה צלולה מאוד, על אף החרדה העזה שהיא חשה מעצם המצב. גם אליסון שומעת וחושבת, והפתח שנפתח אל התודעה שלה מעלה תהיות. האם באמת אדם במצב כזה הוא אדם ש"טוב מותו מחייו"? האם באמת ניתוק המכשירים המשאירים אותו בחיים עושה איתו חסד? או שמא עצם קיומה של תודעה חושבת ותוססת אי שם בפנים, גם אם אין לה דרך להביע זאת כלפי שאר העולם, הוא קיום סביר?

חוץ מזה - אין הרבה. העלילה לא מאוד אמינה, המתח נזנח פעמים רבות מדי ובילינגהם לא משכיל לאסוף את החוטים ולנווט את הקורא המתוח בעקבותיהם. וזהו.

ספרי מתח בנויים על שני עקרונות: הפתעה ופחד. עקרון ההפתעה מחפש נושא חדש, משהו שעוד לא כתבו עליו, שיהיה חלק מהתעלומה. והפחד הוא זה שיגרום לקורא טרוט העינים להמשיך לקרוא עד השעות הקטנות, כי אם הוא יירדם לפני הסוף כל הסיכויים שיתעורר בצריחה מסיוט. הפתעה ופחד נדירים מאד בספרי המתח של היום, פשוט כי במהלך 160 השנים מאז פותח הז'אנר במתכונת אותה אנחנו מכירים היום, יצאו לאור מאות אלפים או מליונים מהם, וברוב הרעיונות נעשו שימושים חוזרים ונשנים. מה שנשאר זה כשרון הכתיבה של הסופר, שיצליח לשכנע את הקורא שלמרות שהרעיון לא חדש, הסיפור הזה אחר.

מארק בילינגהם - סופר מתח בריטי - כתב סיפור עם אלמנטים מוכרים. יש בו נשים שנרצחות באזורים שונים של לונדון, יש מפקח בילוש מיוסר (גרוש, כמובן. שותה כמובן. מושך, כמובן) אבל הפעם יש הפתעה מסויימת במה שהרוצח ניסה לעשות (רמז - לאו דווקא לרצוח), הסיבה שגרמה לו לעשות זאת (שבשביל זה צריך לקרוא עד הסוף) ובעיקר - יש פה ניסיון מוצלח חלקית להיכנס לראש של אחת הקורבנות.
טום ת'ורן, המפקח של בילינגהם הוא שוטר לא שיגרתי. הוא מזדהה עמוקות עם הקורבנות ומרגיש אשמה על שלא מנע את הפיכתם לקורבנות. הוא משתכנע בזהות הרוצח ומוכן להילחם - לא רק מילולית - בכל מי שמטיל ספק בתחושת הבטן שלו, שאינה מלווה בהוכחה. חיבבתי אותו למרות שהוא לא נראה לי אמין במיוחד.

זה ספר מתח קצת מעל הממוצע - ובמהלך הסיפור יש לסופר הרבה מה לומר על מערכת הבריאות הכושלת (בבריטניה, בבריטניה) על משפחות חד הוריות, על בדידות ועל אובססיה. הביקורת של הקוסמת שיכנעה אותי לקרוא אותו (תודה!) והוא עשה את העבודה.

יום כיפור. למרות שאני לא צמה, אף אחד לא מציק לי. אני יכולה לעשות מה שאני רוצה (אולי חוץ ממנגל בחצר. ומוזיקה בקולי קולות. אבל גם ככה לא הייתי עושה את זה. איזה מין בנאדם אתם חושבים שאני?).

מישהו, אולי אמא שלי, קנתה את הספר הזה ומאז הוא מעלה אבק על הכוננית. הוא נראה כמו ספר טוב. הוא קורץ לי מהמדף. אני לוקחת אותו ומתחילה לקרוא.
משהו לא ברור. מישהו כותב למישהו, יש רופאה, ויש קול בראש של מישהי, ויש בלש משטרה מיוסר, איך לא, ויש אפילו את הקול של הרוצח, שהוא לא בדיוק רוצח אלא כזה שמנסה לגרום לנשים להיות "צמח", כלומר כלואות בגופן, לשמוע ולראות אבל בלי להגיב - אלא אם כן אתם קוראים את הספר ואז אתם מודעים לכל מה שהבחורה המסכנה חושבת.

אני מגלגלת עיניים בשאט נפש. נקעה נפשי מספרים כאלה. גימיק מטופש. איזו שטות.

זה כל כך פתטי, ומבולבל, ולא ברור, והסופר הזה, מדושן עונג מעצמו, עובר בין דוברים פעמיים בעמוד בלי לאותת... פשוט בלתי נסבל. אני חוששת שהיה כבר עדיף ללכת לבית כנסת.
למה בכלל לטרוח? כשיש כל כך הרבה ספרים טובים שם בחוץ?

לא, לא צריך לטרוח.

שתהיה לכולנו שנה טובה עם יחס מוצלח של ספרים טובים וטובים פחות.

ביוש

בסיום הספר הרגשתי כמו קהל בסוף הצגה טובה,שמוחא כפיים בהתלהבות ולא נותן לשחקנים לרדת מהבמה. נהנייתי מאד ובחמישים העמודים האחרונים לא יכולתי להתנתק מהספר.
ההתחלה הייתה קשה קצת לקריאה, מה עוד שזה הספר הראשון של בילינגהם שאני קורא, וצריך להתרגל לסגנון הייחודי שלו שבו יש מעברים כמעט לא מורגשים בין הבלש שמהרהר או מדבר עם אחד מעמיתיו ומיד הרוצח או אחת הדמויות האחרות מתחיל לדבר.
סיום הספר - כאמור נהדר - מזכיר לי מאד את סיום הספרים של ג'ון וורדון למי שקרא.

ספר טוב. מותח, קיצבי מעורר מחשבות ומפחיד. דמות הבלש - טום תורן - מעניינת ומורכבת. הדמויות האחרות אף הן מעניינות. דמות הישנונית עצמה ונקודת מבטה על הסיפור תורמות למתח ולזרימת העלילה.

ספר מתח הראשון אי פעם שגרם לי באמת להרגיש פ-ח-ד-!-!-!

הכתיבה של מארק בילינגהם היא פשוט מהפנטת! עלילה מאוד מקורית (ממש לא עוד ספר מתח לאוסף) מצמררת וגורמת לך לחשוב פעמיים לפני שאתה יוצא לבד מהבית בחושך...

מומלץ! מומלץ! מומלץ!

את הספר רכשתי בעקבות הביקורות המהללות אותו.
נראה שלאחרונה, כל סופר שמחליט לכתוב רומן מתח בלשי משתמש באותה שבלונה עבור הדמות הראשית- קח בלש, הוסף התמכרות (סיגריות, שתיה), הוסף טרגדיה בעברו (אישה מתה/נטשה/נעלמה).
פיטר ג'יימס הצליח לא רע, אך לכך דרוש כשרון. מה שמר בילינגהאם לוקה בו.
כבר בעמוד 60 מתבררת זהות הרוצח. לא שיש מועמדים רבים אחרים...
משם והלאה הספר היה ייאוש מתמשך שסירבתי להניח מהיד רק בגלל התקווה הקלושה שמתישהו זה ישתפר. זה לא.
במשך כל הספר קיוויתי שאזכורו של קאלוורט (מקרה מ-1985 שמוזכר לאורך כל הספר) יתבהר, אך זה לא קרה. למה להזכיר אינספור פעמים את המקרה שהשפיע כל כך על דמות הבלש, אם אתה לא מתכוון לבאר אותו? מבלבל למדי. רק בסוף מתברר סיפור המקרה. מאוחר מדי...
פעמים רבות במהלך הקריאה, לא מצאתי את עצמי בין דפיו. לא הבנתי מה הסופר רצה להעביר ומדוע הדמויות פעלו כפי שפעלו (בלש שעוזב את החקירה לאחר שהרוצח יוצר עמו קשר? ואז חוזר? הא?)
קראתי ביקורות שנכתב בהן על תחושת אימה צרופה. מצטערת, אבל תחושת האימה היחידה שמציפה אותי לאחר קריאת ספר זה, הוא הידיעה שרכשתי גם את ספר ההמשך.
לפחות הספר צדק בדבר אחד- הוא אכן גרם לי להיות ישנונית.

לילה טוב "סליפיהד" הוא אמר לה ברגע שגרם לה לשקוע , שלוש נסיונות שלא צלחו שלוש גופות ו... הפעם הצליח הוא גרם לה להשאר במצב קקטוני , צמח מריח שומע רואה בקושי מגיב אבל צמח , הבלש ת'ורן דולק אחר החשוד המרכזי נע סביבו עוקב בולש מאשים בו מזמן מנהל מערכת יחסים עם אן הידידה הטובה ביותר שלו, הרופאה אשר מטפלת באליסון הצמח, אליסון משתפת פעולה או יותר נכון ממצמצת את תשובותיה, המתח הולך וגואה עוד גופה ושוב חדש נרקמת לה העלילה סביב תגובותיה של הצמח שהולכות והופכות יותר ברורות עד.....ההפתעה הגדולה שהיתה כל הזמן ממש מתחת לאף. מומלץ ביותר !!!