ספרי מתח בנויים על שני עקרונות: הפתעה ופחד. עקרון ההפתעה מחפש נושא חדש, משהו שעוד לא כתבו עליו, שיהיה חלק מהתעלומה. והפחד הוא זה שיגרום לקורא טרוט העינים להמשיך לקרוא עד השעות הקטנות, כי אם הוא יירדם לפני הסוף כל הסיכויים שיתעורר בצריחה מסיוט. הפתעה ופחד נדירים מאד בספרי המתח של היום, פשוט כי במהלך 160 השנים מאז פותח הז'אנר במתכונת אותה אנחנו מכירים היום, יצאו לאור מאות אלפים או מליונים מהם, וברוב

#
יש נוסחה בספרי מתח, והיא הקשר בין העלילה לדמות הבלש. בלשים בספרות הזו הם בעלי "שריטה" שרוחבה עומד ביחס הפוך לעובי העלילה. כלומר, עלילה מבוססת ומותחת מאפשרת בלש ש(אולי) משתכר מפעם לפעם, אך לרוב הוא "נורמלי" ויש לו אפילו חבר או שניים. עלילה דלילה ומופרכת, לעומת זאת, זקוקה לבלש עם שריטה ברוחב שישה נתיבים: משתכר, עושה סמים, חסר זוגיות, מתמכר למין ארעי בתשלום, אחד שלא היינו מוכנים לפגוש בסימטה חשוכה

ספר מתח הראשון אי פעם שגרם לי באמת להרגיש פ-ח-ד-!-!-!

הכתיבה של <mark>מארק בילינגהם</mark> היא פשוט מהפנטת! עלילה מאוד מקורית (ממש לא עוד ספר מתח לאוסף) מצמררת וגורמת לך לחשוב פעמיים לפני שאתה יוצא לבד מהבית בחושך...

מומלץ! מומלץ! מומלץ!

"פחדת פעם באמת, הבלש ת'ורן?" (עמוד 235)

"פחדן" מאת <mark>מארק בילינגהם</mark> הוא הספר הראשון שאני קורא אודות גיבורו הקבוע (אם כי לא היחיד) טום ת'ורן, בלש מחלק הרצח של לונדון: "ערני לחלוטין וממוקד, התיישב ת'ורן ולמד את המוות באופן שבו אנשים אחרים, שעובדים במקומות אחרים, מביטים בצגי מחשב או יושבים מאחורי קופות." (עמוד 19) ת'ורן הוא בלש ותיק, גרוש, קשוח ומופנם. הוא חד-מחשבה ונוטה להיקשר רגשית למקרים אותם הוא

אני חייבת לפתוח את הסקירה הזאת עם ציטוט מביקורת הספר הזה ב"הארץ". אז ככה כותבת עלית קארפ, או לפחות כך כותב העורך שניסח את כותרת המשנה לביקורת של עלית קארפ: "<mark>בילינגהם</mark>, שכותב על רוצח סדרתי שפועל ברחובות לונדון, לא נותן לעלילה להשתלט לו על הספר, אלא מאפשר לדמויות הראשיות לקרום עור וגידים". וזה משפט כל כך מטומטם שאני חייבת לכתוב אותו שוב, וחבל שאני לא יודעת איך עושים הגדלות פונט בעורך הטקסט הפרימיטיבי

הרבה זמן לא קראתי מותחן כה מקורי ומטריד.
טום ת׳ורן הוא הבלש שלנו, והוא בלש נפלא- הוא עוד לא איבד את החמלה שלו כלפי הנרצחים, הוא שותה בלילות ועדיין מצליח לקום פיקח לעבודה, והכי חשוב- הוא לא משתמש בקלישאה ״הייתה לי תחושת בטן״.
בספר הזה לא תמצאו תחושות בטן שגורמות לגיבור לפענח את התעלומה סתם ככה. בספר הזה הבלש יעבוד קשה מאוד- יחפש ראיות ויצביע על עובדות.
אז הבלש הנפלא שלנו נקלע לחקירה- במקומות שונ

בסיום הספר הרגשתי כמו קהל בסוף הצגה טובה,שמוחא כפיים בהתלהבות ולא נותן לשחקנים לרדת מהבמה. נהנייתי מאד ובחמישים העמודים האחרונים לא יכולתי להתנתק מהספר.
ההתחלה הייתה קשה קצת לקריאה, מה עוד שזה הספר הראשון של <mark>בילינגהם</mark> שאני קורא, וצריך להתרגל לסגנון הייחודי שלו שבו יש מעברים כמעט לא מורגשים בין הבלש שמהרהר או מדבר עם אחד מעמיתיו ומיד הרוצח או אחת הדמויות האחרות מתחיל לדבר.
סיום הספר - כאמור נהדר -

יום כיפור. למרות שאני לא צמה, אף אחד לא מציק לי. אני יכולה לעשות מה שאני רוצה (אולי חוץ ממנגל בחצר. ומוזיקה בקולי קולות. אבל גם ככה לא הייתי עושה את זה. איזה מין בנאדם אתם חושבים שאני?).

מישהו, אולי אמא שלי, קנתה את הספר הזה ומאז הוא מעלה אבק על הכוננית. הוא נראה כמו ספר טוב. הוא קורץ לי מהמדף. אני לוקחת אותו ומתחילה לקרוא.
משהו לא ברור. מישהו כותב למישהו, יש רופאה, ויש קול בראש של מישהי, ויש

מותחן אפל. הבלש טום תורן בעקבות רוצח סידרתי שבאחד המקרים משאיר את הקורבן בחיים אבל ללא אפשרות לדבר או לזוז למעט מיצמוצים לתקשור מינימלי.
שפת הספר והקצב קצת קשים לקריאה . הייתי מצפה שהספר יסתיים בצורה אחרת ממה שהוא הסתיים.