הספר הזה הוא כמו שוט ( Shooter ) .הוא קטן , מרוכז , וצריך לגמוע אותו במכה אחת . וכמו השוט , העולה ישר לראש , זה רץ ישר ללב .
הרגיש לי שמקיואן לקח פנס והאיר את הנקודה העיקרית . כאילו שהסיט הצידה את כל המסביב , והשאיר במרכז את מה שחשוב באמת .
אנחנו עסוקים , חיים , מתנהלים , וחגים סביב הרבה דברים בחיי היום יום . עבודה , חברים , תחביבים ,חוגים , ועוד ועוד... אבל על הכל היינו מוותרים בלי למצמץ , ולו רק כדי לשמור ולהגן על היקר לנו מכל . על המשפחה , כמובן . בסיס קיומנו .
פיונה מיי היא שופטת לעינייני משפחה ,משפטים בהם תמיד מעורבים ילדים .
היא נדרשת לפסוק בסוגיות מורכבות , שתמיד נלווים להן עצב וכאב , שהרי אם לא כן , לא היו מגיעים התיקים הללו מלכתחילה אל שולחנה של השופטת פיונה .
כמו בפרשה מורכבת ומצערת של התאומים הסיאמיים . שתי נשמות הכלואות בגוף אחד , שאם לא יופרדו - וידונו אחד מהם למוות בפסיקה חדה ואכזרית - יידונו שניהם למוות בטוח .
וכך , בניסיון לתקן את חייהם של אנשים אחרים , זרים , צוללת פיונה לתוך עולמות של אנשים אותם אינה מכירה , אך נאלצת ללמוד את אורחות חייהם , חיים של שנים , אותם צריכה פיונה לדחוס אל תוך כמה מאות עמודים המאוגדים יחדיו בתוך קלסר , אשר נושא מספר סידורי כלשהו , וזאת כדי להגיע להחלטה אשר תיטיב עם חייהם , זונחת פיונה ומתרחקת מחייה שלה . נראה שתמיד קל יותר לפתור בעיות של אחרים מאשר את שלך .
חיי האנשים פתוחים ופרושים בפני פיונה , והיא צריכה לפסוק לכאן או לכאן , ונדרשת לעשות סדר בחיי משפחות , בעוד שבמקביל חייה שלה נפרמים אט אט , והזוגיות של פיונה ושל בעלה ג'ק , שהיתה תפורה ומהודקת ,וצעדה בתוך שגרה ידועה ונינוחה , מתחילה להיפרם כמו בגד ישן , שגם אם למראית עין נראה טוב , כשהוא מתחיל להתרופף , ואט אט מתחילים חוטים להיחלש , הקרע העתיד לבוא הוא בלתי נמנע .
הכתיבה של מקיואן מאוד תכליתית , בחירת המילים מדויקת ומדודה . הוא מתמקד מיד בתוך , בפנים ,בנבכי הנפש והרגש ,ודי זונח את הדברים החיצונים .אין תיאורים מיותרים , אין יותר מדי תיאורי רקע - אבל כשכבר היה - כמו תיאור הגשם היורד בחוץ , זה היה כל כך אמיתי , שכמעט יכולתי להריח את ריח הגשם ולשמוע אותו מכה על החלונות .
לי , באופן אישי זה הפריע. כי באותה מידה פיונה יכלה להיות גם יענק'לה . מקיואן לא מעתיר עליה תיאורי נשיות , לא משתף אותנו בתיאורים ויזואליים , אם זה לגבי שיער , לבוש , איפור . ולא , זה לא ממש חשוב, אבל זה בלט בהיעדרו .
אורכו של הספר הוא בדיוק במידה הנכונה .כל מילה נוספת היתה גורעת .
משסיימתי את הספר - בהנאה גדולה, חייבת לציין - הבנתי מה מפריע לי בכתיבה של מקיואן. חסרים בכתיבה שלו נשמה ורגש . הוא כותב כמו שרופא כירורג מנתח . מדויק , מרוכז , אין מקום לטעויות .
מומלץ !
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
