ביקורת ספרותית על רופא כפרי (מהדורת ספריה לעם) - ספריה לעם #463 מאת פרנץ קפקא

---

אחד הסיפורים החרוטים ביותר בזיכרוני תרתי משמע מקובץ סיפוריו של קפקא הוא ״במושבת העונשין״. מספר הרבדים העולה כבר במחשבה ראשונה מסיפור זה הוא כמעט אינסופי – כמו דימוי גורר משמעות שגוררת דימוי וכן הלאה. המכונה הדימיונית החורטת את חטאיו של הנגזר לדין היא דימוי של הכתיבה עצמה והכאב הכרוך בה יחד עם משמעות העונש כמצב קיומי של האדם וכסבל המתמשך עד מוות. ומיד עולים עוד רבדים – על האוטומציה של הסבל ויחד איתו תוצרו – האסתטיקה, האומנות עצמה – קליגרפיית הדמים שרבים אף מחכים אותה בכתובות קעקע על גופם (אם כי איני בטוח לגבי הבנתם עד תום את משמעות העניין). המכניזם היוצר את האסתטי הוא מופלא ואיום בו זמנית, כמו המחזה אדיפוס של סופוקלס – מופת של עלילה ומשמעות, מבנה כמעט מושלם אשר משמעויותיו לגבי האדם הן טרגיות. יצירתו של קפקא הינה ארס פואטית – היא עוסקת לא רק באדם אלא במשמעותה של האומנות וככזו הינה אחד הביטויים העמוקים ביותר לקשר שבין משמעות חייו של האדם והאמנות, שהקדשת חייו אליה הינה סבל מזוקק – וכתכלית הינה מייצרת אסתטיקה שבמרכזה סופו של האדם.

» ביקורות נוספות של קיקלופ מכונת ספרים
» ביקורות נוספות על רופא כפרי (מהדורת ספריה לעם) - ספריה לעם #463