כאשר יגורתי בא לי. שנים חשבתי שקפקא הוא סופר דכאוני ולכן נמנעתי מלקרוא אותו. אבל בזמן האחרון החלטתי שלא יתכן שעם כל הספרים שאני קוראת לא יימנה הסופר הקלאסי הזה.

קפקא כמו סופר טוב בוחש בנפש האדם גם כיצור חברתי וגם במיפגשים עם הממסד והמערכת הביורוקרטית. ובכן בדרך כלל האדם יוצא וידו על התחתונה.

אז מה הבעיה? הענין הוא שסופרים כמו דיקנס וגוגול וגם חנוך לוין וקישון מצאו את הגיחוך והחיוך שבמיפגש של האדם הקטן עם הרשות וההיררכיה ואילו קפקא לוקח את זה בכבדות וביאוש.

רופא כפרי הוא סיפור אחד מיני רבים בספר הזה, והסיפור שהכי נגע בי היה "הגלגול" שהוא גם סוג של שיא אפסותו של האדם כולל במשפחתו שלו (טוב, הוא הופך פה לאיזה שרץ, בררר....), כמה שניסיתי להימנע מלקרוא אותו כך בסופו של דבר חמלתי עליו.

רוב סיפוריו מראים את אוזלת היד וחוסר האונים בסיטואציות שונות בחיים, העניין הוא שהחיים של כולנו מורכבים ויש בהם רגעי אושר ושמחה ואפילו נצחונות קטנים או גדולים לצד רגעי פאשלות וכעסים. קפקא מתרכז רק באבוד.

אני מעדיפה למצוא בסיפורים גם רגעי חסד.

ציפורן אחר לולאה, ציפורן אחר לולאה, שורה גוררת פסקה, ליל הציפורניים הארוכות פוער לועו. מראה ברק לא נראה וקול רעם לא נשמע, מיצג מזהיר של כבלי מתכת מוצקים ובטוחים מתוחים מן מהשמיים לרגבי האדמה. טאק וטאק, ברק לא נראה, רעם לא נשמע, מופע היפרמות הכבלים החל בדממה, אחד אחרי זה שלפניו, ראשו של זה על עקבו של זה, הם קורסים, בטור, מופע השקיעה מתבצע על בהונות. הרי ביטחון מבוצרים ומפוארים מתגלים כמשקעי בוץ, כאן בטון הוא אפילו לא חימר, נותרה רק דלת. הסיכה החדה פגשה את בובת הגומי.

משונה היא ההחלטה לדון בקפקא, לכאורה ברורה מאליה ועם זאת ממולכדת היטב. ישיבה מתוחה ומפוסקת מול מסך המחשב, תנועתו של הראש סביב צירו מתבצעת בזריזות קבועה, פניה של המקלדת השחורה מתחלפים באורו הלבן של המסך השחור, דילוגם הקפוץ של הידיים המסיירות, נעות בחשיכה בין מיצג ספלי קפה עירומים ובין המאמץ שבריכוז הדעת בדמותו ובתוכנו של מי שראוי להיצרב בתודעה כאדריכל ההרס הגדול, פקידו של השאול, מתיר חבלי היציבות ומחסלה של תחושת הוודאות, מערטל הלוחמים משריונם והנרטבים ממטריותיהם, פושט פשוטי העם ממעיליהם ובעלי השררה מעניבותיהם.


יש כאן, בגרסה המחודשת ובתרגום המחודש והמצוין לאוסף הקטעים והסיפורים העצום בחשיבותו ובערכו הזה, מכל וכל. לפנינו מופע תעתועים אפלולי תוצרת מכחולו הדק של צייר המבוכות האנושיות הצ'כי,
קטעים קצרים, סיפורים קצרים, סיפורים קצרים פחות, משלים ונובלות, כולם מן החשובים והמרכזיים במטען האמנות של קפקא. ההוצאה המחודשת נוחה למפגש, מעין כרטיס עלייה לרכבת מהירה יותר, הנעה במסילות יציבות יותר ומאובזרות יותר על אותה דרך עפר ראשית המובילה אל עבר עולם המבוכים הייחודי של השליט הבלתי מעורער של עולם זה.

מדובר בקובץ יצירות המאוגדות יחד לכדי אחד המורכבים והמפוארים מבין מטעי הפירות הספרותיים שמציעה המאה העשרים. למעשה, מן המיטב שמציע עולם האמנות המודרני כולו.
יחד עם זאת, כנראה מיותר הוא לציין הערות האומדות את מופלאותו של 'הגלגול', את פיתוליהם המחוכמים של קטעים כמו 'לפני החוק' ו'החולפים על פנינו', פרנץ קפקא בוודאי לא זקוק למליצי יושר.
מכאן שמאחר וברור לכל בעל תבונה שגדולתו האמנותית והפילוסופית של קפקא אינה מושפעת מחוות דעת זו או אחרת על במות האינטרנט, הטקסט הזה הוא מה שיש בידי להציע בכל הנוגע לתיאור תחושות וחוויות מכתביו של האיש והאמן.

קפקא הוא הסופר שכתביו הם אולי הקרובים ביותר אל ליבי.
ההיתקלות הראשונה שלי עם קפקא, כנער, הייתה התגלות אמיתית עבורי. היו גוגול ודוסטוייבסקי ובולגאקוב ונאבוקוב ופלטונוב וקאמי ופרוסט ובקט, ועוד ענקיים אשר נערצים עליי מאוד,
אך החדירה אל נפשי, התחושה שאני פוגש כאן בדבר שיש לו משמעות גדולה עבור אישיותי, הייתה חזקה מכולם אצל קפקא.
הספר מאגד בתוכו קטעים קצרים, סיפורים ונובלות שיצאו לאור בימי חייו, ותורגמו מצוין בידי אילנה המרמן.
קטעי הפרוזה בתחילתו של הספר, שחלקם הגדול אינו עולה על עמוד וחלקם הקטן גם לא על מספר שורות בודדות,
מרהיבים בחלקם, וראויים ומצריכים התעכבות חוזרת בזמן הקריאה.
בין שאר הסיפורים החשובים של קפקא המופיעים כאן בקובץ, מופיע 'הגלגול', שהוא אחד הסיפורים הגדולים בהם נתקלתי
ואחד הסיפורים הקרובים ביותר לליבי.
היה עונג גדול להיפגש עם האוסף החשוב הזה, שכולל בתוכו חווית קריאה מיוחדת, שהיא איננה מצחיקה או קלילה או אוורירית, וגם לא בהכרח תמיד נעימה. והרי קפקא מעולם לא כתב בקלילות או אווריריות וכתביו מעולם לא העלו צחוק בקוראיהם, אך עשו הרבה הרבה יותר מזה. על כל פנים עבורי.

פרנץ קפקא, כפי שהיטיב לתארו הד"ר הנרי אונגר באחת מהרצאותיו בעניינו, הוא "האדריכל הגדול של הרס המושג משמעות".
כתיבתו הכל כך בהירה, הכל כך חודרנית ושקופה שפוגעת ונוגעת, דוקרת בנפשו של האדם הנבוך, באי וודאותו ובחוסר אוניו של האדם אל מול קיומו האבסורדי והסתום, היא מקור ייחודו הגאוני של קפקא.
הקובץ פותח במספר פניני פרוזה פרי עטו, רובם קצרים מעמוד בודד, עליהם רצוי וראוי להתעכב פעמיים בזמן הקריאה.
בין קטעי הפרוזה והסיפורים הקצרים מונחת לה כמובן, בתרגום נהדר כשאר הקטעים והסיפורים, הנובלה המופתית הידועה 'הגלגול'. הקובץ מאגד כאמור אוסף סיפורים וקטעי פרוזה שראו אור עוד בחייו הקצרים של קפקא.
זהו באמת קובץ מבריק וחשוב של אחד מגדולי הספרות העולמית, במאה החולפת ובכלל, שקריאה בכתביו היא התגלות אמיתית.

קפקא לתרבות המערבית הוא כספארטה לאתונה. או שאולי קפקא לאתונה הוא כספארטה לתרבות המערבית. אני אבדוק ואחזור אליכם עם תשובה.
כך או כך, קפקא בסיפוריו הפנטסטיים (בשני המובנים) מעניק לקורא בר המזל את האפשרות לחויה חוץ גופית. סיפוריו הם מעין ניסויים בהנדסה גנטית על בני אדם בדיוניים, ולמרות שהם מייצגים כל כך את הזרמים המרכזיים באמנות ובבידור של המאה העשרים והלאה, הדמויות המוצגות בהן שונות מאוד מאלו הנוירוטיות אך חביבות או פסיכוטיות אך כריזמטיות שנפוצו בעקבותיו. אני מניח שהשוני העיקרי נובע מהשטחיות המכוונת הצפונה בהן, הנובעת מכך שלפסיכואנליזה אין מקום בעיצוב הדמויות שלו, להבדיל ממה שמתרחש ממנו והלאה. קפקא פשוט מתאר התנהגויות לא נורמליות של יצורים לא נורמליים בעולם שחוקיו (פיזיקליים או חברתיים) לרוב שונים מהמוכרים לנו, בלי לנסות לנתח את צפונות נפשן, שאמנם מתגלות מבעד למעשיהן המשונים, אך עדיין מותירות כר נרחב לפרשנות ולהשלכה של הקורא דפוק הנפש כשלעצמו (כמו כולם, סה"כ) את מכאוביו ומאוויו על הטקסט.
לא יודע מה רציתי לומר בזה, אבל לא נראה לי שאמרתי.

אחד הסיפורים החרוטים ביותר בזיכרוני תרתי משמע מקובץ סיפוריו של קפקא הוא ״במושבת העונשין״. מספר הרבדים העולה כבר במחשבה ראשונה מסיפור זה הוא כמעט אינסופי – כמו דימוי גורר משמעות שגוררת דימוי וכן הלאה. המכונה הדימיונית החורטת את חטאיו של הנגזר לדין היא דימוי של הכתיבה עצמה והכאב הכרוך בה יחד עם משמעות העונש כמצב קיומי של האדם וכסבל המתמשך עד מוות. ומיד עולים עוד רבדים – על האוטומציה של הסבל ויחד איתו תוצרו – האסתטיקה, האומנות עצמה – קליגרפיית הדמים שרבים אף מחכים אותה בכתובות קעקע על גופם (אם כי איני בטוח לגבי הבנתם עד תום את משמעות העניין). המכניזם היוצר את האסתטי הוא מופלא ואיום בו זמנית, כמו המחזה אדיפוס של סופוקלס – מופת של עלילה ומשמעות, מבנה כמעט מושלם אשר משמעויותיו לגבי האדם הן טרגיות. יצירתו של קפקא הינה ארס פואטית – היא עוסקת לא רק באדם אלא במשמעותה של האומנות וככזו הינה אחד הביטויים העמוקים ביותר לקשר שבין משמעות חייו של האדם והאמנות, שהקדשת חייו אליה הינה סבל מזוקק – וכתכלית הינה מייצרת אסתטיקה שבמרכזה סופו של האדם.

האמת שאני שונא את קפקא. אני שונא את חוסר התקווה, את הפאסימיות המשתקת שלו. אבל הוא סופר מוכשר עד טירוף. כאן נמצאים כמה סיפורים קצרים וכמה קטעים קצרים מפורסמים שלו. חלק מהם אלגוריים, חלק מהם פסיכולוגים, אבל כמעט תמיד התיאורים של קפקא והדייקנות הפסיכולוגית שלו מדהימים.

הספר כולל את כל הכתבים שקפקא פירסם בימי חייו, מה שאומר שהוא אינו כולל את הרומנים שלו שכולם פורסמו לאחר מותו.

קשה לכתוב ביקורת על קלאסיקה שכזו. חלק מהסיפורים עדיין רעננים כאילו נכתבו היום. הסיפורים הקצרים "הגלגול" ו"במושבת העונשין" הם חובה וכך גם כמה משאר הכתבים הקצרים כגון "דין וחשבון לאקדמיה" ורוב הסיפורים בקובץ "רופא כפרי" שהם נוקבים וחזקים. קטעים אחרים הרבה יותר קשים לעקיבה וכמה פשוט משעממים. בסך הכל, אני חושב שהדבר היחיד שאני יכול להגיד הוא שהספר שווה קריאה ולו רק בגלל ההשפעה העצומה שיש לו על התרבות שלנו. שווה לעבור גם את הקטעים הפחות טובים בשביל לצאת עם המטען הזה הלאה.

המילים קצרות מדי כדי לכתוב ביקורת על קפקא. לא לכל הסיפורים התחברתי, אבל עדיין יש בכרך הזה אוסף עצום של יצירות מופת. לא פחות (וביניהן "הגלגול", "גזר הדין", "במושבת העונשין", ואולי הגדול מכולם, לדעתי, "לפני החוק") . וחוץ מיצירות המופת, כל מיני קטעים קצרצרים כמו "העצים", "הטיול הפתאומי", "החלטות" ו-"החלון הפונה אל הרחוב" למשל, ממש חדרו לי לתוך הנפש: תובנות שהכו בי תוך כדי קריאה.