ביקורת ספרותית על סודו של הבעל מאת ליאן מוריארטי
ספר בסדר

---

אם הייתם רואים ספר שעל הכריכה שלו כתוב: אם היית מוצאת מעטפה שעליה כתוב בכתב ידו של בעלך 'לפתוח רק במקרה של מותי,' האם היית פותחת?
ואם הספר היה במבצע,
ואם זה היה ממש לפני יום כיפור,
ואם בדיוק בא לכם לקרוא ספר שיחרוג קצת מהשורה של הספרים הרציניים, הכבדים והמעיקים שקראתם לאחרונה ברצף.

אבל...

אם יש לכם בבית ערימה של לפחות 50 ספרים שעדיין לא קראתם,
ואם אתם מנסים לשלוט בחיידק הקניות והאגרנות שהתנחל אצלכם ומסרב להתפנות,
ואם הייתם חושבים שיש בכותר משהו סתמי ורומן-רומנטי כזה,
ואם הייתם חושבים שגם העטיפה היא כנ"ל,


האם הייתם קונים את הספר?


אם עניתם כן, עברו לפסקה הבאה.
אם עניתם לא, הרווחתם כמה שקלים וכמה שעות, אבל הפסדתם ספר קולח ומרתק שמצד אחד לא לועג לאינטליגנציה שלכם ומצד שני לא מעשיר אותה.


ואם הייתם קונים, האם הייתם קוראים מיד?
ואם הייתם קוראים מיד, האם הייתם נהנים?
ואם הייתם נהנים, האם הייתם רצים לספר לחבר'ה?

כן.
ככה-ככה...
מיד!

אז הנה אני מספרת, בקיצור:
זוכרים את הציור של הפצצה שביבי הציג באו"ם? מין כדור שחור כזה עם פתיל בקצהו האחד ובום בקצהו השני...

אז זה מה שהיה במעטפה שאשתו של הבעל מצאה: פצצה עם פתיל השהיה ארוך.

(שיהיה ברור שהבעל בספר הוא לא בנימין נתניהו והאישה בספר היא לא שרה נתניהו ולו רק מהסיבה שבספר אף נעל לא התעופפה לכיוון העוזרת שפוטרה בגלל המרק השרוף שנשפך על השטיח הבלוי בסלון עם המשקופים הרקובים שמוארים ע"י לוסטרה עם נורה שרופה שברוב חוצפתה לא אומרת לילה טוב לגבירה לפני שהיא מאבדת את עצמה לדעת בקן הקוקייה שבו נגזר עליה מאסר עולם ללא חנינה וללא טיולים בחצר מסביב לשולחן ההפוך והכלים המנופצים שנשברו בגלל האבק שנכנס דרך הפרגולה ומשך את המפה בעצבים.)

נחזור לאישה שמצאה את המעטפה שהיה בה פצצה עם פתיל השהיה ארוך. פצצה מטאפורית, כמובן.
.
ובכן, האישה יכלה לגזור את הפתיל ולנטרל את הפצצה או לאפשר לו לבעור עד שיגיע לקצה ויתפוצץ. מה שמסבך את העניין זה שבקצה הפתיל יש אנשים והם ייפגעו מהפיצוץ. ומה שעוד יותר מסבך את העניין זה שגם ללא הפיצוץ החיים של האישה כבר התנפצו לרסיסים.
בקיצור, היא מצאה מעטפת נפץ מילולית. התוכן שלה נפיץ.

מה היה במעטפה? מה הסוד הכמוס? מה הביג דיל? מה הסיפור של הבעל?
את זה תגלו בשלב מוקדם יחסית, לקראת המחצית ועוד לפני שתגיעו לעמ' 200.
אחר כך יהיו המון קופסאות טאפרוור, ביצי פסחא, פבלובות, עוגיות מקרונים, לחמניות מתוקות, אמהות כפייתיות, ילדים מעצבנים, ילדים מעצבנים יותר, ילדים מעצבנים פחות, מורה להתעמלות אלילי, חומת ברלין, חומת ברלין מפורקת, אבן מחומת ברלין המפורקת והרבה הרבה מחשבות, הרהורים, זיכרונות, פלאשבקים וגם צנצנת וג'ימייט קטנה שאיכשהו הספיקה כדי למרוח סיפור של 250-300 עמודים על יותר מ-400.

הערות
1. לספר יש לפחות שלוש עטיפות באנגלית, וכולן נאות, אסתטיות ובעלות קשר סמלי וחכם לעלילת הספר. העטיפה העברית היא סתמית, חפיפניקית ומשדרת משהו זול. מעניין אותי לגלות מה בדיוק חושבת עלינו הוצאת הספרים כשהיא בוחרת עטיפה כל כך פשטנית ומזלזלת.
2. עלילת הסיפור מתרחשת בסידני, אבל העיר המרהיבה הזו לא משחקת שום תפקיד בספר וזה נון ענק. זו החמצה גדולה ורשלנית. סידני עד כדי כך לא נוכחת בספר, שאחת הקוראות אפילו תיארה אותה כ"עיר פרוורית אמריקאית טיפוסית".
3. לעומת זאת, עיר אחרת דווקא כן משחקת תפקיד לא קטן בספר: ברלין. ברלין נמצאת ברקע באופן יומרני, מאולץ ומיותר לחלוטין.
4. הספר ארוך מדי. אפשר היה בקלות לקצרו ב-100 עמודים לפחות.
5. האם קופסאות טאפרוור, מסיבות טאפרוור ואובססיית טאפרוור הן המאפיין היחיד והאולטימטיבי של עקרת בית מושלמת?
6. מי שקרא את הספר בוודאי יסכים איתי שהסופרת התעלמה מהאירוניה בכך שפולי הקטנה, שנורא רצתה מסיבת פיראטים, קיבלה תחפושת אותנטית למסיבה שלה.
7. התרגום מצוין. או לפחות מה שכתוב בעברית מצוין כי אין לי מושג עד כמה הוא נאמן למקור.
8. "הספר היה מקום ראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס וזכה לשבחי הביקורת." ווטאבר. כמות לא מעידה על איכות, וגם איכות המבקרים לא ידועה.

זה ספר סיפורי. יש בו סיפור. הסיפור קולח, מסקרן ויש בו מתח מסוים, אבל לדעתי הוא לא מתאפיין באמינות רבה. בסיום הקריאה סגרתי את הספר ואמרתי לו: היה טוב וטוב שהיה, ועכשיו ניפרד כשני זרים שחלפו זה ליד זה לרגע קט ולא השאירו שום רושם ולא הטביעו שום חותם חוץ ממשב הרוח הקל והבר חלוף שנגרם כשמישהו חולף לידך. ואל תיעלב, אבל אם תעבור לידי בשנית, לא אזכור את פגישתנו החטופה ואתה תהיה עבורי זר מוחלט.


אפשר לקרוא ואפשר לוותר.


מה שכן, אני מחכה וממתינה ומצפה ומשתוקקת לספר אחר בשם "סודו של הבעל" שייכתב ע"י שרה נתניהו. אני מתה לדעת מה הסוד הזה שכולם יודעים שהוא קיים אבל אף אחד לא יודע מהו.
ועד שזה יקרה, אני מוכנה להסתפק בספר הגנוז "סודה של הרעייה" שכתב דורון נויברגר על אותה שרה'לה.

» ביקורות נוספות של שונרא החתול
» ביקורות נוספות על סודו של הבעל