אני בזמן האחרון עוברת תקופה לא כ"כ פשוטה, אפילו טיפה מערערת. לפני שבועיים הייתה לי יום הולדת, ואחת *מהבנות גרעין(פירוט על מה זה "בני גרעין, נמצא למטה בסוף הביקורת) שלי הביאה לי שלושה ספרים במתנה, גם בגלל יום ההולדת שלי וגם בגלל התקופה שאני עוברת.שמעתי על הספר עיר של נייר ביקורות מעורבות. חששתי קצת לקרוא אותו בגלל "מחפשים את אלסקה"(שלא כ"כ אהבתי). בכל מקרה, התחלתי לקרוא את הספר, סיימתי אותו אתמול , והאמת היא שיש לי הרבה מה לומר עליו(מכאן עלולים להיות ספוילרים חמורים, ראו הוזהרתם!!!):
תקציר
קוונטין ג'ייקובסון, המכונה קיוּ,
היה מאוהב כל חייו בשכנה ההרפתקנית והמדהימה שלו, מרגו רוֹת' ספיגֶלמָן.
ולכן כשהיא פותחת את חלון חדרו ומציעה לו להצטרף למסע של נקמות –
הוא מצטרף בהתלהבות.
עם תום הלילה הארוך שהם מבלים יחדיו, קיוּ מגיע לבית הספר ומגלה שמרגו,
שתמיד היתה חידתית, נעלמה פתאום ונהפכה לתעלומה.
עד מהרה הוא מגלה שהיא השאירה רמזים במיוחד עבורו –
ובהם הספר "עלי עשב" של המשורר וולט ויטמן.
הוא יוצא למסע חיפושים בעקבות הרמזים, בניסיון לגלות לאן נעלמה מרגו.
אך ככל שהוא מתקרב אליה,
מתברר לקיו עד כמה הוא לא מכיר בעצם את הנערה מן הבית השכן..
את ערים של נייר אפשר לקרוא כספר מסע, כספר התבגרות,
כסיפור אהבה, או כסיפור על חברות, אך בעצם הוא כל אלה גם יחד.
אוקי.... אז איך אני מתחילה פה את הביקורת?
טוב, אז ככה:
האמת היא שאם במחפשים את אלסקה היה לי קושי להתחבר לדמויות, אז פה אני אחרי שלושה ארבעה עמודים כבר ויתרתי על הניסיון.
אף אחת מהן לא הצליחה לעורר בי אפילו טיפת היזדהות, והאמת שאני חושבת שאי אפשר להאשים אותי.
ז"א- הדמויות היו כ"כ שבלוניות, שלא הצלחתי למצוא בהן אפילו משהו אחד אנושי, שיש בכל אחד מאתנו. לא, אני לא מתכוונת לזה שאין להן תכונות אנושיות, אלא שהתגובות של הדמויות ומבנה האופי שלהן היה לא אנושי(לפחות לא בקטע אמיתי).
אני יכולה לתת לכל דמות תכונת אופי אחת עד שלוש, אבל תכונת האופי שנמצאת אצל כמעט כל הדמויות היא אנוכיות:
קוונטין, שרק מרוכז במרגו, ולא אכפת לו מכלום חוץ מזה(אלא אם הוא יפסיד ימי לימודים, ואז הוא יניח את הדאגה שלו בצד), מרגו הנרקססיסטית שרק רואה את עצמה ואת הפנטזיות שלה(הילדותיות ולא מציאותיות, יש לומר), בן שרק חושב על למצוא לעצמו בת זוג לנשף ובכלל להיות הכי פופולרי, ההורים של מרגו שמפחדים שמרגו תעשה בושות למשפחה.
גם לייסי הייתה טיפה אנוכית. זה שהיא הורידה למרגו את הביטחון זה לגמרי אגואיסטי, רק כדי שהיא תרגיש עם עצמה טוב יותר.
רק ראדר היה דמות חביבה והכי פחות אגואיסטית(גם כשהוא הסתכל על טובתו האישית, הוא ידע לאזן את זה).
הייתה לי גם ממש בעיה עם זה שהציגו את ההורים של קוונטין בצורה כ"כ סטריאוטיפית, כאילו כדי להצחיק. בכלל, שמתי לב שהקטע של ההורים כרקע נמצא גם במחפשים את אלסקה.
באופן כללי היה הרבה דמיון ושוני בין שני הספרים.
היו פעמים שניסיתי לקרוא את הספר בכוח כי הוא נמרח בהרבה שלבים והיו בו יותר מידיי מטאפורות, שהרבה מהן היו מיותרות.
רק אתמול כשסיימתי את הספר, נפלה עלי ההבנה:
הדמויות בספר הזה הן לא דמויות: הן מטאפורות בעצמן.
כל דמות היא דימוי למשהו אחר, והאמת שדרך זה גם אפשר להכיר יותר את ג'ון כאדם וסופר.
בביקורת על "מחפשים..." אמרתי ששמתי לב לפחד ולשאלות של ג'ון על המוות(גם באשמת הכוכבים עלתה השאלה הזאת על המוות והותרת החותם).
אז פה זה זאת הייתה שאלה אחרת:
מרגו שמייצגת את ההאם להסתכל על הכאן והעכשיו או קוונטין שמייצג את הלתכנן את העתיד שלך(לחיות את העתיד).
הרעיון על לכתוב ספר על השאלות האלו היה יכול להיות טוב, אם הדמויות היו יותר עגולות ושלמות, ולא רק מטאפורות . כי זה מה שהן היו: רק מטאפורות.
וזאת הייתה הבעיה שלי עם כל הספר הזה, זה שהספר היה מלא במטאפורות, והעלילה תפסה מקום כ"כ קטן.
טוב, אז אני אסיים את הביקורת בזה שאומר היה פוטנציאל לספר, אבל הוא איכזב.
אני חושבת שאחרי אשמת הכוכבים ג'ון גרין ירד ברמה, וזה בעיקר חבל.
כנראה שמעכשיו אני אהיה יותר חשדנית כלפי הספרים הבאים שלו.
*בני גרעין:אלו חבר'ה בגילי שחיים איתי ביחד באותה הקומונה בשנת שרות, ואנחנו חיים ביחד בשיתוף
