ביקורת ספרותית על סתת האבן - העיירה פילבקה #3 מאת קמילה לקברג
ספר בסדר

---

"למה שלא תלכי לישון?"
הנה משפט תמים, עצה ידידותית פשוטה שיכול לפוצץ אותי ולהביא אותי להתמוטטות עצבים.
זה התחיל אחרי הלידה של הבכור.
היינו חודש אצל ההורים שלי. שהיו נהדרים, באמת.
וזה היה נורא.
כאחות בכורה ובייביסיטר מדופלמת (השיא היה תאומות בנות חודש עליהן שמרתי במשך חודש יום-יום) לא חלמתי שככה זה יראה.
זה התברר כגרוע יותר מהבייביסיטר הסיוטי ביותר שעברתי אי פעם (אני מתכוונת לאחד שבו ילדי הבית שיסו בי את האוגר. כן! אוגר זו לא חיה חמודה, זה בסה"כ עכבר עם יחסי ציבור מצויינים וזכותי לקפוץ על השולחן כשהוא בשטח! נאלצתי לקרוא לחילוץ של אחי והחברים שלו.)
לא רק בגלל המובן מאליו - אין הורים שיבואו לחלץ אותך מזה, כי, כך מתברר, את, בעצם, ההורים.
ההנקה היתה סיוטית. הוא אכל כל הזמן, זה כאב תופת. הוא לא ישן אף פעם. ובכה כל הזמן.
פעם ביממה, כשבעלי חזר מהעבודה, הייתי מתמוטטת ומאשרת לתת לקטן מטרנה וכמה טיפות שהצלחתי לשאוב בדם יזע ודמעות (בעיקר דמעות, אבל גם כל השאר היו שם) תוך כדי יבבות היסטריות והולכת לישון לשלוש שעות, בתקווה שבעלי וההורים שלי ביחד יצליחו לטפל בו למשך אותן שלוש שעות.
ואז קמה להמשך המשמרת האינסופית.
בפורום הריון ולידה שבו ניסיתי להיעזר אמרו שהמטרנה הזו תגמור לי את ההנקה וכדאי לעשות יותר מאמץ, מה ששבר אותי לגמרי וגרם לי לפרצי בכי, כי לא היה לי מושג איך אפשר להתאמץ יותר ממה שאני כבר מתאמצת.
ההורים שלי ניסו ברוב חביבות לשכנע אותי לוותר על ההנקה אם היא גורמת לי כ"כ הרבה סבל. אחרי הכל, גם אני גדלתי על מטרנה ויצאתי לא רע, או לפחות זה היה הרושם עד לאותה נקודת זמן, וגם זה גרם לי להתפרצויות בכי כי רציתי שיתמכו בי במאבק על ההנקה ולא יגרמו לי להרגיש שאני לא נורמלית.
בין מטרנה למטרנה הנקתי והנקתי ושאבתי והנקתי וכאבתי וכאבתי, אבא שלי - אלוף העולם בהרגעת תינוקות לטווח ארוך הסתובב עם הקטן על הידיים הלוך ושוב ברחבי הבית בניסיונות שוא להרגיע אותו והחזיר לי אותו בצער כשהוא אומר "נראה לי שהוא רעב" ואני שוב הנקתי ובכיתי ובכיתי והנקתי.
ובמשך היום אמא שלי היתה מציעה לי מדי פעם את ההצעה המצוטטת לעיל: "למה שלא תלכי לישון?"
למה לא, באמת?
איך לא חשבתי על זה קודם!
הרי אני כ"כ עייפה, בטח בגלל זה לא שמתי לב שהפתרון לכל בעיותי הוא ללכת לישון!
אה, לא, בעצם יש עוד סיבה. יש פה תינוק שצורח בלי הפסקה.
והוא שלי.
אמא שלי, שעזרה לי המון - כאמור גרתי אצלה חודש, היא בישלה וכיבסה וסידרה ושטפה, לא היתה יכולה להרגיע אותו ולשלוח אותי לישון (היה נדרש מאמץ משולב שלה ושל בעלי, רצוי גם של אבא שלי) אז היא הסתפקה בעידוד מהסוג הנ"ל. בואריציה: "עכשיו הוא בטח ירדם ואז תלכי לישון קצת" אז זהו שלא. כלומר כן, הוא נרדם. והתעורר מיד.
הזכרתי כבר שבכיתי בלי הפסקה?
אבא שלי חזר יום אחד מהעבודה ואמר שמשהי מהעבודה אמרה שבטח, ככה זה, אחרי לידה בוכים כל הזמן, אז הוא קצת פחות מודאג, אבל האמת שהוא המשיך להיראות די מודאג.
בשבת הראשונה אחרי הלידה, ב"שלום זכר", החברות של אמא שלי הגיעו ואחת אחת אמרו לי כמה שאני נראית נורא ולמה אני לא הולכת פשוט לישון?
הרעיון שאני לא הולכת פשוט לישון בגלל התינוק שיש לי בידיים לא עלה כנראה בדעתן. התינוקות שלהן - של אמא שלי ושל החברות שלה כנראה נהגו לישון, לפחות מדי פעם, או שהן סתם לא זכרו איך זה.
ומעל הכל ריחפה ההאשמה שלא נאמרת, שהכל איכשהו בגללי. אם רק הייתי מוותרת על ההנקה, או לא "מפנקת" אותו ולוקחת אותו על הידיים כל הזמן, או לא לחוצה כ"כ ומעבירה לו שדרים לחוצים שירדפו אותו עד ספת הפסיכולוג בעוד אי אלו שנים או... משהו, בטח הכל היה בסדר והוא היה תינוק "נורמלי", לפי הספר, יונק-ישן-ערני ומאושר וחוזר חלילה.
ואז נוצר מעגל קסמים מייאש כזה, שבו ההתנהגות שלו מלחיצה אותי ומדאיגה אותי ואולי משהו אצלו בכל זאת לא בסדר, ומשהו מפריע לו, ובגלל זה הוא בוכה - ואז אני לא רגועה וחוסר הרוגע שלי גורם לו לחוסר רוגע שגורם לי לעוד יותר חוסר רוגע ועוד ועוד ועוד...
בסוף זה עבר.
ההנקה הפסיקה להכאיב כל כך, גמלנו אותו מהמטרנה, גילינו את נפלאות מנשא הקשירה, הילד גדל.
בסוף זה עבר.

אבל עד היום אמא שלי לפעמים מציעה לי פשוט ללכת לישון, בין אם זה אפשרי ובין אם לא.

אם רק בשביל חופשת הלידה של אריקה נכתב הספר הזה, אולי זה מספיק.
יש בספר הזה כמה מערכות יחסים בין הורים לילדים.
חלקם הורים איומים שפוגעים בילדים שלהם בדרכים מצמררות.
חלקם הורים נורמלים, שרוצים ומנסים, ולא תמיד הולך.
ויש את אריקה, שילדה זה עתה את בתה הראשונה והיא בתוך הסחרור הבלתי פוסק של הנקה וחוסר שינה ויאוש ותחושה שהעוללה הלא כ"כ יפה הזו גנבה לה את החיים היפים שהיו לה קודם. היא לא נקשרת אליה בעבותות של אהבה בשניה הראשונה, קשה לה, היא עייפה ומתפרצת וכל זה נורמלי מאוד, ולא הופך אותה לאמא פחות טובה.
היא שייכת לצד של הטובים, וזה דבר שחשוב לומר, כי לפעמים התחושות הקשות אחרי לידה עלולות לבוא עם ייסורי מצפון ותהיה מה לא בסדר אצל התינוק ו/או אצל האמא, כשהאמת היא שהכל בסדר, וזה נורמלי גם אם אנשים שלא חוו תינוקות מהסוג הזה יגידו שלא, וזה לגמרי לא אומר שמי שחווה את כל זה הוא לא הורה טוב.

וחוץ מזה?
חוץ מזה זה ספר בלשי פושר.
יותר מדי דמויות וקווי עלילה, יותר מיד חצאי רמזים לא מספיק משכנעים, פתרון שלא מותיר אותך שמוט לסת מרוב הפתעה ולא נותן את תחושת ה-כל-חלקי-הפאזל-מתחברים-זה-לזה (לא פלא, היו יותר מדי חלקים מלכתחילה. הם לא נכנסים בפאזל אחד), הניסיון להקיף את חייהם של פטריק ואריקה, להפוך אותם אולי למוחשיים ע"י הכנסת דמויות כמו אמא של פטריק ואחות של אריקה לספר למרות שהם לא באמת קשורים הוא יפה, אבל בספר שגם ככה יש בו כ"כ הרבה דמויות וקפיצות לעבר זה מכביד. הנה עוד משהו שיכול להפוך דמות למוחשית: לתת לה עומק, חבל שקמילה לקברג פחות מתחברת לכיוון הזה.

ולמה בכלל קראתי את הספר אחרי ביקורת פושרת על נסיכת הקרח?
קפצנו לספריה רגע לפני שהיא יוצאת לחופשה, אני וארבעת ילדי שרק שניים מהם קוראים. בתנאים האלה היה הכרח לבחור כמה שיותר ספרים בכמה שפחות זמן, אז הלכתי על המוכר והפושר. שיהיה.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על סתת האבן - העיירה פילבקה #3