ממתי נבטה בי אותה תשוקה חסרת מעצורים לספרי מתח? כנראה שבשחר ילדותי. ומי שאחראית לה הינה אניד בלייטון, תנוח בשלום על משכבה, שבזכות השביעיות והחמישיות, חבורות הבלשים הצעירות וכלביהם, המערות והמנהרות הסודיות שהתגלו מאחורי הארונות, המפגשים הסודיים בצריף עם לימונדה וביסקוויטים וההפלגות אל האי של ג'ורג', בזכותם נמתחו עצבי באותו עונג שלא יבינו אותו מי שטעמם הספרותי המבוגר אינו כולל את לי צ'יילד, יו נסבו, לינווד ברקלי, ג'ון וורדון, הרלן קובן, פטרישיה קורנוול, רות רנדל, פ.ד. ג'יימס, בוריס אקונין, רוזמנד לאפטון ועוד רבים רבים וטובים.

חמדת, הללווו! הכוונה גם אליך, יקירה.

שמתם לב, ידידי, שהרנסנס של ספרות המתח הסקנדינבית לא הטתה את הכף לזכותם, וכי הרשימה שלעיל כוללת רק יו נסבו אחד. כן, גם אנכי יודעת שענף היצוא הכי ריווחי של מדינות הנורדים הינו ספרות מתח מתורגמת לעשרות שפות, וגם אנוכי ערה לעובדה כי בשולחנות המכירה של צומתסטימצקי מונחים בו-זמנית כמה וכמה ספרי מתח מארץ הוויקינגים, ספרים שיצרי הרע דוחק בי לקנות על סמך כריכתם האחורית המבטיחה. אבל כבר הגעתי מזמן למסקנה כי רובם ככולם בינוניים ביותר וטוענים לכתר לא להם.

קמילה לקברג יוצאת דופן במקצת ומעמידה את האמביוולנטיות שלי במבחן קשה.
מצד אחד, ספר מתח מותח באמת. התעלומה מצוינת, החיתוכים בעלילה גרמו לי כמעט להציץ בעמודים הבאים. אבל לא. החיתוכים הללו, אגב, ממש מבקשים מסוכן הוליוודי לקנות את זכויות הספר. הסרט בדרך.

את הסיפור העכשווי מלווה סיפור מן העבר והקשר ביניהם מתגלה קרוב לסוף.

מצד שני, הספר טובל בקלישאות למכביר. הוא סובל מכל המחלות מהם סובלים רומנים בינוניים. תיאורים פשטניים, מין הומור לעניים, הדמויות מוקצנות למרות שהן עגולות ומלאות. הטיפשים הם אידיוטיים להפליא, בראשם מפקד המשטרה שאין שום סיכוי בעולם, שבן דמותו המטומטמת עומד בראש איזו תחנת משטרה בעולם המערבי. אריקה, הגיבורה ללא חת מן הספר מלכת הקרח, הופכת בספר הזה להיות רכיכה מדוכדכת, הסובלת מדיכאון של אחרי לידה ומכל הסימפטומים מהם סובלות אימהות צעירות לתינוקות מנדנדים. בסוף הספר מודה לקברג לכל מי שעזר לה ומודה כי את הספר כתבה לאחר לידת בתה השנייה. כנראה שהחיים והספרות לא צריכים להתערבב כל כך. גם דמותה של אנה, אחותה של אריקה מן הספר הקודם, ממשיכה להיות אישה מוכה, אבל דמותה מיותרת לחלוטין בספר הזה ואין לה כל השפעה על העלילה.

סתת האבן מספר את סיפורה של שרה, ילדה הסובלת מבעיות התנהגות שונות, הנרצחת בטביעה מוזרה. הסופרת מציירת לנו קולאז' של דמויות מרתקות, תושבות הכפר פיילבקה, כפר דייגים ציורי. הדמויות כולן צופנות סוד, הוריה של שרה, סבתה ובעלה, השכן ממול, איתו מנהלת סבתה של שרה מערכת של מריבות ומשפטים ארוכת שנים. בן השכנים הסובל מתסמונת אספרגר, אמו השונאת את בעלה, נער הנפגע מהתעללות מינית, והשוטרים בתחנת המשטרה, שגם הם נושאים קופת שרצים לא קטנה. בכוונה אינני נוקבת בשמותיהם כדי שלא לגלות יותר מדי.

הסיפור ההיסטורי עוסק בסתת אבן ובאשתו, החל משנת 1923 ועד ימינו. הסיפור מותח מאוד, ובמיוחד מסקרן הקשר הנסתר בין שני הסיפורים, אבל הסיפור הזה לוקה בבינוניות סיפורית אפילו יותר מן הסיפור העכשווי.

ארבעת הכוכבים שבהם זיכיתי את הספר, מגיעים לו אך ורק בגלל עלילת המתח המורכבת והדמויות העגולות. לכתיבה של לקברג מגיעים שלושה כוכבים בקושי. הכישרון הסיפורי שלה מצוין, אבל סגנון הכתיבה מזכיר סופרים בינוניים רבים כמו ויקטוריה הייסלופ, רם אורן, פיטר ג'יימס, דן בראון, דייויד באלדאצ'י ועוד רבים ולא ממש טובים.

וכאן אני פונה בתחינה למנהלי הוצאות הספרים: האמנם פסו מן הארץ סופרי מתח בריטיים ואמריקנים ראויים לשמם? הלוא עד שסטיג לרסון ילד את הטרילוגיה הארכנית שלו, חשבנו כולנו שבסקנדינביה כולם צדיקים גמורים. אז הבו לנו סופרי מתח אחרים, אבל כאלה שהם משובחים, שכותבים בכישרון, שיש בהם אותו ניצוץ נפלא של שנינות ופקחות וסרקזם.
כי קמילה לקברג אמנם אשה יפה מאוד, אבל כשרון הכתיבה שלה דומה מדי לסגנון הכתיבה הקלישאתי של נערה מתבגרת. חבל שלא חברה למי שיעניק ברק לסיפור היפה שלה.

------------------
במאמר מוסגר, עלי לציין, כי אני מכירה לפחות חמישים כותבי ביקורות בסימניה (שאינם סופרים) שכישרון הכתיבה המעולה שלהם עולה על זה של לקברג ודומיה עשרות מונים. ולכן אפשר היה לצמד שני כותבים לספר על מנת ליצור את המותחן האידיאלי: מספר סיפורים מוכשר עם כותב מוכשר.

ילדה מתגלה מול חופי פילבקה. מסתבר שהילדה הוטבעה קודם באיזה שהוא מקום לפני שנזרקה לחוף.
ברקע ארועים משנת 1928 מול ארועים אחרים הרבה שנים לאחר מכן.
שמות רבים הוכנסו לעלילה.
כל פרק מתחיל בדמות כל שהיא ללא שם, שנבין מיהי רק בהמשך הפרק.
הולך כבד ולאט. סופר/סופרת אחרים היו יכולים לכתוב את זה יותר זורם.

חשבו על כריך עם ממרח דגים טבול בכוס שוקו. מצליחים לדמיין?
זה מה שאוכל פטריק, הבלש של לקברג, כשהוא חוזר הביתה מיום עבודה מעייף. את המעדן הזה הוא מכין בעצמו – לוקח פרוסת לחם כהה מורח אותה בנדיבות בממרח דגים, מכין כוס שוקו, מגלגל את הכריך וטובל אותו. חזרתי על הקטע בספר כדי להיות בטוחה שלא טעיתי.
השילוב הבלתי אפשרי הזה מנצח בנוקאוט את מה שהחשבתי עד לרגע זה כשילוב הגרוע ביותר שמישהו מסוגל לאכול – בסלי גריל עם קוטג' שאכלה חיילת ששרתה איתי. (דנה, אם את קוראת שורות אלה אני מתנצלת, אבל זה באמת היה נורא).
לא פלא שפטריק מתקשה לפתור את התעלומה.


התעלומה בסתת האבן עוסקת ברציחתה של שרה, ילדה קטנה בת שבע. מי שכבר מכיר אותי כאן מביקורות קודמות יודע שלא ממש מסובך ללחוץ אצלי על כפתור הדמעות. מספיק שאיזה ילד יאבד את אמא שלו ואני כבר אזיל דמעות תנין. לא צריך להיות בלש מצטיין כדי להסיק שאם הנקודה שנחרטה אצלי בזכרון היא דווקא ממרח דגים ושוקו אז לא חשבתי שהספר משובח במיוחד.

האמת היא שהסיפור לא כזה גרוע. גופתה של שרה מתגלה במים מול חופי העיירה פילבקה.
מסתבר שפטריק (סלחו לי על שאני לא מצטטת את שם המשפחה אבל השמות השוודים מסובכים מדי בשבילי), בלש בתחנת המשטרה המקומית, מכיר אותה היכרות שטחית. מכאן העלילה מתחלקת לשני חלקים נפרדים המשולבים ביניהם. מצד אחד חקירת מותה של שרה. מצד שני סיפור שמתרחש כמה עשרות שנים אחורה. כמובן שבסוף שני הסיפורים קשורים זה לזה והסיפור השני הוא מפתח לפתרון התעלומה. מה שלא אהבתי הוא שהכתיבה של לקברג בינונית ושטוחה. לדמויות אין שום עומק. לא הצלחתי להזדהות עם אף אחד. ובכל זאת הכתיבה שלה קריאה וקולחת. מבחינת העלילה – בספר מפוזרים המון מסיחים, סודות עבר של הדמויות, וזה בהחלט עוזר לטשטש את זהות הרוצח וכן ליצור את התפניות המתבקשות בעלילה. הבעיה היא שבחלק מהמקרים מופרחים משפטים מעורפלים ביותר שרומזים על סודות, אך אין שום התיחסות אליהם בהמשך. סתם מסך עשן בלי אש.

הקיצר, מומלץ למי שכמוני קורא ללא הבחנה כדי לברוח לפעמים מהמציאות בלי לחשוב יותר מדי. בהחלט יותר בריא מאשר כמה כוסיות וודקה. לגבי הטעם...

אני אחת מאלה שאהבו את "נסיכת הקרח". מודה. הוא נראה לי מרענן בנוף מותחני ה"זבנג וגמרנו", שאף אחד מהם אינו עולה בזכרוני כדוגמה. הספר הזה, השני שלה שתורגם לעברית, נראה לי מעניין לפי התקציר. זכרתי לסופרת חסד נעורים, ולא קראתי שום ביקורת עליו, לפני שהתחלתי לקרוא אותו, שלוש שגיאות.

לקברג רוקחת לנו סיפור מתח שיש בו מכל טוב. היא לא מתקמצנת בבעיות. חלק גדול מהתופעות המתוארות בספרי פסיכופתולוגיה מופיעות בסיפור, בתוספת די הרבה פסיכולוגיה בגרוש. בעיות קשב וריכוז? יש (ההדגמה - ילדה "רעה", "לא מחונכת" שקופצת על ספות ומשתלטת על חברתה...) בוגר צעיר עם תסמונת אספרגר? יש. (ההדגמה קול גבוה ומונוטוני, היצמדות לסדר יום, אינטליגנציה גבוהה...) פסיכופתיה? יש. טירוף דתי? יש. פדופיליה? יש. אשה מוכה? יש. בעיות בזוגיות? יש ויש. חטיפת ילדים, רציחות שאף אחד לא מגלה, דיכאון אחרי לידה...חישבו על בעיה נפשית או חברתית וסביר שיש לה נציגות בסיפור.

הכתיבה של לקברג שטחית ולא מתוחכמת. היא כותבת פרקים קצרים ועוברת לדמות אחרת, כמיטב המסורת של כותבי התסריטים המתחילים. הדמויות סטיריאוטיפיות, המתח לא ממש קיים, מול החוקרים השוודים של לקברג משטרת ישראל נראית כמו ה FBI, והכי גרוע היא מתייחסת לסיפורה בשיא הרצינות. לו היתה שולחת לנו קריצה מעל ראשו של סיפורה, לו היתה משתמשת קצת בהומור, אולי אפשר היה להנות ממנו. אבל אני לא מצאתי אפילו שמץ מאלה בסיפור.
התעייפתי ולפעמים קצת השתעממתי מהדמויות המופרכות והעלילה הלא אמינה. שלושה כוכבים (אני בשיא נדיבותי, נראה לי) בזכות הסיוע לעבור מחלה. אבל גם למטרה הזו אפשר למצוא ספרים הרבה יותר מוצלחים.

א. וידוי
יש בספר כנסיה, וכומר, ועוד אחד הנושא עיניו לכמורה. נראה רק הולם להתחיל את הסקירה בוידוי. לא, לא אני הטבעתי בים את שרה בת השבע. אתם יכולים להיות רגועים. סתת האבן הוא ספר שלישי בסדרה. אפשר לראות בכותרת המשנה באתר: "העיירה פילבקה #3". ואני חטאתי וקראתי אותו ראשון. למה? כי הוא היה בספריה. ומאחר והוא יצא לפני הספר השני בסדרה, היה נראה לי שאפשר לדלג גם על הראשון.

ב. הרי החדשות
והן מרעישות ביותר. מצאנו את הבלש הממוסד. זה שמקיים יחידה משפחתית מסודרת. לא אלמן, לא גרוש, לא פרוד מאשתו, לא בהליכי גירושין. אמנם הוא לא בדיוק נשוי, ורק באיחור נזכר להציע את ההצעה המסודרת, אבל הוא בזוגיות יציבה, מגדל ילדה משותפת, ולא בוגד. אפילו לא פוזל לעבר נשים אחרות. האח, פטריק! כל הכבוד.

ג. סתת האבן
סתת האבן חי בעיירה פילבקה לפני כמעט מאה שנה. איתרע מזלו, והבת של הבוס שלו התאהבה בו. אהבתם חסרת הסיכוי מהווה בסיס כלשהו לעלילת הסיפור. אבל סתת האבן עצמו יורד מהבמה בשלב מוקדם יחסית, ואינו קשור ישירות לתעלומה או לפתרון. על כן שם הספר אינו ברור, ונותר כתעלומה עד הסוף. התעלומה עצמה היא מותה של שרה בת השבע. ילדה בת שבע, ג'ינג'ית סוערת. היא נמצאת טבועה במי ים, אבל החקירה הפתולוגית מוצאת בריאות שלה מים מתוקים, סבון ואפר ישן. פטריק הדסטרום מופקד על התעלומה, ומגלה שלל ארונות מלאי שלדים בעיירה השלווה.

ד. דז'ה וו
הספר נע בשני מישורי זמן. אחד הוא זמן ההווה, ובו עיקר התעלומה. המישור השני, מישור העבר, נראה בלתי קשור בעליל, אבל הקורא הטילגנטי יודע שהוא בוודאי כן. במהלכו פוגשים דמות נשית עיקרית. והדמות הזאת, על הרוע הבלתי נתפס, ועל הדיסוננס המדהים בין המראה החיצוני לרוע הפנימי, הזכירה לי מישהי. בסוף נפל לי האסימון: זו קייט, או קטי, מ"קדמת עדן" של סטיינבק, שבאה בגיחה קטנה מקליפורניה ונחתה בפילבקה.

ה.ספר טלפונים
"הי, את הוצאת לי את הסימניה מהספר שלי!" ככה התמרמרה אחיינית שלי. מה שהיתה יכולה להיות תלונה הגיונית, אילו זה לא היה ספר הטלפונים. ואילו היא היתה יודעת לקרוא. כמו הגיבורים בסתת האבן אכן יכולה למלא ספר טלפונים. המון דמויות, ודמויות משנה. ושמות כמו אריקה ואניקה, ליליאן ושרלוט, פטריק וארנסט. כולם מתערבבים ומתבלבלים זה בזה. חלק מהם עולים לבמה ומיד יורדים, אז לא ברור מה הם מוסיפים מלבד בלבול האויב. כלומר הקורא. כלומר אותי. ועל ריבוי התסמונות המוזכר בספר כבר כתבו אחרים. ריבוי כזה יכול לשרת מטרה בסיפור או בתמה. אבל הוא לא, ולכן קצת לא סביר. יכול להיות שהאשם בסעיף א'. יתכן שאילו הייתי קוראת את איך-קוראים-לו, נסיכת הקרח קודם, היה חלק מערפל הדמויות מתבהר, אבל זה לא מספיק בעיני.

ו. הסוף
כל מי שקורא ספרי מתח בעקביות מכיר את התחושה הזאת, המשכרת והמשקרת, של גילוי הרוצח בזמן. כלומר עוד לפני שהבלש המחוכם עולה על זה. התחושה משכרת, כי היא מקנה תחושת חכמה רבה מאוד. היא גם משקרת, כי הרי מי שמניח את פרטי העלילה ושוזר אותם בפני הקורא, הוא הסופר. וזה רעיון טוב לגרום לקורא להרגיש שהוא חכם. או לפחות לא אהבל מושלם. עם זאת, במקרה הזה אני חייבת לציין שתיארתי לעצמי את הסוף כמעט מההתחלה. זה לא מחמאה לעצמי, זו נקודה בגנות הסופרת. נכון שהיא שתלה אלפי דמויות מיותרות כמסיחים, אבל זה לא עוזר. וגם די הורס את הנאת הקריאה, אני חייבת לציין.

ז. אחרי לידה
זה בעיני החלק הכי חשוב של הספר. אריקה בת זוגו של פטריק ילדה את מאיה, והיא נמצאת בבית במה שנקרא באירוניה חופשת לידה. והיא לא לוקחת אותה בצורה טובה כל כך. למעשה היא הולכת ונטרפת. כאן אני אצטט מילה במילה את אחת הביקורות:
"אני מבינה שילדת, ונכון שזה לא טיול בפארק. אני עצמי ילדתי לפני 3.5 חודשים. אבל בשם אלוהים, אישה, תתפסי את עצמך בידיים. הסופרת גרמה לדמות להיראות כל כך מסכנה ואומללה. על מה? זו בסך הכל תינוקת, לא משא העולם כולו על כתפיה. אריקה מתלוננת, נרגנת ומצויה באפיסת כוחות תמידית במהלך כל הספר. אפילו כשחמותה מגיעה להצלה, היא מתמרמרת. גיברת! אם מישהו היה מגיע לנקות לי את הבית ולבשל לי, הייתי מנשקת את רגליו. מיותר לציין שהפעם דמותה של אריקה לא הייתה כה אהודה בעיניי."

וזאת תגובה כל כך קלאסית וחסרת אמפתיה שמדגימה בדיוק את מה שחשים בסביבתה של אריקה. אני לא חושבת, כפי שחושבים הרבה, שאריקה סובלת מדיכאון לאחר לידה. אבחון פסיכאטרי של דמויות בידיוניות הוא גם ככה בעייתי, והספר הזה מלא אבחונים כאלה. גם בלי דיכאון לאחר לידה אפשר להרגיש ככה. "זו בסך הכל תינוקת" יכולה להגיד מי שילדה תינוק או תינוקת חייכניים ונעימים. אבל יש תינוקות בכייניים. יש תינוקות שסובלים מתסמונת של"ת, הלא היא תסמונת "שונא להיות תינוק". ואין בעולם דבר מתיש יותר מלהיות עם תינוקת בכיינית, יום אחרי יום אחרי יום, להתעסק רק בבכי, ובהנקה, ובהחלפת חיתול, ונדנוד, ושירה, ובסוף לצעוק עליה "מה את רוצה תגידי לי כבר" ואז לשנוא את עצמך נורא, כי זו בסך הכל תינוקת בת חודש, היא בעצמה לא מבינה מה היא רוצה, ומה יש לצעוק עליה. ולהרגיש כישלון, כי גם האמהות הכי פרימיטיביות בנות 14 או 15 יולדות תינוקות ומגדלות אותם בלי בעיה, ואת עם כל ההשכלה שלך והספרים שקראת אין לך שמץ מושג. ולא נדבר על כל היפות האלה בפרסומות שנראות מיליון דולר רגע אחרי לידה, ורק את נוטפת מכל כיוון, נשארת בפיג'מה, ומקלחת נראית כמו איזה חלום רחוק.

אלף נשים שאומרות לך "תתפסי את עצמך בידיים" לא ישפרו את המצב ולא ישנו את הקושי. עד שהתינוקת בת החודש תגדל, תתאפס על עצמה, תבין את הצרכים שלה, ותדע להביע אותם בצורה ברורה יותר. ובסוף היא תלמד ללכת ולדבר והחיים יהיו פתאום יפים. אבל אף אחד לא אומר את זה לאריקה. מי שקורא את השורות האחרונות יכול להבין מאוד הזדהיתי עם אריקה, ועם המצוקה שלה. פילבקה, עיירה קטנה שבה כולם מכירים את כולם. היה אפשר לצפות ששכנה תיכנס עם תבשיל, שחברה תבוא עם עוגה, ותשב לקפל כביסה. אבל לא. והחברה היחידה שכן באה, ובכן, היא בעין הסערה בספרץ הבת שלה מתה. זה לא בדיוק עוזר למצב הרוח.

ח. סיכום
ולמי ששרד את הנאום עד כה: הספר בסדר במסגרת הז'אנר. ארבעה כוכבי-בלש (כאלה כמו של שריף, עם שישה שפיצים). לא ספרות דגולה
אבל מילא לי שעות נעימות של קריאה קלילה, אחרי ששרדתי את הסאגה הכבדה של "צילה", וגם זה ייאמר לזכותו.

קמילה לקברג מסתמנת כהימור בטוח מבחינת ספרי מתח. אהבתי מאוד את הספר הקודם שיצא בעברית, "נסיכת הקרח", למרות שהוא היה ספר מתח רגוע ועדין יחסית. והנה, סוף סוף נזכרו לתרגם ספר נוסף שלה, ואני מקווה שיש ספרים נוספים בקנה, כי ההספק שלה מרשים, ולצערי אני לא קוראת שבדית.

הספר הנוכחי, "סתת האבן", באמת משאיר אבק לספרי מתח רבים אחרים. גם אם אנסה בכוח, לא אצליח למצוא מילה אחת רעה להגיד עליו. הבעיה השחוקה היחידה לגבי ספרים כאלה – הם נגמרים מהר מדי…

גם הספר הנוכחי מתרחש בעיירה הקטנה פיילבקה (כמו שאר הספרים שלה) שבשבדיה. אריקה פאלק מהספר הקודם עדיין שם, אבל היא כבר לא דמות ראשית, לעומת פטריק הדסטרום, בלש המשטרה ובן הזוג שלה. לשניים יש כבר בת משותפת בת חודשיים, ואריקה עסוקה בעיקר באימהות ובדיכאון אחרי לידה.

הספר נפתח במציאת גופה של ילדה קטנה. הילדה היא בתה של החברה הטובה ביותר של אריקה בפיילבקה, שרלוט. מציאת גופה של ילדה קטנה היא אף פעם לא דבר נעים, על אחת כמה וכמה כשזה קורה בעיירה כל כך קטנה, ומהרגע שמתחילה החקירה שעליה מנצח פטריק, מתברר שאמנם העיירה קטנה, אבל הסודות בה גדולים. מסתבר שכמעט לכל אחד יש שלדים בארון, כולם מסתירים דברים ומשקרים ולאט לאט הסודות הולכים ונחשפים, שכבה אחר שכבה, עד שמתבררת האמת הנוראית.

אז למה בעצם כל כך אהבתי את הספר הזה? אין בו רגע דל, כל עמוד מביא עמו סוד אפל חדש וגילוי מפתיע נוסף. הדמויות כל כך חיות, הן מתוארות בכישרון כה גדול עד שהן מעוררות סלידה ממשית או אמפתיה ממשית. העלילה אופפת אותך, היא לא נותנת לך מנוח, היא מטרידה. והחורף הסקנדינבי הזה שתמיד משמש כתפאורה מושלמת עבור ספרי המתח האלה, שבחסותו יכולים להתרחש כל זוועות העולם.

והכתיבה שלה – אני אוהבת את הסגנון הלא מתאמץ שלה, הכול פשוט נשפך ממנה בצורה טבעית, ולא משאיר לך ברירה אלא להמשיך לקרוא עוד ועוד. ובכלל, אני אוהבת ספרים כאלה על עיירות קטנות שבהן הכול רקוב מהיסוד, שהשקרים הולכים ומצטברים, שברגע ששקר אחד יתגלה יהיה מעין אפקט דומינו כזה, ולאט לאט הכול יילך וייפרם ויחשוף אמיתות קשות.

אגב, קמילה לקברג אכן נולדה וגדלה בפיילבקה, והיא אומרת שחלק מהדמויות בספריה מבוססות על דמויות אמיתיות שהכירה שם. זה מה שאתר האינטרנט שלה גילה לי. גיליתי גם שהיא בעלת מראה מצודד למדי, ושיש לה עוד המון ספרים שזקוקים דחוף לתרגום! אני מאמינה שרות שפירא תמשיך להיות מתרגמת עסוקה מאוד בזמן הקרוב. חשוב גם להוסיף בהקשר הזה שאני אוהבת מאוד את התרגומים שלה, תמיד קולחים, מרגישים מאוד נאמנים למקור ונעדרים כל סרבול.

לסיכום – ממליצה על הספר בחום רב! ובאחת הפעמים הנדירות אני מסכימה עם הביקורת על גב הספר: "עונג צרוף… מותח ומטריד… לא תוכלו להניחו מידיכם." (הטיימס). לא הייתי יכולה לנסח את זה טוב יותר!

קראתי כאן ביקורת חיובית על הספר הזה. פלורליזם זה אחלה, אבל יש כמה דעות קיצוניות שאי אפשר להשלים איתן. אני לא אשתוק לנוכח הזוועה הזאת.
אני מגזימה, כמובן. על טעם ועל ריח אין מה להתווכח, וזה מתחרז אז זה בטח נכון. ובכל מקרה בלתי אפשרי בדרך כלל לשכנע אנשים אחרים בטעם אחר, אז עדיף לוותר מראש.

ביקורת על "סתת האבן" או כמו שאני אוהבת לקרוא לו, "המדריך לכתיבת ספר גרוע":
1. כתוב משפטים מסורבלים ועקיפים.
2. הכנס כמה שיותר דמויות לעלילה. אחרי ששמענו על הילדה הנרצחת, על ההורים שלה, על הילד של השכנים שלהם, על השכנים שלהם, על ההורים של השכן שלהם, על החברים שלהם, על האחות שלה, על החבר שלה שמכה אותה (וזה עוד לא הכול) אנחנו יותר ממוכנים לקרוא גם על קו העלילה שמתרחש מאה שנים קודם לכן, שכולל בתוכו שלל דמויות חדשות ושוליות להחריד. ככל שהדמות חשובה פחות למהלך הסיפור ולהתקדמות העלילה, מומלץ לתאר את סיפור הרקע שלה יותר באריכות.
3. על מנת לבלבל את האויב, כדאי להשתמש בשמות בלתי רגילים כך שיהיה קשה לזכור איזה שם שייך לאיזה דמות.
4. מומלץ מאוד לפתוח קו עלילה אחר שמתרחש בשנים עברו. כמה עברו? לא משנה, העיקר לא לציין את המעבר בין שני קווי העלילה. הקוראים (להלן: האויב) מתבלבלים כך בקלות.
5. עד כה, אתגרנו את מנת המשכל של הקוראים עד כלות כוחותיהם. לכן עכשיו כדאי הקל עליהם: השתמש אך ורק באפיון ישיר. אל תתן לקוראים שום אפשרות להסיק מסקנות לגבי האופי של הדמויות, הרגשות שלהם, ההתלבטויות שלהם ו/או הדעות שלהם. הם די טיפשים וצריך להאכיל אותם בכפית.
6. שנה את הדמויות שלך במהירות ובצורה בלתי צפויה, בלי שינויים איטיים או תהליכים הדרגתיים. אה, (סוג של ספוילרון) בטח שהיא ראתה ילדה על הסיפון והחליטה ישר לאמץ אותה. ברור.
7. כדי לכתוב ספר גרוע כדאי לשים לב לפרטים הקטנים: בחר כותרת שתהיה קשורה באופן הרופף ביותר לעלילה המרכזית בספר.

בקיצור, אפשר לומר שלא כל כך אהבתי את הספר הזה.

ספר מתח בנוי היטב, בעל סיום מפתיע.
הספר אמנם אינו המשך של הקודם שתורגם לעברית - נסיכת הקרח - אבל יש פרטים מסוימים בעלילה שקשורים לספר הקודם, דמויות שמוזכרות בו הופיעו גם בקודם, את חלק מן הגיבורים הראשיים שבעלילה הכרנו כבר אז. נראה לי שכדאי לקרוא אותם לפי הסדר, אבל אפשר להסתדר ולהבין מה קורה בלי בעיה גם אם לא עושים זאת.
שוב בפילבקה, עיירה שלווה וקטנה שבה התרחשה העלילה הקודמת. נראה שהרוע המזוקק המתגלה בספר זה יכול להתקיים גם במקום פסטורלי כזה. גופתה של ילדה קטנה שטבעה מועברת לנתיחה שלאחר המוות, ובנתיחה מתגלים סימנים ברורים לכך שהילדה נרצחה לפני שהושלכה למים. שורה ארוכה של חשודים מתגלה לאט לאט. יש הרבה בעיות בעיירה הקטנה הזו...
העלילה הגיונית, ולקברג מוסיפה משלה - הדמויות והיחסים ביניהם מתוארים לעומק. הדמויות לא חד-ממדיות, מתברר שלא כל כך קל להיות אם טרייה לתינוקת תובענית, שההנקה היא לפעמים מטלה מתישה ומייאשת ולא הכול ורוד בהורות החדשה. הקילוגרמים העודפים אינם נושרים מאליהם מיד, עייפות וחוסר שינה וקשיים בזוגיות. אתם חייבים להודות שאין הרבה סופרי מתח שנותנים ביטוי לעניינים כאלה. הבנתי שלקברג כתבה את הספר הזה זמן קצר לאחר שילדה, ואולי זו הסיבה לעיסוק בזה.

והערה קטנונית לסיום: הדמות של אריקה, שהצטיירה בספר הקודם כדמות אסרטיבית ואמיצה, הופכת בספר הזה לאם מרוטת עצבים ופסיבית. מה קרה לאריקה הישנה? האם הלידה שינתה אותה עד כדי כך? האם תשוב לאיתנה בספר הבא?

מתח נחמד