ביקורת ספרותית על הגיבור האבוד - גיבורי האולימפוס #1 מאת ריק ריירדן
ספר מעולה

---

הביקורת הזו הייתה אמורה להיכתב לפני שלושה חודשים, בתור חגיגת שנתיים לזה שקראתי את הספר הזה. אבל משום מה בלפטופ שלי התעדכן העדכון לטלפון, ולא יכולתי לכתוב משם ביקורות. ועכשיו סוף סוף התיישבתי לי ליד המחשב הנייח שלנו בבית בישראל לכתוב את הביקורת הזו
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
באפריל 2013, לאח שלי היה יום הולדת (היה לו יומולדת בכל אפריל, אבל אני מדברת על השנה הספציפית הזו.). הוא קיבל כל מיני מתנות. ואח שלי, בגלל שהוא טיפוס כזה, פתח כל יום מתנה אחת. ככה שלמרות שהוא נולד בתחילת החודש, עד שהגיע התור לחבילה המרובעת העטופה בעטיפה של צומת ספרים (או סטימצקי. אנשים, זה היה לפני שנתיים [ושלושה חודשים] מאיפה אני אמורה לזכור) שהכילה בטוחה ספר כחול עם ציור של דרקון בשם 'הגיבור האבוד'.
צריך לציין שלא קראתי שום ספר של ריק ריירדן לפני זה. שמעתי את השם של הסדרה, וידעתי שהוא חיבר גם את הסדרה ההיא על הפרסים של ג'קסון (כן, גם אני חשבתי ככה). אבל ספר זה ספר, וביום העצמאות 2013, כשהאפשרות השנייה הייתה לראות את כל הטקסים בטלוויזיה, התיישבתי לי על הפוף בסלון ופתחתי את הספר של אחי הצעיר והדי רכושני שמפחד פחד מוות מספוילרים. הוא עצמו (ואבא שלי ואחותי) לא היו בבית. כבר לא זוכרת בדיוק למה.
אני רק זוכרת כשחזרנו, אח שלי התעצבן על כך שקראתי את הספר, אבל זה היה התקף זעם ממש פצפון, עד ששאלתי אותו -ידעתי שהוא התחיל לקרוא את הספר- אם הוא הגיע לקטע שהם עולים על פסטוס. איך שהוא התעצבן אז. מסתבר שהוא היה רק בעמוד 16 (אני בשעתים בערך הגעתי לשבעים ומשהו). מאז ועד שקראנו דם האולימפוס (ששם הוא עשה לי ספוילר) הוא לא סמך עליי לקרוא שום ספר לפניו (אוי, המריבה שהייתה לנו כשבית האדס יצא... עשינו סדר שלם, שלכל אחד יש פרקים שבהם לו יש עדיפות קריאה, אולי אפרט אם אכתוב ביקורת על בית האדס). בכל מקרה, בסוף קראתי את זה.

אני יכולה להגיד שהסדרה הזאת, למרות שהוא קיבל את הספר, הייתה הרבה יותר שלי מאשר של אחי (נכון, אז גם הוא חיכה איתי לבית האדס ודם האולימפוס, נכון גם הוא אהב את הסדרה(, . הסדרה הזאת, הייתה מה שהפך אותי לפאנגירל אמיתית.
אמנם זה לא הספר הכי מרגש, או הכי בוגר, או הכי מעניין, או הכי מותח שקראתי. זה היה ספר, שהכניס אותי אל העולם שלו, שאמנם לא היה זר לי לחלוטין (אני התמצאתי במיתולוגיה גם לפני כן) אבל היה חדש לי לגמרי מבחינת הדמויות, הסביבה, הנושאים שכולם היו אמורים לדעת מהסדרה הקודמת.
אבל אני חייבת לציין שלמרות שאת סדרת פרסי ג'קסון והאולימפיים לא קראתי לפני כן, לא הרגשתי יותר מדי זרה, לא הרגשתי כאילו התחלתי לקרוא מהאמצע. זו הייתה התחלה חדשה, לסיפור חדש. לא פרסי ג'קסון. אלא גיבורי האולימפוס. השבעה.

סיקור קצר על הדמויות (עלול להכיל ספויילרים. ולא רק לגיבורי האולימפוס/פרסי ג'קסון)
ג'ייסון: אני יודעת שנוצרת כדי להיות הגיבור הראשי של הסדרה, ובדרך כלל אני מחבבת גיבורים ראשיים, אבל אותך שנאתי. בן יופיטר, הפראיטור המוערץ, ש*אמור* לנסות לשבור את המסורת ולהיות גם רומאי וגם יווני וכל החארטה הזה, אבל, אמור זה שם של דג. אתה לא כזה. שכחתי לציין את הרומן שלך עם הלבנים (כן פייפר, כן) ואת העובדה שאתה שברירי בערך כמו תומס במבחני הכוויה (אחרי שיורים בו הוא מתעלף לסירוגין במשך שני פרקים שלמים. תומס, לא ג'ייסון).
פייפר: בניגוד לג'ייסון, לדעתי, הדמות שלך כן הצליחה להתעלות על מי שהייתה אמורה להיות. הבחורה עם האבא המפורסם, בת אפרודיטה, שאמורה להיות חסרת יכולות מיוחדת. את דווקא הצלחת להיות חזקה ולהצליח לעשות דברים שחצויה שמתאמנת בקושי חצי שנה לא אמורה להיות יכולה לעשות. בהתחלה לא אהבתי אותך, אבל אז התחלתי לחבב אותך יותר ויותר.
ליאו: ואלדז, אמרתי לך אי פעם שאתה חתיך? מה עם חמוד? או אולי מצחיק? מגניב? אני כל כך אוהבת אותך!!! אתה מצחיק ומגניב, אבל זה מסתיר את הכאב שלך. אני פשוט לא מצליחה למצוא את המילים כדי לתאר אותך, למרות שבספר האחרון תחלת לעצבן אותי בדביקות לקליפסו. שתמות.
הייזל: למרות שאת (ופרנק) הייתם חלק מהשבעה, והייתם דמויות חדשות, לא הייתם מיועדים להיות דמויות ראשיות, ובכל זאת אהבתי אתכם יותר משאר הדמויות החדשות (חוץ מליאו) הייזל, יש לך אישיות יפהפיה ועדינה, ואת אוהבת לצייר (יאי), ולמרות הטראומה (אפשר לקרוא לזה ככה) מהעבר שלך, והעובדה שקפצת משנות הארבעים לשנות האלפיים, ובכל זאת התחלת להתרגל, והקללה שלך שהתפוגגה, והיכולות החדשות שלך מהקטה. זה ממש חבל שרק בשני ספרים קיבלת נקודת מבט. היית צריכה להיות דמות ראשית.
פרנק: היית בחור שמן ומגודל חסר כל יכולת, שרק רצה שאפולו יכיר בו וחי בפחד תמידי מהעובדה שמקל שולט בחיו. ועכשיו התקדמת כזאת דרך מדהימה. הבסת מאות מפלצות כדי להציל את הייזל ואת ניקו, ולאחר מכן פיקדת על צבא שלדים וקודמת לדרגת פראיטור. והמצאת מחסום פה מדהים לאלות בעלות פיצול אישיות. אתה פשוט חמוד! וכמו שאמרתי להייזל, מגיע לך להיות דמות ראשית.
פרסי: מוח אצה, הדרך שאתה עשית מתחילת הסדרה הראשונה, כשהרגת את המינוטאור בעזרת הקרן שלו עצמו, עד לחיים עם אנבת' ברומא החדשה. אבל אני פשוט מרגישה שבסדרה הזו לא ניצלת את כל הפוטנציאל שהיה לך. בסוף הסדרה בכלל היית חסר כל ערך. אני פשוט חושבת שהייתה טעות להכניס אותו כחלק מהשבעה, והעובדה ששאתה ואנבת' הייתם אלו הנחוצים לקורבן של גאיה היה רק מין... תירוץ כדי שתהיו יותר מעניינים.
אנבת': תמיד היית אהובה עליי, חכמולוגית, ולמרות שבסדרה הראשונה היית רק החברה של פרסי, פה היית יותר חשובה ממנו, ככה אני מרגישה. המסע שלך מתחת לרומא היה מרתק, ולמרות שלא באמת התפחת בסדרה הזאת, עדיין נשארת חשובה.

לסיכום- הסדרה הזו תישאר איתי לנצח, אני תמיד אשמח לקרוא שוב את אחד הספרים ולהיזכר בדמויות האהובות עליי.

» ביקורות נוספות של ביני <FONT COLOR=074953>
» ביקורות נוספות על הגיבור האבוד - גיבורי האולימפוס #1