ביקורת ספרותית על דם האולימפוס - גיבורי האולימפוס #5 מאת ריק ריירדן
ספר מעולה

---

הייתי רוצה להבטיח ביקורת נטולת ספויילרים. הייתי רוצה.
אבל אם אני רוצה להביע את דעתי על הספר אני לא אוכל להימנע מהם.

לא סיימתי את הספר.
אף אחד מהקוראים לא סיים את הספר- כי הספר הזה לא הסתיים. הכל עוד פתוח, ואסור לסיים ספר במילים 'הלא-נודע'.

אני אוהבת את הספר הזה, אני חיכיתי לו שנה שלמה, הספקתי לצרוח על אח שלי כמה פעמים, לגלות לו- ושהוא יגלה לי, לצחוק, לבכות, להתפאנגרל, לבהות ולהגיד WTF, ואפילו לעשות הפסקות כדי לעכל.
אבל לסיים אותו- לזה לא הגעתי. לסוף המיוחל- ה'כעבור 19 שנה' של ריק, שמצפים לו מאז גנב הברק- לא הגעתי, כי לא היה כזה.

אז נכון- אתנה פרתנוס הגיע בשלום. ונכון- השבעה הביסו את הענקים ואת גאיה.
אז טכנית, מבחינת היגיון, הסדרה גמורה, הרשע הובס, המחנות השלימו, אפילו סודרה על הדרך התאבדות של אוקביאנוס.
אבל אין הפילי אבר אפטר.
וזה רק בגלל ליאו, האמת, בגלל שהוא היה נחוש לחזור אל קליפסו (לא!!! למה? אתה שלי!), והוא פגש אותה מלכתחילה בגלל קיאונה, שעבדה אצל גאיה, שליאו השמיד.
כל הרעיון של הספינה שהפכה לפסטוס היה מגניב לגמרי, ואיך שליאו הציל ככה את המצב היה גדול. אבל למה הוא היה חייב למות, ועוד ככה??? כאילו, היה ברור איזה כמה פרקים שזאת התוכנית שלו, אבל לא דמיינתי שזה יהיה ככה.
ידעתי שהוא יחזור אל קליפסו- אבל 50 עמודים לפני הסוף, לא שניים! חשבתי שהוא יחזור איתה למחנה, ושוב- ההפילי אבר אפטר שלא הגיע בסוף.
בעצ, הוא כן הגיע, אבל חלקית- יש שלום, לפרסבת' יש תוכניות לעתיד, ניקו נשאר במחנה, פראיטור ז'אנג וקנטוריון לבסק מאושרים ביחד, ג'ייסון ופייפר סוף סוף אומרים שהם מאוהבים- ומתנשקים באמת בפעם הראשונה, גאיה הושמדה (כמובן), אבל ליאו מפליג לעבר המילים שבהן אסור לסיים סדרה-
הלא נודע.

כל הספר הזה היה לא-נודע אחד גדול. הקפיצות בין נקודות המבט והקטיעות המעצבנות כל פעם שנקודת המבט התחלפה יצרו מתח כמעט בלתתי נסבל. אהבתי כל מילה ומילה שנכתבה, אבל הסיפור הכולל שלהן היה כזה שגורם לך לצרוח בעצבים.

מרפא הרופאים היה לא כל כך ברור בהתחלה, כאילו, הם שמעו משהו שניקה פלטה, ועקבו אחריו, זה לא מוזר?

אהבתי את הפרקים של לאיו- את ההרהורים שלו והתשוקות שלו שהניעו אותו, את ההחלטות שלו והכאב שלו ואותו בכללי.
וגם את אלו של ריינה- נקודת המבט הכי מקורית (אולי חוץ מהדג' אם היה) שגרמה לי ממש לאהוב אותה, העבר שלה, איך שהיא השתנתה במסע, הפגישה עם אחותה והציידות, האייגיס שקיבלה.
ובמפתיע- ג את של פייפר- הנחישות שלה, הכוח שלא אמור להיות לה- אבל יש לה ובענק.
אבל הפרקים של ניקו איכזבו אותי קצת. אני מתה עליו, הוא אדיר. אבל ציפיתי להתחבר אליו יותר. כאילו, זה ניקו, הוא צריך להיות יותר... עמוק. מאוד עמוק, לדעתי.

בכללי- הספר הזה הוא יצירת מופת- שגורם לך לעושת הכל.
(כמו למשל להגיד לאבא שלי לאני נופלת לתוך הר געש באיטליה, ושלא יפריע לי)
אבל לא לסיים אותו.

כל כך הרבה דברים קטנים שאהבתי.
ובראשם, המשפט הזה של ליאו:
"תקשיבי, גברת, אנחנו לא הולכים לשחזר פה את 'משחקי הרעב', זה לא הולך לקרות"
אני היחידה שהייתי צריכה לעשות הפסקת עיכול אחרי זה???

הביקורת יצאה לי מוזרה ומלאה חוסר הקשרים ודאבל אנטר.

אני לא יכולה לעזוב את הספר הזה, והוא לא יוכל לעזוב אותי.
אז עכשיו ביי, אני הולכת לקרוא אותו שוב.

» ביקורות נוספות של ביני <FONT COLOR=074953>
» ביקורות נוספות על דם האולימפוס - גיבורי האולימפוס #5