ספר לא משהו
הביקורת נכתבה ביום שישי, 3 ביוני, 2016
ע"י זלינה
ע"י זלינה
פרסי ג'קסון זו הסדרה האהובה עלי, וכך זה היה מאז ומתמיד. הספרים האלה משכו אותי לעולם המילים וההרפתקאות ושינו אותי כל כך שאם הייתי רואה את האני מהעבר שלא קראה את הסדרה, לא הייתי מכירה אותה. התאהבתי בסדרה מהרגע הראשון, מהעמוד הראשון, מהמילה הראשונה. כל שנה חיכיתי באובססיביות לספר הבא בסדרה, וכשהוא היה יוצא הייתי מסיימת אותו בכמה שעות (אני קוראת מהר מדי שזה כואב) ומתחילה לחרוש את האינטרנט בחיפוש אחר מידע על הספר הבא.
לכן כמובן קניתי את הספר "דם האולימפוס" ברגע שבו הוא יצא, אבל ניסיתי ממש להאריך את הקריאה בו, הרי זה הספר שסוגר את הסדרה שליוותה את הילדות שלי, לא לדבר על זה שזה תמיד כואב לסיים סדרות. אתה מרגיש כזאת ריקנות אחר כך. אבל סטיתי מהנושא.
אני מניחה שהעלתי את הציפיות שלי קצת יותר מדי, אבל איך אפשר לא לצפות הרבה כל כך מספר שמסיים סדרה בת עשרה ספרים (!!!!!)
וריק פשוט לקח את הציפיות שלי, לקח את הלב שלי, וזרק אותם לעזעזל. כי לומר שהתאכזבתי לא יתאר את ההרגשה שמילאה אותי אחרי שקראתי את הספר.
--מכיל ספויילרים---
דבר ראשון, לא היו *בכלל* נקודות מבט של פרסי או אנבת', הדמויות האהובות עלי. הסדרה התחילה מהם ובהם היא צריכה לסיים. והם לגמרי היו דמויות משנה בספר. בקושי שורה הם אמרו.
ומה הקטע הדפוק הזה עם הדם מהאף של פרסי שהעיר את גאיה? לא רציתי שהוא ימות או משהו אבל טיפת דם מהאף? מצטערת, אבל ציפיתי לקצת יותר. חוץ מזה, אני לא אוהבת שמוציאים את פרסי אידיוט.
וליאו, ליאו המושלם והמתוק, הפך מדמות מדהימה לדמות מעצבנת שלא מפסיקה לדבר על קליפסו."פייפר, את שרה יפה, כמעט כמו קליפסו", "היא כל כך יפה, כמעט כמו קליפסו", "אני לא יכול להאמין על פרסי שפגע ב***קליפסו***". כאילו, אתה מאוהב בקליפסו, הבנו. עברנו הלאה.
והיה לו כל כך קשה לומר להם משהו על התוכנית שלו להגיע לקליפסו?! לא, הוא פשוט הניח להם לחשוב שהוא מת. החברים הכי טובים לו. המשפחה שלו. מה הבעיה שלו?!!!
חוץ מזה, הקטע שליאו פוגש את קליפסו כל כך כך כך שיטחי. והסוף פשוט לא מספק. "והם דאו אל הלא-נודע"? לא ולא ולא.
והספר לא היה כתוב טוב. אני מבינה שהתרגום מאנגלית עשה את שלו, אבל אני לא מאמינה שהמתרגם היה עד כדי כך גרוע. ומריק אני מצפה לטוב ביותר. ריק, הסופר הגאון והעל-אנושי. גיבור הילדות שלי. שלנו. זה הספר האחרון, למען השם. קצת יותר השקעה.
והפרט החשוב מכל: את קרונוס לקח להם להרוג ספר שלם. ואת גאיה? עמוד וחצי. ******עמוד וחצי?!!!!! מה???? גאיה, אמא אדמה שהייתה כל כך עוצמתית וחזקה כשהיא רק *ישנה*, מתעוררת, ומתה. אפילו בלי כל כך הרבה מאבק. ריק!!!!! *בוכההההה*
זה. לא. הוגן.
אני רק רוצה להדגיש שהרמה ש"בית האדס" הייתה בשמיים. ושל דם האולימפוס? בריצפה. ככה הרגשתי.
אבל בכל זאת נתתי לספר שני כוכבים, כי: 1) זה פרסי ג'קסון. ו2)ממש אהבתי את החלקים של ריינה וניקו. וניקו וויל הם כל כך חמודים:))) הם לגמרי התעלו על כל הזוגות האחרים *בספר הזה*. כי בספרים האחרים המקום הראשון תמיד יהיה של פרסבת'. אבל כשאני קוראת על ניקו וויל אני פשוט כזה: "יופי לך, ניקו. ידעתי שתמצא לך מישהו ביום מן הימים. גם אתה יכול להיות מאושר!!!"
לסיום, הספר היה מאכזב אך למרות זאת הוא חובה קריאה כי הוא בכל זאת הספר האחרון של הסדרה, וניקו וויל וריינה קצת מפצים על כל זה. והמאמן הדג'. תמיד אהבתי אותו.
5 קוראים אהבו את הביקורת
5 הקוראים שאהבו את הביקורת
