ביקורת ספרותית על המכשפה מרחוב מלצ'ט 3 מאת גדי טאוב
ספר מעולה

---

נהדר לגלות שספר שאף פעם לא ייחסתי לו חשיבות מיוחדת, ואפילו קראתי בתור ילדה וחיבבתי אך לא זכרתי יותר מזה(!!), הוא כל כך נהדר.
כי זה אכן, באמת ובמלוא מובן המילה, ספר נהדר.
אני נותרת קצת חסרת מילים בניסיון לתאר חווית קריאה של ספר כזה. מה כבר אפשר לומר, יש פה סיפור אהבה, מכשפה ו... זהו, בעצם? לספר על העלילה העשירה ומלאה בהתרחשויות מרתקות? אופס, אין כזו.
אבל איך שהוא דווקא החוסר (די, בואו לא נקרא לזה חוסר. השקט, סבבה? סבבה.) בעלילה הופך אותו לאחד הספרים הכי אמינים בעולם. עכשיו לכאורה, מי צריך אמינות דווקא? זה לא המרכיב הכי חשוב בספר. לא הדבר הכי מעניין. אבל כאן כל המשחק הוא על אמינות.
כי לתיאורים השקטים (שוב שקט. בכלל, המון שקט יש בספר הזה) שלו יש יכולת, מצמררת כמעט, לדרוך על כל אספקט של אנושיות, וילדות, ובגרות, והגדרת ה"אני" שלי. והוא יכול לגרום לבכות. והרבה. מכירים את זה שקראתם תיאור בספר שבו, לדוגמה, העוול שנעשה לגיבור קומם אתכם כל כך עד עלו לכם דמעות זעם בעיניים? או שיש קטע כל כך מרגש של התאוששות של הכלב ממחלה או מפגש עם ההורים אחרי המון זמן של געגועים הביתה, ועד כמה שזה קיטשי הכל שם דורך על כל נים ונים בנשמה ואי אפשר שלא לבכות? (הערה לא קשורה: רמונה. סוף הערה לא קשורה. וסליחה על רוחב האופקים המצומצם שלי בקשר לספרים שניחנו ביכולת הזו, המקרה של רמונה כנראה כל כך מצטיין בזה שהוא מוחק את זכר כל השאר)
ככה. ככה בדיוק כתוב "המכשפה מרחוב מלצ'ט 3".
כולו מלא קטעים שמזכירים, בחזקה, את הפינות הקטנות והכואבות, לעתים המביישות וגורמות השנאה העצמית, של להיות אנושי.
הרבה ממנו נוגע באינטראקציה חברתית בגילאי הילדות. והמפליא הוא שהספר פשוט זוכר את מה שגם אני, שלא הייתי שם כל כך מזמן, הספקתי לשכוח.
כמה קשה להיות ילד.
כמה החברה אז, שבבגרות החלקים שבה מתחילים להתחבר זה לזה בתמונה קצת יותר שלמה, היא כל כך לא מובנת וקשה ומבלבלת.
כמה נורא זה כשצעד כלשהו של מישהו מרסק אותך, או מישהו אחר.
מבטים שמצטלבים.
ריקוד תשומת הלב המודע בין שניים עם תדר שרוחש ביניהם.
הבדידות ביציאה מהבית בפעמים הראשונות. הזרות. תחושת התלישות, גם כשמוקפים בחברים. כמה שהם נראים אחרת פתאום.
געגוע.
גילוי עולם חדש של עניין וההשתקעות בו, ה"איך לא שמתי לב לזה עד עכשיו?"
רגש. המון רגש.
הכל פה מדבר בעצם על רגש. לא "אהבה", "שנאה", "כעס", אלא על מכלול העולם הפנימי של אדם. רגש במלוא מובן המילה. מה שמתרחש אצלנו בפנים כל הזמן. עליות, ירידות, הכל. המובן והלא מובן.
מזקק את זה ומסביר ומבין הכל באופן שבחיים לא הייתי מצליחה לעשות.
זה כישרון, כנראה :-)

» ביקורות נוספות של האופה בתלתלים
» ביקורות נוספות על המכשפה מרחוב מלצ'ט 3