בשנות ה-90 הלך והתגבש קולו החדש של דור חדש וצעיר ברשות הרבים המילולית בישראל - בעיתונות ובספרות.
המנתח הטוב ביותר של המגמה החדשה היה <mark>גדי טאוב</mark> בספרו פורץ הדרך - "המרד השפוף" (1997).
טאוב לא כתב בספר זה על קובץ הסיפורים שהוא עצמו כתב כמה שנים קודם לכן (1992) ושהיה בעצמו מייצג מובהק של אותה מגמה תרבותית עצמה.

קובץ הסיפורים "מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב" היה ספרו הראשון של טאוב למבוגרים.

****


בדידות היא לא דבר רע. להיפך. כשאני כותב "בדידות", אני מתכוון, בפשטות, ללהיות לבדך. בלי לחוש צורך ליצור קשר עם אנשים אחרים. בלי לרפרש את הפיד בפייסבוק. בלי לצייץ שאתה לבד. או שהגעת. או שאתה אוכל סנדוויץ' עוף. אני מתכוון לתחושה הזאת, נטולת הסלולרי, או אפילו האפשרות לסלולרי. על האופציה ללכת קצת לאיבוד. לא לדעת איפה, בדיוק ג'י.פי.אסי, אתה נמצא כרגע. בלי לדעת לאן אתה הולך וגם, אם יורשה לי, בל

ליד החיים שלנו, ממש בצד, לפעמים קצת ימינה, לפעמים קצת שמאלה, אבל לרוב למטה, יש חיים אחרים. יש אנשים שחיים חיים אחרים לגמרי מאלה שאנחנו מכירים. חיים אינטנסיביים יותר, חיים על הקצה, חיים עם חוקים אחרים. חיים של סמים, אלימות, זנות וכל היתר. בחיים האלה יש קודים חברתיים אחרים ואם אחד מין הישוב כמוני או כומך נחשף לחיים האלה, הוא יכול לעשות אחד מהשלוש: או להיבהל\להתעלם ממה שהוא רואה, או להיות מוקסם ומסוק

המנחה בסדנת כתיבה מסויימת אמר לי פעם: כל פעם שאני קורא קטע שלך אני מדמיין איזה באר בניו יורק. תנסה למקם אותם ברקע תרבותי פחות זר.
העניין הוא, שיש בעיה לכתוב בעברית, בישראל, סיפורים שעוסקים בעולמות השוליים האלה של פשע, חשפניות, אלימות, הימורים, מועדונים אפלוליים, מזימות. יש בעיה כי זה מרגיש זר. הסגנון הזה נוצר במקום אחר ובשפה אחרת, והוא נטוע חזק מאוד ברקע תרבותי אחר. עלילות מתח ופשע מתרחשות בלוס-א

הספר החדש של <mark>גדי טאוב</mark>, אינטקטואל שמרני-ימני שהיה עד לפני כמה שנים ממוקם בשמאל הישראלי עורר עניין רב מאז שיצא. האמת היא שלא זכור לי ספר עיון שעורר עניין כה רב בתקופה האחרונה, ובצדק. בעיתון "הארץ" בלבד פורסמו לפחות חמשה מאמרי סקירה וביקורת על הספר מאז שיצא בסוף 2020, מה שמחזק את דעתי שהספר הצליח לגעת, לחשוף ולהגדיר נקודות מהותיות בשורשי המאבק שבין השמרנות לפרוגרסביות, בין אבא ואמא להורה 1 והורה 2, ב

<mark>גדי טאוב</mark>, מחבר ספרי ילדים, מנחה טלוויזיה, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית, דמות פופולרית ביו-טיוב, ובעל טור בעיתון הארץ, בא להציע מסגרת פוליטית מעודכנת. ימין-שמאל, כך הוא טוען, כבר אינו משקף נאמנות את מערך הכוחות, לא בישראל ולא בעולם המערבי. ההבחנה הנכונה יותר היא נייחים-ניידים.

מה זה נייחים ומה זה ניידים מוגדר יפה בסקירה הרשמית לעיל, ובכן אין טעם שאחזור עליה. מי שמעוניין, שיקרא את אותה סקירה,

אם תגידו לי "דברים שאני לא מגלה ליעל" אני אגיד לכם ילדות. אני אגיד לכם חום. ופרפרים. ושוקולד. וגשם. ואושר.
זה הספר שעושה לי סיטואציה של להתכרבל מתחת לפוך בחורף.
כי כשמתכרבלים מתחת לפוך חם - והספר הזה בשבילי הוא חמימות לא נורמלית בבטן. אבל בחוץ קר וגשום וזה מה שהספר הזה בשבילי - פינה חמימה באפון לא נורמלי כשבחוץ הכול קר ורע.
הוא בריחה. הוא הדרך אל האושר.
וזה מה שהוא תמיד יהיה.

אני לא זוכרת מ

<mark>גדי טאוב</mark> יודע לכתוב. על כך לא צריכה להיות מחלוקת. מי שפותח את הספר הזה של טאוב, יתקשה מאד להניח אותו מן היד. יחד עם זאת, לאחר ש"בלעתי" את הספר מתחילתו ועד כלה, אני חייב לומר שזהו אחד הספרים המוזרים ביותר שקראתי.
סיימתי אותו בתחושת אכזבה ואפילו מפח נפש, ואני אפילו לא בטוח ש<mark>גדי טאוב</mark> אחראי לכך.
מתחילת הספר התגבשה אצלי ההרגשה כי הנושא הסמוי של הספר הוא המוטיב הקתולי של "גאולה דרך הביבים". לאחר שסי

אני מודה, הייתי נגד הספר "אלנבי" של <mark>גדי טאוב</mark> עוד לפני שבכלל קראתי את הכריכה האחורית שלו. בגלל שהוא זכה לכל כך הרבה פרסום בוואינט, בגלל שהוא דיבר על הרחוב ש"גידל" אותי כשהגעתי לת"א מהפריפרייה, בגלל שכולם כל כך התלהבו ממנו כאילו הוא "באדולינה" או "הנזיר שמכר את הפרארי". כולם התלהבו וזה יצר אצלי אנטי מוחלט, כי אני חייבת למרוד, ללכת נגד הזרם ולא לאהוב מה שכולם אוהבים.

הבוס שלי אמר לי לפני שבועיים ש