במקריות רבה התחלתי לקרוא את הספר במקביל לשחרור הסדרה בכאן 11, שחושפת את ההקלטות מהראיון שערך אייכמן בארגנטינה עם כתב הולנדי (חבר ss לשעבר בעצמו). בספר, ארדנט מתייחסת לקטעים מהראיון שפורסמו חלקית בשנות ה-60 ולא חשפו את הביטויים הדראמטיים, אבסולוטיים של אייכמן וגישתו הנלהבת לפתרון הסופי. אני לא מצליח להפסיק לחשוב מה הייתה כותבת אילו בזמנה היו משחררים את הראיון במלואו. מנקודת מבטה המרתקת, טוענת ארדנט דווקא לביסוס אייכמן כבורג מערכתי מציית לחוקי הרייך השלישי ובוחרת להציגו כתעלומה מלאת סתירות ואחד שאינו בהכרח היה תומך נלהב של הפתרון הסופי. כמובן שאייכמן עצמו במהלך כל המשפט העיד על עצמו כחובב יהודים, ״שהיה תולה את עצמו למען יראו ויראו מה יעשה לאנטישמים״. הכל התברר כשקרים. מעבר לכך, הספר כתוב בצורה קולחת, שופך אור נוסף על התנהלות המערכת הטוטליטארית בכלל והמפלגה הנאצית בפרט. ארדנט עשתה עבודה עיתונאית לעילא, מצטטת מגוון מקורות ומבססת את דבריה על מאורעות היסטוריים שהיו חדשים עבורי. בקיצור, ממליץ בחום.

גילוי נאות
קראתי את הספר באנגלית

אייכמן בירושלים- דו"ח על הבנאליות של הרוע", נכתב בעקבות המשפט של אייכמן הנאצי ב-1961, שחנה ארנדט סיקרה עבור ה-new-yorker

בית המשפט:
בית-המשפט בירושלים, שהפיק מעל 1,500 מסמכים עודות מהלך המשפט ונערך בתרגום סימולטני לשלל שפות. המשפט נעשה ע"פ החוק עשיית דין בנאצים ועוזריהם והושפע ממשפטי-נירנברג בסוף המלחמה. אייכמן נלכד ע"י המוסד בארגנטינה שנה לפני, ותוך עשרה ימים הובא לירושלים.
"הקנצלר אדנאואר צפה שהעניין יגרום למבוכה והביע חשש שהמשפט עלול "להעלות מחדש את כול הזוועות" ולעורר גל חדש של רגשות אנטי גרמניים ברחבי העולם, כפי שאכן אירע. (ע"מ 25).
"מר האוזנר, לא נרתעה מהעלאת שורה של אינסופית של עדים שהעידו על דברים שהיו אמנם אכזריים ואמיתיים, אך לא היה בינהם כמעט כול קשר עם מעשי הנאשם והקפידה להתרחק מהנושא הטעון חומר נפץ- מהשותפות לעבירה הכמעט כוללת שנמתחה הרבה מעבר לשורות חברי המפלגה הנאצית. (ע"מ 27).
ד"ר סרוואציוס היה סנגורו של אייכמן, כמובן שאף עו"ד ישראלי לא יכול היה להירתם למשימה.

הנאשם:
אוטו אדולף, בנם של קארל אדולף אייכמן ומריה. הוא אמר שמעולם לא הרג יהודי, קיבל הוראות והיה הורג את אביו-לו נתבקש. אייכמן נולד ב-19 במרץ 1906 באזור הריין. אייכמן היה הראשון מבין ארבעת אחיו שלא סיים בית-ספר, פותר כאיש מכירות של חברת נפט והצטרף למפלגה הנאצית ולס"ס. היו לו שתי מאהבות יהודיות לפני המלחמה.

מומחה לשאלה היהודית:
אייכמן התמנע להיות אחראי להפוך את גרמניה שלפני המלחמה ל"ייודנריין"- נקייה מיהודים. בעזרת עסקנים יהודים ונציגי הישוב בא"י הגה את הסכם הגירה תמורת סחורות גרמניות, או אישור הגירה לאחר הפקעת כול הרכוש תמורת 10 מרק של פליטים יהודיים גרמניים.
""הוא ואנשיו היהודים, כולם "שיתפו פעולה", ובכול פעם שהתעוררו קשיים כלשהם, העסקנים היהודים היו מגיעים אליו בריצה "כדי לשפוך את ליבם", (..) ולבקש את עזרתו. היהודים "השתוקקו" להגר, והוא, אייכמן, היה שם כדי לעזור להם.
ב-1941- הסתיימה ההגירה, והגירושים (למזרח) החלו.

הפתרון הראשון: גירוש:
בין 1941-1937 זכה אייכמן ב-4 קידומים (מדרגת סגן משנה לסרן). לאחר כיבוש צ'כוסלןבקיה ופולין מעל שתים-וחצי מליון יהודין, לאחר 1941 אף אחד כבר לא חשב על הגירה כפויה והחל להתגבש הפיתרון-הסופי.

הפתרון השני: ריכוז:
היטלר,בנאומו בפני הרייגסטאג ב-30 בינואר 1939, "ניבא" כי המלחמה תביא לידי "הכחדת הגזע היהודי באירופה".הוקמו גטאות ומחנות השמדה (אושוויץ). הורגנו יחידות הורף של הצבא שינהגו בטבח היהודים במזרח.

הפתרון הסופי:הרג:
הידריך קיבל מהיטלר את הפקודה להתחיל ב"פתרון הסופי", בהנהגתו החלו מסעות הטבח במזרח.
"בספטמבר 1941, זמן קצר לאחר ביקוריו הרשמיים הראשונים במרכזי ההריגה במזרח, ארגן אייכמן את את המשלוחים ההמוניים הראשונים שלו מגרמניה ומפולין, בהתאןם לבקשה של היטלר, שאמר להימלר לעשות את הרייך "יודנריין" במהירות האפשרית. (ע"מ 103). הוקמו מרכזי ההריגה בגז- באושוויץ, ובחלמנו, במיידנק ובבלזץ', בטרבלינקה, ובסוביבור.

ועידת ואנזה, או פונטיוס פילאטוס:
"בנושא שיתוף הפעולה, לא היה הבדל בין קהילות היהודים המתבוללות מאוד של מרכז אירופה ומערב-אירופה ובין ההמונים דוברי היידיש של המזרח. באמסטרדם כמו בורשה, בברלין כמו בבודפשט, ניתן היה לסמוך על העסקנים היהודים שיערכו רשימות של אנשים ושל רכושם, שיצליחו להשיג כסף מן המגורשים להוצאות מימון גירושם והשמדתם, שיערכו מעקב אחר דירות שיתפנו, שיספקו כוחות שיטור שיסייעו לתפוס את היהודים ויעלו אותם על הרכבות, עד אשר, כמחווה אחרונה, ימסרו באופן מסודר את נכסי הקהילה להחרמה סופית. (ע"מ 127).
"התעכבתי על פרק זה של הסיפור, שהמשפט בירושלים נכשל בהצגתו בפני העולם בממדיו האמיתיים, כיוון שהוא מספק את התובנה הבולטת ביותר אל תוך הטוטאליות של ההתמוטטות המוסרית שהנאצים חוללו בחברה האירופית המהוגנת- לא רק בגרמניה אלא כמעט בכול הארצות, לא רק בקרב הרודפים אלא גם בקרב הקורבנות (ע"מ 135-134).
ארנדט מתארת את ועידת ואנזה- תפקיד אייכמן כנציב הרומי בהחרבת היהודים ותפקיד הוועד היהודי ששיתף פעולה עם הנאצים לדעתה ובדרך ההדגמה הרחבה בספר. נסיונות מרי ללא סיכוי בגטו ורשה והיות היהודים ללא ממשל והגנה כלשהם.

חובותיו של אזרח שומר חוק:
"ההזדמנויות של אייכמן להרגיש כמו פונטיוס פילאטוס היו רבות, וככול שנשקפו החודשים והשנים הוא איבד כליל את הצורך להרגיש בכלל משהו.
(..) כל מה שעשה הוא עשה, למיטב הבנתו, כאזרח שומר חוק. הוא מילא את חובתו, כפי שאמר למשטרה ולבית-המשפט שוב ושוב. (ע"מ 144).
גירושים מן הרייך: גרמניה, אוסטריה והפרוטקטוראט:
אייכמן אחראי במדור IV-B-4
היה אחראי על צווים לגירוש יהודים. בין 1940-1943, מועד מאוחר לדעת היטלר נעשתה גרמניה הנאצית "יודנריין", לאחר 3 שנים של גירוש למזרח ורצח מאורגן.

גירושים ממערב-אירופה-צרפת,בלגיה, הולנד דנמרק, איטליה:
בעוד שבצרפת ואיטליה לא שיתפו פעולה עם הנאצים בשילוח למזרח של יהודיה, בארצות אלה ניצלו רוב היהודים (באיטליה, רק כמה אלפים נרצחו, כעשר-אחוז מקרב תושביה היהודים של איטליה). בדנמרק בעיית היהודים הוגדרה כסוגיה פוליטית ולא הומניטרית. הדנים סירבו לפעול נגד יהודייה, דיווחו ליהודייה על הנעשה ע"י הנאצים ולאחר הפלישה הגרמנית במרוצת המלחמה הבריחו יהודים לשבדיה הניטרלית או שהוסתרו וכך כמעט כול יהודי דנמרק ניצלו. בהולנד ובבלגיה- מדינות קטנות ומתועשות היטב כמעט שלא הוסתרו בהצלחה יהודים ומרבית היהודים בארצות אלה הושמדו.

גירושים מהבלקן: יוגוסלביה, בולגריה, יוון ורומניה:
יוצאת דופן היא בולגריה שלא שיתפה פעולה עם הנאצים, סירבה לגרש יהודים ומרבית יהודייה שרדו. ביוגוסלביה- המדינה החדשה שנוצרה-קרטיה הייתה אנטישמית ושלחה את יהודיה למזרח וכמעט כולם הושמדו, כך גם ביוון שמרבית הקהילה התרכזה בסלוניקי. רומניה שם הייתה קהילה יהודית גדולה, הרומנים היו אנטישמים קיצוניים וטרחו לחסל יהודים עוד לפני שהנאצים שלחו לשם רכבות. לקראת אמצע המלחמה פסקה רומניה לחסל או לגרש את מרבית יהודייה והם נשלחו לא"י (כך שרדו כ250,000 יהודים מרומניה).

גירושים ממרכז-אירופה- הונגריה וסלובקיה:
בשתי המדינות חוסלו כמעט קליל היהודיים. בהונגריה, בקיץ 1944 נשלחו מעל 600,000 יהודיים למחנות ההשמדה במזרח, רק יהדות בודפשט שרדה. כך גם קרה לקהילה הקטנה של יהדות סלובקיה.

מרכזי ההריגה במזרח:
שטחים עלה חולקו לארבעה חלקים, שם הוקמו מחנות ההשמדה, ובמזרח חיסול ממוקד במקום בפוגרומים ומשאיות גז. ארנדט מציינת שבהמשך יועדו לחיסול הפולנים, במסגרת התוכנית "שטח המחייה" לעם הגרמני.

רעיות ועדויות:
מעל ל-50 נציגים לניצולים היו במשפט אייכמן, מרביתם מהמזרח, אך מכול קהילה באו העדויות על מעשי ההשמדה בשואה. הטביעה הרגישה שהעדויות הכרחיות לצורך ראיות למעשי אייכמן.

פסק דין, ערעור והוצאה להורג:
בית המשפט בירושלים מצא את אייכמן אשם במרבית הסעיפים בהם הואשם ופסקו הוצאה להורג. הערעור בבית המשפט העליון היה למעשה ניסוח מחודש של פסק הדין, וכמה ימים אחריו שתה אייכמן חצי בקבוק יין אדום ונתלה למוות.
באפילוג ואחרית דבר מציינת ארנדט את ההבדל בין "מעשי מדינה" ו"פקודות מגבוה". אייכמן לטענתה פעל בהוראות מגבוה ולא במעשי מדינה שגירים.
ארנדט מציינת שצריך להפעיל שיקול דעת וכוח שיפוט עצמי כדי למנועה רשעות בנאלית כפי שביצעה אייכמן בשואה.

קריאת הספר הייתה משמעותית בשבילי בתור דור שלישי שהייה בבית-הספר בטיול לפולין .

הספר עוסק ברוע האנושי שמעסיק והעסיק אנשים לאורך דורות וגם כיום.
בחרתי בספר הזה של חנה ארדנט פילוסופית יהודיה אמריקאית (נפטרה בשנת 1975) לבדוק ולהתייחס לנקודה חשובה זו בתולדות האנושות.
מעט רקע: אדולף אייכמן נחשב בצדק לאחד המובילים במערכת רוע שהביאה להשמדת שליש מעמנו ורבים אחרים. כדי להבין עד כמה הלא איש הזה הצליח במעליליו שתוך שישה שבועות בלבד "דאג" בירוקטית-לוגיסטית לרציחתם של כשש מאות אלף מיהודי הונגריה ועשה זאת בכישרון רב. זכה להערכה רבה על כישוריו בקרב חבר מרעיו.
הוא נתפס בארגנטינה הובא לישראל נשפט בישראל. כשהמשפט כאן היה אולי בפעם הראשונה במה לכל אותם קורבנות וניצולים שקולם נשמע. חנה ארדנט היתה נוכחת במשפט ובעוד שהתפיסה המקובלת בארץ הייתה "תפסנו את המפלצת" וראו בתופעת הנאציזם תופעה חריגה שאיפיינה את האומה הגרמנית ואחרים כביכול נחשבו פחות -אם כי כידוע רבים מבני עמים נוספים ששיתפו פעולה בזוועה. היא ראתה זאת אחרת ו"זכתה" ללא מעט ביקורת נוקבת שחדרה גם לחייה הפרטיים. לדוגמה ארנדט ראתה בפילוסוף הנאצי מרטין היידגר לכאורה את אהוב לבה, ולא התנערה ממנו אף לאחר שנתבררו מוראות המלחמה. היא ביקשה ממנו להתנצל על מעשיו, אך כשסירב, לא ניתקה את יחסיה ההדוקים עמו. היא פרסמה את כתביו בארצות הברית והפיצה את תורתו, התברר כי בבית ההוצאה הגרמני שבו פורסמו חיבוריה של ארנדט בגרמניה אחרי המלחמה, האיש שטיפל בכתביה ובפרסומם ועמד עמה בקשר הדוק, הנס רוסנר, היה קצין בס"ס, שפעל בתקופת המלחמה במשרדיהם של הימלר ואייכמן . ארנדט לא ידעה על כך כנראה, אך מתברר שגם לא ניסתה לשאול ולברר מי האיש. ה- "קריירה השנייה". כפי שתארתי, לא היטיבה איתה. לתובנות שעולות מהספר: היא ראתה באייכמן אדם ובגרמנים עם ככל העמים. זה הכעיס את המתנגדים לדעותיה ולאישיותה יש לזכור שהמשפט היה בשנות ה-60 קרוב לארועים, אמוציונלית לא יכלו לראות בגרמנים עם ככל העמים. (שוב אני מדגיש שגם אז היה ברור מהעדויות של הניצולים על משתפי פעולה רבים מבני עמים אחרים ש"התנדבו" או "נודבו" לעזור במעשה הנבלה הבלתי נתפס הזה.
הספר חדשני בכך שמעורר דילמות משמעותיות בנושא מאין נבע הרוע האנושי הבילתי נתפס.
איכמן נשפט על שליחת מליוני יהודים אל מותם, דינו נגזר למוות בתליה, ואפרו פוזר בים,
מחוץ לשטח המים הטריטוריאליים של ישראל. זהו המקרה היחיד שנאצי נדון למוות בישראל וגזר הדין בוצע כאן.
ספרה של חנה ארנדט "אייכמן בירושלים" מעלה על הכתב את הסוגיות המשפטיות והמוסריות.שעלו במהלך המשפט.

"הבנאליות של הרוע"- בנאלי במובן נדוש-קטנוני לא מעבר לכך שהרוע- הוא מצוי בכולנו במינון זה או אחר.
מדאיג שהחיים והסביבה מצליחים לגרום לרוע להראות לגטימי, מרכזי, כוח דומיננטי מוביל למעשים.
למבצעיו בעת ההיא היתה תחושה פנימית אמיתית שכביכול עושים את המעשה הנכון, המתבקש.

על פי תפיסתה "הבנאליות של הרוע" חוצה גבולות ויכולה להשפיע על כל קבוצה אנושית מבלי שזו תחוש בכך.
היא אינה מסנגרת על הנאצים, למרות שהיו כאלו שהאשימו אותה בכך שלא בצדק.
היא הצדיקה את העמדתו לדין ואת גזר הדין שנגזר עליו אבל עמדה על כך שאייכמן היה אדם ממוצע לא סדיסט ולא מפלצת כפי שהיה נוח לראות בו ובכך להרחיק אותו מהחברה האנושית הנורמטיבית.
לדעתה פעל כפי שפעל משום שהרציונאל הפשטני שהבירוקרטיה הנאצית הפיצה הביאה אותו ורבים מאד כמותו לחשוב שמוצדק להפטר מהיהודים ומקבוצות נוספות שמבחינתם נראה היה שאין להן זכות קיום.
היא כותבת "למרות גזר דין המוות שנגזר בסוף על אייכמן, ונראה טריויאלי וצודק". "אייכמן נכשל כשלון אנושי כשם שכל בר אנוש עלול להכשל" לא פשוט לקבל גישה זו אבל היא ראויה לבדיקה.
מהו הפתרון שיכולים ללמוד כדי לא להכשל שוב במה שנכשל אייכמן?"
לטענתה ביורוקרטיות העוצמתיות , (כולל ממשלות). בכוחן העצום גורמות לפרט כפי שאייכמן טען במשפטו להיות "ברגים" במכונה. מעטים יכולים לעמוד מול המכונה הזו שנותנת לגיטימציה למעשים.
היא עקבה אחרי אייכמן במשפט ובדקה את עברו ולא מצאה שהיה חריג במסגרת שבה חי.הוא עשה את תפקידו כדי לזכות בקידום במשימתו שנראתה לו ראוייה.
נקודת אור יחידה ומסקנה לצידה שהיו גם כאלו שחשבו אחרת והיו בינם שהצילו יהודים ואחרים. בסכנם את חייהם.
מסקנה נוספת שלדעתי מתבקשת שהחינוך אמור ללמד לחשוב, ללמד ביקורת עצמית ללמד למנע מלהסחף אחרי הזרמים/
התנועות ש"שוטפות" את מוחם של בני האדם לשנוא ופה למסקנות שלה משמעות רבה. כדי למנוע נזקים, טרגדיות שלא ניתן להעריך את מימדיהן הנובעים ממה שציינתי.
בספרה מידע רב ומעניין מאד על התקופה והאיש גם בזמן שהיה בישרל במשפט.
אישיותה של הפילוספית ההסטוריונית חנה ארדנט זהו נושא לדיון בפני עצמו מעניין גם הוא.

את "אייכמן בירושלים" קניתי אחרי מין צירוף מקרים כזה שהחלטתי שלא ייתכן בצירוף מקרים, שהיקום מנסה להגיד לי משהו. זה היה ביום השואה בשנה שעברה, כשבשיעור חינוך המחנכת שלי זרקה כלאחר יד את המושג "הבנליות של הרוע" בשילוב עם שמה של חנה ארנדט. הסתקרנתי. באותו יום חזרתי הביתה, פתחתיי טלוויזיה ובדיוק שודר סרט על חנה ארנדט. טוב, אמרתי, מתחיל להיות חשוד. ואז נסעתי לקניון, ומה אם לא "אייכמן בירושלים" ניבט אליי ישר מהמדף הראשי. טוב, החלטתי, כנראה שמישהו שמה למעלה ממש רוצה שאני אקרא את הספר.

"אייכמן בירושלים" נח על המדף שלי הרבה זמן, כמו שחישבתם. תמיד האמנתי שלכל ספר יש טיימינג מתאים. מהו הטיימינג? מי יודע. בשישי טסתי לגיחה קצרצרה לברלין, בניסיון נואש לשכוח את העובדה שיש לי להעביר שנתיים וחצי בצפת, אני ומכשירי אלקטרוניקה מתחת לאדמה (בהחלט סרט אימה). הגעתי ממש בחיפזון (נסיעה של חמש שעות), והכנתי את המזוודה במהירות. פשוט חטפתי ספר מהמדף, ובמקרה או לא במקרה, זה היה "אייכמן בירושלים".
כמה סימבולי לטוס לברלין ולקרוא את "אייכמן בירושלים", למרות שלעיתים זעתי באי נוחות כשקראתי את הספר, במיוחד בטיסה לברלין כשישב לידי גרמני טיפוסי. המחשבה היחידה שעברה לי בראש זה "יכול להיות שהוא מכיר את התמונה הענקית של אייכמן שבכריכה?".לא הכי נעים. אחת מהנוסעות שישבה מאחורי, תוך כדי שקמה ללכת לשירותים, שמה לב לתמונה הענקית ואמרה לי
"אתה קורא את אייכמן בירושלים בשביל הפאן?"
"כן"
"רוצה שאני אגלה לך את הסוף?"
"הוא מת,לא?"

בכל מקרה,אחזור לספר עצמו. "אייכמן בירושלים" הוא דו"ח,וכדו"ח בנוגע למשפט הוא נותן חומר רקע, וסקירה בנוגע למשפט עצמו-הנאשם,עדויות,ראיות וגזר דין. חנה ארנדט כותבת בצורה מרתקת כל כך, שהיו מקרים שחזרתי על פסקות שלמות. ארנדט טוענת שאייכמן הוא "בנלי", כלומר שאין בו כל דבר יוצא דופן. הוא אינו מפלצת,לא, הוא סתם אדם. ופה,לדעתה, נעוצה הסכנה הראשית. כי אם כל אדם יכול להיות אחראי לרצח המונים,מה יהיה על המין האנושי? תחזית אפורה בהחלט. אייכמן טוען שהוא רק מילא פקודות, היה בורג קטן במערכת ועוד כל מיני ניסיונות התחמקות, שארנדט מבטלת באומרה שאם כולנו נעשה מעשה נפשע, למשל רצח, האם זה הופך אותנו ללא אשמים כי כולם עשו את זה?
אבל בעצם, החלק המהותי של הדוח הוא העלאת השאלות המוסריות והמהותיות בנוגע לטיבו של האדם, שאלות שעלו לארנדט במהלך המשפט מקריאת תמלילי החקירה של אייכמן ומקריאת תמלילי המשפט. היא אומרת שאייכמן לעתים מתנהג כטיפש גמור, שהוא חוטא למליצות גבוהות ולרגעים אבסורדים לחלוטין- למשל הוא מתלונן לפני פקח לס, השוטר שחקר אותו, שזו לא אשמתו שלא העלו אותו מעבר לדרגתו. כאילו השוטר אמור להשתתף בצערו על כך. היא מבקרת את אייכמן, שנראה לעיתים כחוזר על משפטים ששמע מאנשים אחרים, כמנסה להיראות יומרני ומתוחכם למרות שבפועל הוא לא. כשהוא נתלה, גם במילותיו האחרונות הוא חוטא למליצות יומרניות, לרגעי "התעלות".
הספר בעיקר עושה סדר במנגנון הרייך השלישי, הביורוקרטיה הסבוכה שבו על כל משרדיה ותתי משרדיה. ארנדט אפילו מקדישה פרקים לכל המדינות באירופה מהן גורשו יהודים, וחידשה לי כמה דברים שלא ידעתי עדיין.
הספר של ארנדט עורר סערה, בעיקר מעצם העובדה שהיא לא רואה בראשי היהודים,היודנראט, טלית שכולה תכלת כפי שראו בה באותה תקופה. היא רואה בהם דמויות שנויות במחלוקת, מצד אחד אנשים שניסו להציל את עמם כמה שאפשר, אבל מצד שני הם שיתפו פעולה עם הנאצים ובמדינות מסוימות שלחו "סתם יהודים" על פני קרובי משפחה ועשירים, כאילו להם יש יותר זכות לחיות.

קשה ללכת בברלין מבלי להרגיש את הניגודיות הגדולה בעיר.מזרח למערב, קדמה לעבר, זכרון השואה לבין זכרון העם הגרמני. האנדרטה לזכרון השואה, שנמצאת במקום מרכזי במיוחד בברלין (קרוב לשער ברנדנבורג),נראית כגושי אבן גדולים בצבע אפור, בגבהים שונים, שיוצרים יחד חלקה גדולה. קשה להתעלם מהדמיון החיצוני, הכל כך מזכיר בית קברות. החלטה משונה, ונועזת מאוד, לשים באמצע העיר, בשטח די גדול (ומשער בעיר,שכמו בכל עיר גדולה, יש מצוקת מגורים) מאות אבנים גדולות שמשמשות כאנדרטת בית קברות. הגרמנים בעצם לא רוצים לשכוח, ומשיחות שהיו לי עם בני נוער גרמנים, הם לומדים הכול בשיעורי ההיסטוריה, יותר מאיתנו אפילו. אבל תחושת האשמה הקולקטיבית, שמוזכרת בספרה של ארנדט, נעלמת ובצדק (לדעתי). אף פעם לא דגלתי ב"אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהינה". היינו גם בוילה ואנזה, המקום בו בוצע התיאום בין כל משרדי הרייך השונים, ובה גם אייכמן היה ושימש בעיקר בתור גזבר. הוא אף פעם לא היה "דג גדול" לטענת ארנדט.

הלוואי שכל תלמיד בישראל היה קורא את הספר הזה במסגרת לימודי ההיסטוריה. אבל מניסיון אישי אני יודע שזה לא יקרה. המורה שלי להיסטוריה (שבמקרה הייתה גם המנהלת של בית הספר), תמיד הייתה בחיפזון, מיהרה, "הזמן קצר והמלאכה מרובה" היה משפט שגור אצלה. לא באשמתה, תמיד התבטלו שיעורים, נפלו בלתמים ומשום מה משרד החינוך החליט שמספיקות שעתיים שבועיות ללימודי היסטוריה, על כל 250 העמודים שצריך לשנן. היא ניסתה, כמה שאפשר, לנסות להרחיב לנו אופקים, אבל רוב הפעמים זה הסתכם ב"תקראו אחר כך בזמנכם הפנוי". וכולנו יודעים מה בני הנוער האמיתיים עושים בזמנם הפנוי. וזה לא לקרוא.

ההוגה והפילוסופית היהודיה גרמניה חנה ארנדט נשלחה לסקר בשנת 1960 את משפט אייכמן מטעם מגזין ה"ניו יורקר".
את רשמיה היא הוציאה בספר זה, שבארץ נחשב אז וגם היום לשנוי במחלוקת, ולא תורגם לפי הבנתי לעברית עד שנת 2000.
בספר - שרובו מסקר את ה"קריירה" של אייכמן ב-"S.S", ורק מעט ממנו מדבר על המשפט עצמו - מותחת ארנדט ביקורת קשה מאוד על התובע במשפט גדעון האוזנר (אז היועץ המשפטי לממשלה):
היא טוענת שהוא היה בעצם שופר של בן גוריון והממשלה, ושהמשפט עצמו היה משפט ראווה שנועד להציג לעולם את הפשעים שעשו הנצים כלפי היהודים ופחות כלפי האנושות כולה.
למרות זאת היא מציינת לטובה את השופטים במשפט וטוענת שהם פעלו באופן ראוי בהתחשב בנסיבות.
טענה נוספת שלה ששנויה מאוד במחלוקת היא שאומנם היה מגיע לאייכמן עונש מוות, אבל הוא לא היה המפלצת שעשו ממנו; שהוא היה בסך הכל פקיד די בינוני, די טיפש, שביצע הוראות שניתנו לו על ידי אנשים חשובים ממנו - כגון הימלר, היידרך, ומילר.
מכאן המושג הבנאליות של הרוע.
ספר מרתק למרות שיכול מאוד להרגיז לפעמים - אבל צריך לזכור שהוא נכתב לא הרבה שנים אחרי המשפט, ומאז נפתחו לחוקרים ארכייונים ומסמכים חדשים
ששופכים על אייכמן אור שונה מזה של חנה ארנדט


נ.ב תודה ליעל על העריכה

קראתי את ספרה של חנה ארנדט ברפרופים ודפדופים רבים עד שהגעתי לליבה. היא מתארת את אייכמן כבירוקרט קר ומחושב שפעל על פי הוראות שניתנו לו ולא מתוך שנאה ורצון לפגוע. היא מתארת במינונים כאלה ואחרים את משפט אייכמן כמעשה קרקסי שנועד ליצר קתרזיס לאומי ובמילים אחרות- די מיותר. חנה ארנדט היא ללא ספק הוגת דעות גדולה מאד, עומקי ההבנה שלה, חקירת הרציונל, הלוגיקה מעוררי השתאות, אבל ישנם דברים חשובים מחוכמה- אנושיות למשל, וחנה ארנדט ממעלה מגדל השן שלה שכחה שישנם אנשים פשוטים, שלא מסוגלים לרדת לסוף דעתה, לכך שאנשים ועמים זקוקים לקתרזיס, לפורקן, לעשיית צדק ועל כן משפט אייכמן היה הכרחי על אף ה'שואו' שהיה כרוך בו. לסיכום היה מעניין לקרוא דעה הפוכה ומנוגדת אם כי קשה לעיכול ומכעיסה כמו של חנה ארנדט, מומלץ לקרוא גם את הביוגרפיה שלה- בשל האהבה לעולם.