“החיים כמרוץ
לעתים אני מספר לחברים, על עולמי הפנימי שנוצק בתבנית הריצה התחרותית, בחוויה שחוויתי לפני שנים רבות. אתם לבטח מרימים גבה בהשתאות ושואלים, איך זה קשור לספר של וירג'יניה וולף, גברת דאלוויי, אותו כתבה אישה וסופרת שחייה בראשית המאה הקודמת?
רק לאחר שקראתי מעל מחצית הספר, עלתה בי לפתע תובנה מפתיעה ובלתי צפויה, לקשר אפשרי באמצעות עולם התודעה הפנימי, המשותף לרץ למרחקים ארוכים, ולוירג'יניה וולף, אישה בריטית שחייה בתחילת המאה הקודמת, וחיפשה דרך לבטא את עולמה הפנימי והסוער.
פעם אחת בקשתי לנצח באליפות ישראל במרוצי שדה, מקצוע בו הייתי חלש בהשוואה לתחרויות המסלול. היה ברור לי שאני צריך מלבד יכולות פזיות, בעיקר חוסן נפשי.
באמצע הריצה, ברגעי המאבק עם יריב קשוח, הרגשתי בלחץ וכאב גואים בקרבי. תחושה שהובילה אותי לסף השבירה. ברגעי המשבר, החלה לצמוח בקרבי אמונה אופטימית ביכולתי להתגבר ולנצח. הריצה הזאת הקנתה לי יסוד חיים הגורם לי להיות אופטימי גם ברגעים קשים של מאבקים.
בריצה מתנהל מאבק כקונפליקט בין כחות מנוגדים, בין חולשה לחוזקה, אופטימיות לפסימיות. וולף צוללת למעמקי הנפש האנושית, בניסיון לפענח את מרוץ החיים, מבחינתה מדובר במאבק דואלי בין תקווה לייאוש, שפיות לטירוף, אצל וולף משאלת המוות מתקיימת בו בעת לצד משאלת החיים. החיים תמיד ינועו אצלה בין שני הקטבים כמאבק קיומי, פעם הייאוש אצלה נטול תיקווה, ובאותה עת היא עשויה להיות אופטימית מלאת תקווה.
העלילה מספרת, על יום אחד, בחודש יוני, מספר שנים לאחר מלחמת העולם הראשונה. קלריסה, בת - 52, אשת המעמד העליון, מבקשת לחגוג בסופו של יום מסיבה לבעלה, כמפגש היאה לבני מעמדה. היום מהדהד לזמנים אחרים, הקיצים האחרים והשנים שהיו, האנשים בסביבתה, כל אחד מייצג חיים אחרים, אהבות, אכזבות, טראומת מלחמה, או תקווה לתקופה חדשה, טובה ויפה יותר.
הזמן אצל רץ הוא המהות, כל ריצותיי הבטתי אל שעון הזמן, אל מקצביו החיצוניים. ככל שהפכתי קשוב ומנוסה, גילתי את מקצבי הזמן הפנימיים, המתהווים בתודעה הפנימית.
הספר מתחיל בתיאור, מטוס שחג בלולאות מעל לונדון העיר הסואנת, מופיע ונעלם במחזוריות, הוא פולט עשן בצורת אותיות המתחברות למלים, ואלה אמורות ליצור תובנה כל שהיא, אולי פרסומת מסחרית. אנשים עומדים למטה מביטים לשמיים ומנסים לפענח את משמעות המלים, אך לשווא. הסצנה הזאת, מהווה מוטיב נפלא למחזורי הזמן, ולאופן בו עולמנו הפנימי משתקף בהם כמסרים קוטעים הקשים להבנה.
וולף מנסה לפענח את חוקיות מחזורי הזמן. סיום מלחמת העולם הראשונה, הוא עבורה שינוי תקופה היסטורית, המסמלת את קץ העידן הוויקטוריאני, ותקוות האנושות לעולם טוב יותר. השעונים ברקע העלילה, מנכיחים את הזמן ויוצרים אווירה מכשפת, כצלצולי הבינג בנג, המיצגים את התרבות הבריטית במרחב הציבורי, המשליטים את מרותם על האדם המבקש להגדיר את עצמו במרחביו
הפרטיים והפנימיים. זמן חיצוני וזמן פנימי מהדהדים אחד לתוך השני.
העלילה מתמקדת בחיים, כמחזור של צמיחה ודעיכה. קלריסה בת ה- 52, מביטה אל חייה, לעברה המשתקף ומהדהד להווה. מה אנו זוכרים ממנו, איך אנחנו מפרשים אותו. המפתיע הוא הדימוי בו וולף מתייחסת לגיבורה שלה כספורטאית: כעת כשהיא בגיל העמידה והבינוניות נכרת בה, היא נזכרת שפעם היא חשבה לשנות את העולם, באמונה שהיה בה פתיל חיים המבטא חוזק, סיבולת וכוח לגבור על מכשולים ולצאת מנצחת.
אהבתי את הדרך בה וולף מספרת את החיים כחידה המנסה להתפענח, את האופן בו היא נעה מסביבה עירונית סואנת המבטאת מודרניזציה, ומשם היא מתכנסת לדמויות בודדות, מנסה לגעת במחשבות הסמויות ובזיכרונות. היא נעה בין תקופות וזמנים שונים, רגעים בודדים, יום בחייו של אדם. היא עוסקת במגוון נושאים, טראומת המלחמה, זוגיות, נשיות לעומת גבריות, הבדלים בין מעמדות, זקנה לעומת נעורים וכמובן על אהבה והחמצה. קליידוסקופ מרהיב של נושאים ותיאורים המתחברים לאריגה מרהיבה בשפה ייחודיות. הספר אומנם מספר על תקופה אחרת, אך הוא עדיין רלוונטי בשאלתו הגדולה, פער הציפיות בין מה שאנחנו, לבין מה שבקשנו להיות. האם אנחנו עדיין משוכנעים בבחירות שעשינו בעבר, האם הן היו נכונות, איך הן משפיעות על ההווה? ספר לא קל לקריאה, אבל הוא מעורר מחשבה על מורכבות החיים ועל הרגעים המרגשים שלהם.”