ביקורת ספרותית על רסיסי טיולים מאת ניר אזולאי
ספר טוב

---

****




אוי, כמה שאני אוהב לטייל בחו"ל. החווייה החוץ-גופית הזאת, המסע, תעייה ברחובות זרים, נופים חדשים, זוויות אחרות, מרחקים משתנים, לדבר בשפה שונה, לראות אנשים אחרים, תרבות אחרת, כסף אחר, צבעים אחרים, שמש אחרת. הכול נראה אחרת. הכול. והנפש, נדמה שהנפש סוף סוף זוכה גם היא לאכול לשובע, כי בעצם כל מה שאנחנו צריכים בעצם זה שינוי, ופה בדיוק טמון העניין העיקרי - השינוי. קראתי פעם שאם אנחנו רוצים להאריך לעצמנו את החיים, אפילו רק אם באופן מנטלי, מה שצריך לעשות זה לשנות כל הזמן. לעבור דירה, לשנות מקצוע, לאכול אחרת, לפגוש אנשים חדשים, לחוות חוויות אחרות, לעשות שוב ושוב דברים בפעם הראשונה.

כשעושים דברים באופן מונוטוני, יומיומי, בכל יום אותו דבר, שבוע רודף שבוע, הזמן פשוט מדלג. הוא עף. שנה עוברת בכמה חודשים, כשכל מה שעשינו היה ללכת לעבודה, לאכול וללכת לישון, רק קצת יותר מבהמות, כשאת הזמן האבוד הזה אף אחד לא יחזיר לנו אף פעם. הזמן הזה מת, ומה שכואב באמת הוא שהזמן הזה מת לשווא. פשוט לשווא.

אז מה אפשר לעשות כשמצד אחד יודעים שטיול בחו"ל פותר בקלות מחשידה בדיוק את כל הדברים האלה, ומצד שני דוחקת בנו ההכרה שאי אפשר, פשוט אי אפשר לטייל כל החיים, ושגם אם מטיילים הרבה הרבה שנים, פתאום הטיול הוא החיים, ושהנפש, גם אם היא אוכלת לשובע, גם היא רוצה לנוח, ולמצוא, הו כן, למצוא את מברשת השיניים באותה כוס יום אחרי יום, ושיש ערך, ערך קשה מנשוא, גם למילה הזאת "בית" שהפכה כמעט זרה בינתיים.

ביליתי מחוץ לישראל משהו כמו שנתיים תמימות בכמה טיולים לאזורים שונים בעולם. שלושים ארצות, ארבע יבשות, תרמילים, אוהלים, רכבות, אנשים. היה כיף, ורציתי עוד. אלא שגדלתי. נאלצתי לגדול, הושלכתי בעוון התבגרות לעולם המבוגרים, ומאז, משהו כמו עשר שנים לפחות, אני מרצה את עונשי בכלא החיים, "מינימום סקיוריטי" למבוגרי צווארון לבן. doing time, מה שנקרא. נחמד, אבל עדיין כלא.

אני מתגעגע, אבל מבין במקום כלשהו שדי, נגמר, לפחות לעתיד הנראה לעין. גילויים בנוסח שהיה שגור כל כך כשהייתי בן עשרים ושתיים לא יהיו עוד. לא זיונים מהבילים בארבע בבוקר עם מישהי שפגשתי בפאב לפני שעתיים ולא משחקי וויסט מטורפים בבקתה באמצע הטרק, לא להיזרק במסיבות פול מון בקופנגן עם באקטים של אלכוהול זול, ולא לישון על מזרון מוכה פשפשים בגסט האוז מעאפן בלי מזגן בהאנוי. היום, כמעט לצערי, המסעות הם מסוג אחר לגמרי. גם אם יוצא לי לטייל לבד (ויוצא לי לפעמים), מדובר כבר בפרספקטיבה אחרת, בנקודת מוצא שונה, והתום שהיה אצלי בשנות העשרים הושחת לבלי-שוב והוחלף בתותבת שהיא כמעט זהה, אבל לא בדיוק. מתוך שמונה הפעמים שהייתי בתאילנד, בשתיים האחרונות כבר לא טרחתי להגיע לקוואסן, פשוט כי הבנתי, קניתי את החולצה (המזוייפת), ובעיקר כי ברור היה לי שאני כבר לא שייך לשם. זה לא טבעי עבורי לאכול שניצל אצל "שושנה" בפינה שם או לרדת על חמש סינגהא עם עוד חבר'ה בני עשרים וארבע לידי. אני כמעט מתעייף רק מלחשוב על זה.

אבל זה לא אומר שאני לא מתגעגע. ושאני לא רוצה את זה שוב. ואולי, אולי זה עוד יקרה. אולי אני אהיה המבוגר הפאתטי הזה שמצטרף לאיזו חבורה של ישראלים בטרק למאצ'ו פיצ'ו ומעניק להם מנסיון חייו בשיחות נפש ליליות בעודו פוזל לעבר מטיילת שוודית בת עשרים ושתיים שלעולם לא תהיה שלו (גם כי אני נשוי באושר, לרווחתי).

ובין השאר, בגלל הגעגועים האלה קניתי את הספר של ניר אזולאי.

****

"רסיסי טיולים" הוא בדיוק מה שהוא נשמע. זה יומן מסע משופץ ומשוכתב, אילן-הייטנרי-בלי-הסטיגידיש, של בחור ישראלי חמוד בשם ניר, סליחה, נדב, עמוס תובנות, חיפושים ושאלות קיומיות מוכרות שנובעות, נדמה לי, בהכרח כמעט אצל כל מטייל שמודע לעצמו ויודע לנסח את מחשבותיו בבהירות. אני בעצמי כתבתי יומן מסע שייתכן והיה דומה בהחלט לספר הזה אילו טרחתי לנכש ממנו את כל חישובי המחירים שהקפדתי לערוך ביסודיות אנאלית על כל צעד ושעל. אלא שניר אזולאי אשכרה ישב ועשה את זה, וקיבץ ממיטב טיוליו בעולם את המחשבות, התהיות, והחוויות האישיות והכלליות שרווחות אצל מטיילים (ישראלים במובהק), אל תוך ספר מעניין, כתוב היטב, אופטימי, שאולי אינו עומד בסטנדרטים ספרותיים של רומן "אמיתי" (כי נשמטו ממנו איכשהו עניינים פעוטים כמו עלילה, התחלה-אמצע-סוף, התפתחויות, עליות ומורדות משמעותיות או רגש ראוי לשמו) אבל הוא בהחלט מהנה מאוד ואני משוכנע שכל מי שטייל אי פעם במזרח או בדרום אמריקה ימצא בו את עצמו באחד מגלגוליו ואפילו מתושלחים בגיל שלי שטיילו לפני אלף שנה ויותר, יזכו לבהות בעיניים חולמניות בתקרת הדירה הפרוורית שלהם ולחלום על הפעם ההיא שהם עוד היו יכולים לעשות בנג'י בלי לחשוב על בעיות הגב. ואולי, אולי מישהו, לא אני אבל מישהו עם קוחונס, יקום, ובצעד נחוש יתפטר מהעבודה, יגיד שלום למשפחה, יקנה מוצ'ילה ענקית וייצא לחצי שנה בדרום אמריקה פשוט כי זה מה שצריך לעשות אם נשארה לך טיפת שכל מהתקופה שלא היה בו צורך.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על רסיסי טיולים