"רגעים שקפאו לעד. מאחורי כל תמונה סיפור שלם."

פתחתי את "רסיסי טיולים" ומיד יצאתי למסע. ביחד עם נדב או ניר או שניהם. הרגשתי כמו נוסעת בטרמפ מהיר ונוסטלגי לימים אחרים: עשר עד עשרים שנים אחורה. פגשתי מסע כייפי ומלא הזדהות היישר אל רסיסי הטיולים ההם, שלי. כל כך הרבה רגעים דומים מצאתי (אמנם, כל הזמן ממשיכים ומצטברים אצלי המוני רסיסי טיולים – אבל עכשיו מטבע הדברים ומרומי הגיל הם אחרים ונעים היה להיזכר ולחזור לאחור).

הופתעתי (לטובה) מהשילובים.

ניר אזולאי באמצעות נדב מביא את סיפורי הטיולים שלו – את התמונות שקפאו לעד בסטילס או בדיגיטלי ואלו ששמורים בזיכרונות (והוא עוד התלבט האם לנסוע חמוש במצלמה...) - תמונות מסע - תמונות נוף קפוא וזורם ורגעים יפהפיים. מפגשים אנושיים מרגשים. אבל לא רק. ממש לא רק. הופתעתי מהשילובים, כי מצאתי בספר בתוך כתיבה מאוד כנה ורגישה, לעתים רצינית לעתים מתובלת בהומור עצמי ובהומור בכלל ולעתים אפילו נוגה גם תיאורים של הדינמיקות שנוצרו עם ובין חברים למסע / חברים מזדמנים למסע. שיתוף במחשבות, שיתוף בהרהורים לעתים אלה היו פשוטים לעתים פילוסופיים, ואפילו בניסיונות של נדב להסביר לעצמו חוק פיזיקה כזה או אחר. מצאתי שיתוף כנה ואפילו חושפני גם של הרגעים היותר קשים ומתסכלים גם של רגעי השטויות.

הופתעתי (לטובה) מהשילובים – כי מצאתי בפרקי הספר הרבה יותר מתיאור תמונות נוף וטיולים מצאתי את הרגישויות ואת האנשים ואת הרגשות.

ואחרי הקריאה הזורמת הזו, ולפני שארד מהטרמפ ואחזור למציאות, כי טיול בעולם כמו טיול בעולם מתחיל בציפיית התרגשות ומסתיים בנחיתה מדכדכת אל קרקע המציאות - הנה מגיע וידוי – אז כן, הזדהיתי ומצאתי לא מעט רגעי זיכרונות דומים. אבל, יש עניין כאוב ומשותף ומי כמוני מבינה. הכרתי כל כך טוב ומכירה מצוין, מאז (הטיולים השנתיים המים הקרים והלימון) ולתמיד (ובכלל לא משנות עשרות או בעצם מאות הטיסות) את הסימפטומים המשותפים ששנינו נדב או בעצם ניר ואני חולקים – אוי, טלטלת כיסי האוויר או טלטלת הנסיעות והתופעות שבעקבות... וואו (אגב, אם תרצה מצאתי תרופה שמאוד עוזרת). כן, כן, ברור לי - מי שלא קרא את הספר לא מבין את כל הפסקה האחרונה - אז תקראו ותבינו..

מומלץ. מומלץ מאוד לחובבי ואספני רסיסים של טיולים. מומלץ גם לאספנים פוטנציאליים ולא פחות מומלץ ל"מטיילי כורסה" שמעדיפים לטייל דרך חוויות של אחרים – תמצאו כאן חוויות, סיפורי מסע תמונות שקפאו לעד ומאחוריהן סיפור שלם והרבה מעבר.

לא בטוחה אם זו הכתיבה שזורמת כל כך יפה לטעמי או ההזדהות האמתית או הגעגועים או גם וגם וגם. בקיצור - אהבתי מאוד.

הרגעים בחיים שנותנים לנו "דרייב" לקום ולעשות מעשה, התשוקה הזו להגות רעיון וללכת אתו עד הסוף זה מה שקרה לניר כשקם והחליט לכתוב ספר טיולים "מחבק" שכזה..הוא קרא ספר והיה דף אחד בספר שהרעיון שם הטריף את דעתו וגרם לו לכתוב ספר. רעיון אחד הוליד ספר וכתיבה משובחת.

את הטיול "אחרי צבא" שרבים מאיתנו עשו פה ועוד יעשו אפשר לעשות כל החיים בכל גיל, אבל בחוויה מוצ'לר או תרמילאי בגיל צעיר כשכל ביתו ורכושו נמצא על הגב אפשר לעשות רק פעם אחת בחיים.כי לא בכל שלב בחיים אתה מסכים להיזרק בכל חור בלי לחשוב פעם נוספת מה יהיה מחר ,ועם מי תקום בבוקר, ואיזה חיוך יכנס לך ללב בכל רגע נתון ויאסוף אותך אליו בתדהמה. אם זו נערה
או קרחון מתנפץ.
וכראיה לפני שהתחתנתי יצאנו לטיול לדרום אמריקה רק אני והוא קרוב לגיל 30.הוא רצה תרמילאות ואני רציתי מינימום מקלחת ושרותים בחדר,ומסעדה טובה. הוא התגעגע להיזרק עם תרמיל על הגב לפני שמתחתנים ואני כבר עשיתי זאת שנה שלמה ורציתי כבר משהו אחר.אבל היו כל כך הרבה הרפתקאות שנזרקנו בכל מקרה על אם הדרך או ישנו ברכב יותר מפעם או פעמיים.

הספר הוא מסע של תרמילאי לארצות שונות בעולם ובדרך חווה אהבות,פרידות חברים, הספר הוא על תשוקה לטרוף את העולם ולראות כל מה שיש לעולם להציע ולתת. על הקלות שבה אנחנו מכירים אנשים ,פותחים את הלב ומחייכים אליהם בארץ זרה .לעומת זאת בארץ שלנו עושים זאת קצת פחות או בכלל לא. על תנאים שאתה מוכן לסבול את עצמך רק במקום זר עם זרים בשפה זרה.

הספר גרם לי לחייך כי נזכרתי בחוויה שלי. הרבה אמירות נלקחו היישר מהלקסיקון שלי באופן אישי.
כמו : אחרי שנה של טיול לומר "אני בא לארץ עושה כסף וחוזר לטייל" אין אחד שחזר מטיול ולא חשב לעצמו מתי בפעם הבאה אהיה חפשי כציפור ואנדוד. היה בספר רגע חזרה הבייתה ושגרה הייטקית משובחת של ריקנות וכניסה לים בחליפה מעומלנת זה היה עוד אחד מהרגעים הקסומים בספר ויש מלאי שלהם.

אחד הדברים שאהבתי בספר יותר מכל היא את החשיבה המיוחדת של ניר/נדב . לאורך כל הטיול הוא דיבר עם עצמו, כמו קול פנימי שבדק מה הוא רוצה, למה הוא רוצה.מה זה עושה לו בגוף ובנפש.
ואם הוא עזב טיפה את העדר בשביל שקט נפשי על ספסל עם נוף זה כי הוא היה מחובר לעצמו כאדם,זו תכונה נהדרת לחיים.

(ולניר דרך אגב נתקענו עם הרכב באותו מקום אחרי הקרטרה אוסטראל בטורוס דל פאיינה וגם אותנו חילצו 3 פעמים אנשים טובים באמצע הדרך.).

ספר נפלא וקליל שנותן חוויה של מוצ'לר גם מתחת למזגן בקיץ ישראלי.

http://i.imgur.com/v4OVSxJ.jpg
http://i.imgur.com/1OqqQdl.jpg
http://i.imgur.com/wYqGeTw.jpg


בדרך כלל, כשאנחנו כותבים ביקורת, אנחנו לא באמת מצפים שהסופר או הסופרת שכתבו את הספר, יישבו מול המחשב ואשכרה יקראו את מה שכתבנו. ולכן אנחנו גם מרשים לעצמנו לפנות לסופר או לסופרת שכתבו את הספר בגוף שלישי. הוא, היא, הם, וכן הלאה.

אבל הספר שעליו אני כרגע כותב את הביקורת, הוא קצת שונה מרוב הספרים. כי מי שכתב אותו, הוא לא אחד מאשר 'ניר אזולאי', חברנו לאתר שמדי פעם, בדיוק כמונו, נוהג לכתוב ביקורות על ספרים שיוצא לו לקרוא.

אז עכשיו אני זונח את הגוף השלישי לכמה רגעים, ועובר לדבר בגוף ראשון.

אני רוצה לפנות אליך, ניר, ניר אזולאי היקר, ולומר לך קודם כל: "כל הכבוד על זה שעשית עם עצמך משהו, וכתבת ספר!"
שתדע לך, זה לא מובן מאליו להוציא ספר כמו שאתה עשית. לי, למשל, אין את הסבלנות והכוחות הדרושים לשם כך. סיפור קצר וביקורת אולי כן, אבל ספר באורך מלא - ממש לא (או כמו שאומר נדב בעמוד 156: "הלוואי שהייתי מסוגל לכתוב ספר. כל הקטע הזה של ההסתעפויות בעלילה ולבנות דמות בפרק הראשון כדי שהיא תעשה משהו בפרק האחרון אחרי משהו כמו 300 עמודים, זה נראה לי ממש מסובך. כמו לחשוב 20 מהלכים בשח")
אמנם זה בהוצאה עצמית (ובהמשך אני ארחיב על זה עוד קצת) אבל עדיין, גם בהוצאה עצמית זה הישג ראוי לציון!
אז כפיים.

כמו שבטח ראיתם בקישורים שמופיעים בתחילת הביקורת, לי ולניר יצא להצטלם בכמה תמונות ביחד. כן כן, אני וניר נפגשנו פנים מול פנים. הוא הגיע ישר אליי הביתה ומסר לי את הספר באופן אישי. כי מסתבר שב-מ-י-ק-ר-ה באותו יום, ביום שישי ה- ארבע עשר באוגוסט 2015, לניר היה תור אצל האורטופד שבעיר מגוריי. בהתחלה, הספר היה מתוכנן להשלח אליי הביתה דרך הדואר, וגם נתתי לניר את הכתובת שלי ושלחתי לו את סכום הכסף הנדרש, אבל אז ניר חשב לעצמו: "רגע, יש לי תור לרופא שבעיר מגורב של זשל"ב. אז אם אני כבר פה, אז למה לא לקפוץ קצת לבית של זשל"ב ולמסור לו את הספר באופן אישי?" - וכך קרה שאני והוא נפגשנו. ולפני שאני ממשיך לספר לכם מה קרה כשנפגשנו, אני רוצה להודות מקרב לב לאורטופד שבעיר מגוריי שבזכותו אני וניר נפגשנו.
אז ככה: במהלך הביקור שלו אצלי, חוץ מזה שהוא נתן לי את הספר ושהצטלמנו ביחד, גם דיברנו קצת על המדינות הרבות שבהן הוא ביקר, על העבודה שלו בהייטק, על הספר הבא שהוא מתכנן לכתוב (והפעם זה משהו שקשור להייטק), ועל בתו הטרייה והראשונה שנולדה לו לפני חודש אחד בלבד (מזל טוב!). עשיתי לו סיור קצר ברחבי הבית, וכמובן שגם איחלתי לו בהצלחה בהמשך הדרך.
המפגש היה מרגש מאוד ומלא בהפתעות. הופתעתי מאוד לגלות שהפעם הראשונה של ניר בחו"ל הייתה בגיל 19, אם אני זוכר נכון. רק בגיל 19 - אז יש לי עוד תקווה!
אבל מה שהכי ריגש אותי במפגש איתו, זה היה דווקא אחרי שהוא הלך, כשדפדפתי קצת בספר שלו, וראיתי, בעמוד הראשון של הספר את ההקדשה הבאה, שריגשה אותי מאוד:

"זשל"ב, מקווה שבין אינספור הספרים שקראת ועוד תקרא, משהו מהספר הזה ימשיך אתך הלאה. קריאה מהנה, ניר"

והספר הזה אכן ימשיך איתי הלאה, עוד הרבה הרבה שנים. תהיה בטוח בזה, ניר.

שמחתי מאוד להכיר את ניר (ואני מקווה גם שזה היה הדדי). ניר אזולאי הוא בחור טוב עם נשמה גדולה. אדם מעניין שכיף לדבר איתו, ושיש גם על מה לדבר איתו.
פשוט זכיתי. אין לי מילה אחרת ומתאימה יותר כדי להגדיר את התחושה הזאת, שדווקא אני, מכל האנשים כאן באתר, זכיתי למה שרק החברים הכי טובים וקרובים של ניר זוכים, כי עד לפני זמן קצר הרי אנחנו בכלל לא הכרנו אחד את השני, וכנראה שגם לא היינו מכירים באופן אישי אלמלא אותו תור שהיה לניר באותו יום אצל האורטופד שבעיר מגוריי.

זו הפעם הראשונה שמישהו מ'סימניה' זוכה לבקר בבית הזשל"בי שלי ולראות את אמא שלי, שהוזכרה פעמים רבות בביקורות שאני כותב (וכנראה שגם תוזכר עוד בהמשך).
ולא רק שזה סתם מישהו מ'סימניה', אלא גם סופר! נכון, לא סופר מפורסם כמו דוד גרוסמן או משהו - אבל יודעים מה? אני מעדיף לפגוש את ניר אזולאי הלא מוכר, מאשר לפגוש את דוד גרוסמן הגדול והמפורסם.

אז ניר אזולאי, אחרי כל ההקדמה הארוכה הזו וכל החפירות, אתה מוכן סוף סוף לביקורת עצמה? אם כן, אז תמשיך לקרוא. ואם אתה עדיין לא מוכן, אז תעצור, קח נשימה עמוקה, ואז, כשתרגיש מוכן, תמשיך לקרוא!

***

לספר קוראים 'רסיסי טיולים' (אחלה שם, דרך אגב). רסיסי הטיולים הם בעצם רסיסים שקיימים אצל כל אחד ואחת מאיתנו. הרסיסים זו מטאפורה כמובן. הכוונה היא בעצם לחוויות שחווינו, בטיולים שונים שבהם היינו, והזכרונות שיש לנו מאותם חוויות.
אני לא הולך עכשיו לתאר לכם, בפרטי פרטים, כל רסיס ורסיס של טיולים שיש לי (כי יש לי כל כך הרבה רסיסים כאלו), אבל אני כן יכול לספר לכם על אחד מרסיסי הטיולים שברשותי. רסיס הטיולים הזה הוא בעצם אחד מבין רסיסי הטיולים הראשונים שהיו לי.

זה היה באילת. הייתי אז בן 5 בסך הכל. זו הייתה הפעם הראשונה שלי באילת (ונכון לעכשיו, גם האחרונה). ומה שאני הכי זוכר מאותה חופשה, זה דווקא את הנסיעה לשם.
בחרנו לנסוע לאילת בדרך הקשה והזולה: בהתחלה נכנסנו למכונית, נסענו בה עד לתחנת הרכבת שבעיר מגוריי, ברכבת נסענו עד לבאר שבע, מבאר שבע לקחנו אוטובוס עד לתחנה המרכזית של אילת, ומשם המשכנו במונית עד למלון.
ומה שאני הכי זוכר מהנסיעה, זה שבמשך כמעט כל הנסיעה, מהרגע שבו נכנסנו למכונית ועד הרגע שבו הגענו למלון, לא חדלתי מלנדנד לכל המשפחה שלי, ולשאול שוב ושוב את השאלות הבאות:

'אמא, זה אילת אמיתי?'
'זה אילת אמיתי, אמא?'
'את בטוחה שזה לא חיקוי של אילת או משהו?'
ו - 'אולי אנחנו נוסעים עכשיו ל'מיני ישראל' ונראה שם את אילת, אבל בקטן?'

וכל הנסיעה אמא שלי אמרה לי שוב ושוב: "כן זשל"ב. זה אילת אמיתי. זה לא 'מיני ישראל'. תרגע כבר, ותפסיק לנדנד!"

אבל תבינו, אילת הייתה בשבילי בגיל 5 ממש כמו חוץ לארץ. כל כך רחוקה היא נראתה לי, העיר הזו. לא באמת האמנתי שאני נוסע למקום המדהים הזה שכל כך הרבה אנשים מבקרים בו, ושנאמרו עליו כל כך הרבה דברים טובים. לא האמנתי שגם אני זוכה לבקר בו, כמו כולם.
אבל, כשכבר עברה שעה, ועברו שעתיים, ועדיין לא הגענו ליעדנו, התחלתי להבין שאנחנו באמת הולכים לאילת אמיתי כמו שאמא שלי אמרה, ולא לאילת של 'מיני ישראל' כמו שחשבתי בהתחלה. כי המרחק של 'מיני ישראל' מהבית שלי הוא משהו כמו חצי שעה, והחצי שעה הזאת עברה הרי כבר מזמן.

שלושת הדברים שאני הכי אוהב לעשות, הם לקרוא ספרים, לצאת לטיולים ולזלול ממתקים (בעיקר שוקולד).
וזו הסיבה לדעתי שכל כך נהניתי מהספר הזה של ניר אזולאי.
כי מצד אחד, הוא ספר קריאה. מצד שני, הוא מדבר על טיולים. ומצד שלישי, הוא מתוק כמו שוקולד!

בכריכה הקדמית של הספר (שהעיצוב שלה פשוט מדהים, דרך אגב), ניתן לראות דמות כלשהי שיושבת מול המחשב. ביד אחת היא מקלידה, ואילו ביד השנייה היא עושה תנועה של יריית אקדח לכיוון המצח, ומהצד השני של הראש יוצאים כל מני עיגולים (רסיסים, בעצם) כשבאחד מהם נראים 2 אנשים ישובים על החוף וצופים בים, בעיגול השני רואים אדם כלשהו על גשר, ובשלישי רואים שני אנשים עושים בנג'י.
הדמות הזו שמופיעה בכריכה הקדמית, היא נדב מנס ציונה, הדמות הראשית בספר. והאמת היא שיש משהו בנדב הזה שמזכיר לי קצת את ניר אזולאי. לא רק במראה החיצוני (שהם די דומים) אלא גם במראה הפנימי.
קודם כל, שניהם גרים בנס ציונה - זה קודם כל. אחר כך האופי - שניהם בחורים משכילים מאוד (ניר סיפר לי שהוא עשה בגרות במתמטיקה 5 יחידות עם ציון קרוב ל- 100!). שניהם לא אוהבים היסטוריה. שניהם עובדים בהייטק (והם לא ממש מתים על זה...). ושניהם, גם ניר וגם נדב, אולי נראים לפעמים קצת שקטים, ביישנים ומופנמים מבחוץ - אבל מבפנים מסתתרת לה נפש סוערת ואנרגטית במיוחד שהספיקה לעבור המון דברים בחיים.
והדבר השלישי והאחרון הוא, ששניהם, אחת לכמה זמן, עוזבים הכל מאחוריהם ויוצאים לחפש את השקט הנפשי, את ההנאה ואת הפורקן - באמצעות הטיולים כמובן.

בספר זה, נדב מנס ציונה חולק יחד איתנו את רסיסי הטיולים שלו. זהו לא סיפור אוטוביוגרפי של ניר, ולא כל מה שקרה לניר קורה גם לנדב, אבל זה בהשראת מה שניר עבר, ולכן המקומות שעליהם נדב מספר, הם אך ורק מקומות שבהם ביקר ניר. כמו המזרח הרחוק, ארצות הברית, דרום אמריקה ומרכז אמריקה.
רסיסי הטיולים הם פיסות קטנות שלאט לאט מתחברות זו לזו ויוצרות סיפור.
נדב, בעזרתו של ניר אזולאי, מנתח לעומק את הפילוסופיה מאחורי הטיולים - החל מהרגע של קניית הכרטיס והעלייה למטוס, עד לרגע שבו הוא נפרד מכולם, נוחת המהמטוס, חוזר הביתה, מספר חוויות ומראה תמונות. גם את הרגעים הטובים, וגם את הפחות טובים.
ניר משתף אותנו במחשבות ובאנקדוטות שעולות לו לאורך כל הטיול. הוא מביט בעולם בסקרנות, ולא שוכח לשאול שאלות (וגם למצוא את התשובות), ובמיוחד את השאלה הגדולה מכולן: 'מה זאת אהבה?'
וגם אני, כמו ניר ונדב, כשאני נמצא בחו"ל, אני מרגיש כאילו אני בעולם אחר. באיזה יקום מקביל. ואני שם לב גם לדברים הפשוטים שבארץ אני מעניק להם הרבה פחות תשומת לב, כמו האספלט שעליו אני הולך, האנשים, הבתים, האוכל שאני אוכל, ואפילו האוויר שאני נושם. ככה זה חו"ל - הכל כל כך שונה מבארץ.

אחרי שסיימתי לקרוא את 'רסיסי טיולים', התווסף לי עוד רסיס טיולים אחד לכל אוסף רסיסי הטיולים שצברתי בחיים. כי הספר הזה היה ממש כמו טיול בשבילי. מסע אחד גדול שעברתי, ושבמהלכו למדתי המון דברים על העולם, וגם קצת על עצמי. הרגשתי כאילו אני נמצא שם עם נדב ועם כל החבר'ה שהוא פוגש ועם כל החברים שלו, ומבלה יחד איתם, מבקר במקומות שבהם הם מבקרים, ועושה יחד איתם הרבה צחוקים, כיף שטויות ושלישיות. חוויתי יחד איתם את החוויות שהם עברו, והרגשתי את האווירה של המקומות האלו. כל מקום והאווירה שלו. תאילנד. צ'ילה. מקסיקו. ארגנטינה. ארצות הברית. מזגזג במהירות ממקום למקום, מארץ לארץ, מעיר לעיר, מבית מלון אחד לבית מלון אחר. טעמתי טעימה קטנה מכל מקום - טעימה קטנה שנשארת בפה עוד הרבה זמן.
ניר אזולאי כותב מצויין, ממש כמו סופר אמיתי ומנוסה. לפעמים הרגשתי כאילו הוא מקריא לי את הספר בקולו המוכר לי מהפגישה איתו, ולא אני קורא אותו. היו רגעים שבהם יצא לי לדמיין אותו, יושב מול המחשב ומקליד את הספר, בעודו בורר כל מילה ומילה, וחושב על מה הוא יוכל לכתוב עכשיו, וכמה עמודים יהיו בספר, ומה יהיו התגובות - ואז, בסוף, אחרי שהוא מסיים לכתוב את המילה האחרונה, הוא מנתר מהכיסא שעליו הוא יושב, וצועק בקול גדול: "יש!! עשיתי את זה - כתבתי ספר! זהו זה, סוף סוף..." ואנחת הקלה יוצאת מפיו).

צדקה יעל כשאמרה בביקורת שלה על הספר, שהוא מסופר מנקודת מבט ישראלית ובשפה שהתייר הישראלי מכיר - והספר הזה אכן מאוד ישראלי. אני דווקא מאוד אהבתי את הישראליות ואת איך שהיא מתבטאת בספר. יש משהו חם, אוהב, שמח, קליל, צעיר, חי ותוסס מאוד בישראלים שנמצאים בחו"ל, שאי אפשר שלא לאהוב (טוב, ואולי גם קצת חוצפה...)
לפעמים יש קטעים בספר שהם די הזויים (מה זה, עם כמה בחורות הוא מתחיל ושוכב?) אבל ככה זה בחו"ל, כמו שניר אמר לי. אין מה לעשות.
וכמו בכל סוף של טיול, גם כשסיימתי לקרוא את הספר הזה, הייתי מאוד עצוב שהוא נגמר. פרידות זה דבר כל כך קשה.

אסיים בציטוט אחד מהספר, מבין רבים, שמאוד אהבתי ושכולכם וודאי תתחברו אליו:"היא דיברה על חבר שלה ועל כמה שהיא מתגעגעת אליו ומתה כבר לראות אותו, ומצד שני על זה שהיא לא רוצה לחזור לארץ. היא אמרה לי שהיא לא יודעת להסביר איך שני הדברים מסתדרים. חשבתי שבעצם דרוש היה הסבר אם זה לא היה המצב"

ניר, זוכר שאמרתי לך שיש סיכויים גבוהים שאתן לספר שלך ציון של 5 כוכבים כי הייתי בטוח שאוהב אותו, ואז הוספתי שגם אם, כנגד כל הסיכויים, הוא יהיה ספר רק של 4 כוכבים ולא של 5, אז אני יעגל ל-5? אתה זוכר את זה? אז עכשיו, אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, אני יכול להגיד בלב שלם: זה לגמרי ספר של 5 כוכבים. לא 4 וחצי, לא 4.75, לא 4.9 וגם לא 4.9999 - לא, זה ספר של 5 כוכבים שלמים.
אמנם בהתחלה של הספר הייתה איזושהי נטייה ל-4 כוכבים, והרושם הראשוני שלי ממנו היה של ספר קליל ונחמד שנחמד להעביר איתו את הזמן ולא יותר מזה, אבל עד מהרה התחלתי להבין את הפואנטה שלו, ופשוט התאהבתי. ניר, זה אחד מהספרים הטובים ביותר שקראתי. ולא, אני לא מגזים.

וזוכר שאמרת לי שאת הספר הזה הוצאת בהוצאה עצמית ולא בהוצאות כמו 'כתר, 'פרוזה או 'מודן' כמו ש"כולם עושים", כי זה לא הצליח לך, ושזה קשה מאוד בימינו להיות סופר ישראלי שמוציא ספר ראשון, מהסיבה הפשוטה שרוב הקוראים שייכנסו לחנויות הספרים, יעדיפו לקנות ספרים של סופרים מוכרים כמו 'דוד גרוסמן', 'אשכול נבו ו'מאיר שלו', ולא ספר של ניר אזולאי הפחות מוכר, וש'רסיסי טיולים' צריך ליפול לידיים הנכונות כדי שהוא יתפרסם באמת, ולא רק ב'סימניה'? אתה זוכר את זה? אז אם אתה שואל אותי, הידיים הנכונות האלו הן הידיים שלך. הידיים הנפלאות האלו, שבזכותן הספר הזה בכלל נכתב (בשיתוף פעולה עם הראש, כמובן).
אז ניר, אל תתייאש. תמשיך לכתוב, כי יש לך את זה. אמנם אתה לא 'דוד גרוסמן', אבל אתה 'ניר אזולאי', שזה לא פחות טוב. אם תאמין בעצמך, הכל יהיה בסדר. ואתה עוד תגיע רחוק רחוק, אני מבטיח לך! רחוק מכל מקום שבו אי פעם היית על פני הגלובוס. מישהו מתישהו עוד יגלה אותך.
אז בהצלחה בהמשך הדרך, ניר. וכשאני אומר 'בהצלחה בהמשך הדרך', אני לא מתכוון רק למובן המטאפורי של המשפט, אלא גם למובן הפיזי של המשפט. שכף רגלך תדרוך עוד על פני הרבה דרכים ומקומות, ושתגיע ליבשות חדשות כמו אפריקה ואוסטרליה שבהן עדיין לא ביקרת, וגם בעוד מקומות באירופה ובשאר היבשות - ואולי, מי יודע, תכתוב בעקבות זה את ספר ההמשך של 'רסיסי טיולים': 'רסיסי טיולים 2'

טוב, אז זהו זה. הביקורת הסתיימה. אני מקווה מאוד שנהניתם ממנה. אז ביי ביי לכם, ואל תשכחו לקרוא את 'רסיסי טיולים' של ניר אזולאי!

הייתי ברחוב קוואסן פעם אחת בחיי, במסגרת יום אחד בבנקוק, מתוך הרבה ימים בתאילנד. המתנו שם בסוכנות נסיעות כלשהי, שהבעלים יסיים את המשא ומתן הממושך שניהל. הצד השני לויכוח היה ישראלי צעיר, יחף, עם קוקו מדובלל, גופייה שראתה זמנים יפים יותר, ומכנסיים קצרים. ליווה אותו צעיר אחר, שבין המכנסיים הקצרים והגופייה המלוכלכים שלבש בצבצה כרס מטופחת. הצעיר הזה שתק (באנגלית) והוסיף הערות ועידוד בעברית לחברו המתמקח (באנגלית של כתה ג'). הויכוח נסב על מחיר של טיול שהשניים ניסו לרכוש. הוא הגיע לטונים גבוהים, כולל אולטימטום של ביטול העיסקה, כשהחבר מוסיף כל פעם "תראה לו מי אתה" "שילמד שהישראלים לא פראיירים" ועוד כהנה. בסופו של עניין נכנע הבעלים וויתר על הסכום שבמחלוקת - שווה ערך ל 10 שקלים חדשים, טבין ותקילין. כשחלפו הצעירים על פנינו בדרכם החוצה לחגוג את הניצחון הגדול, אמר דובר העברית בקול רם "הנה הפראיירים שישלמו לו את מה שאנחנו חסכנו..." והאמת? הייתי מוכנה לשלם פי מאה לו אפשר היה למחוק בזה את הבושה הענקית שהרגשתי למראה מופע האימים של בני ארצי הצעירים והמצויינים.

בדרך כלל אני לא קוראת ספרות עברית. היוצא מהכלל הוא אם הסופר/ת הוא חבר סימניה. ניר אזולאי סיפר לי לפני כמה חודשים שהוא עומד להוציא ספר, אמרתי שכשיצא לאור אקרא אותו, וזה מה שעשיתי. למען הגלוי הנאות - קניתי את הספר.
זו אסופה של הגיגים של צעיר שמטייל מפעם לפעם, ובמובן הזה זכיתי לקרוא את הסיפור של אותם צעירים מתמקחים מהפיסקה הקודמת. ועלו לי המון שאלות בזמן הקריאה, שעל חלקן הספר ענה.
למשל - מה גורם לישראלים צעירים לנסוע לטיול הגדול וטרם דרכה רגלם על אדמת הארץ המובטחת - תאילנד, ברזיל או ניו זילנד - לחבור לקבוצת הישראלים הראשונה שעינהם נחות עליה, לדבר עברית כל הטיול ולהרגיש בחו"ל?
למשל - מה גורם לישראלים הצעירים (סלחו לי על ההתייחסות לגיל, אבל זה גיל המטיילים בספר) לצאת מהארץ לחו"ל הכי אקזוטי ולפנטז - וגם לאכול - טוסט עם גבינה צהובה וצ'יפס עם קטשופ?
למשל - מה גורם לישראלים הצעירים לצאת לטיול הגדול כשהמראות חולפים על פניהם בדרך לעוד מסיבה עם אלכוהול וזיונים, עם חברותא של ישראלים ותיירים (בעיקר תיירות...) מערביים, מסיבה שבשכמותה יכלו להשתתף בארץ?

לא אני האדם לשפוט תיירות. אני לא אוהבת טיולים בכלל וחוצלארץ בפרט. מה שעניין אותי בספר היה גישת המטיילים מהסוג הזה לטיול הגדול. והמסקנה שלי היתה שהם לוקחים איתם את סביבתם לטיול, ממשיכים עוד קצת את נערותם האבודה, כולל הצחוקים והשטויות, לפני שיגיעו החיים ויחייבו אותם לעשות את מה שמוכרחים לעשות - להתבגר.
והספר? כתוב נחמד, מתאר תאורים שישראלי מכיר, בשפה שישראלי מכיר. חובבי טיולים יאהבו אותו כנראה יותר ממני. ואלה שחזרו מטיול כזה לא מזמן - מן הסתם ישמחו על התזכורת.

ספר הביכורים "רסיסי טיולים" חיבר אותי לבן אחותי, וכי למה?

בימים אלה בן אחותי נמצא במסע משלו בדרום אמריקה. כמו כל החבר'ה הוא טס לבלות חצי שנה בחצי הכדור השני לפני הכניסה ללימודים אקדמאים.

הכתיבה של ניר נהדרת!
יש לו כתיבה קולחת, מעניינת, מרתקת וגם משעשעת.

את הפילוסופיה של חמי הג'ינגי' אני קונה בשתי ידיי. חמוד החמי הזה!

אופן הכתיבה נותן לקורא תחושה שהוא חלק מהמסע, עד כדי כך שלעיתים הייתה לי הרגשה, שאני זו שיושבת במטוס לידו.... ובמקרה הנוכחי אני מתעקשת לשבת ליד החלון...

גם אם לא הייתי בכל המקומות שמוזכרים כאן אז מה? לפחות טיילתי עם העיניים על גבי האותיות בפוקט, קופיפי, קוסמוי, קופנגן, הונג קונג, סין, ויאטנם, ניו-יורק, לאס וגאס, ברזיל, בואנוס איירס, בוליביה, צ'ילה ואיפה לא?

הארה: ציטוט מעמוד 52: "הארוחה התקדמה, ואווירת נכאים החלה לרדת עלינו לאטה, כמו השמש על האוקיינוס. לא דיברנו על הפרידה המתקרבת, אבל היא השתלטה על כל מילה שנאמרה, נתפסה אל כל ביס שנלעס ואל כל חיוך שגווע."

לא הייתי משתמשת בשמש כמטאפורה לאווירת הנכאים. יש כאן תמונה מאוד יפה של שמש מעל האוקיינוס... בדרך כלל תמונות כאלה משדרות רומנטיקה, יופי אבל לא אוירה מדכאת, ולכן אם יורשה להאיר ב-א' אולי כדאי לחשוב על מטאפורה שונה.

אהבתי את השילוב של הצד הנשי ביומן... גלית, יעל, דנה, יונית, דפי דורית.
הדמויות שמצטרפות לנדב במסע מגוונות, מעניינות, מרתקות והן מוצמדות ומהודקות היטב.
אגב, לא ידעתי שאנשים שמשקרים מפנים את המבט לצד ימין ... עכשיו אני אשים לב לזה!

הסיפור עם אמיתי כואב, הכתיבה לעבר החזרה בזמן מעולה. בפרק הזה הכאב צף מעל האותיות ככתם שמן...ברם בכל זאת ניר מצליח לסגור את המעגל.


בכתיבה משולבות לא מעט תובנות להלן אחת מהן עמוד 196: "לפעמים אנחנו מקבעים חשיבה ודרך חיים מסוימת וממשיכים לחיות לפיה," היא אמרה, "בלי לעצור מדי פעם ולהעריך מחדש אם זאת עדיין הדרך שאנחנו חפצים לצעוד בה."

התובנה הזו כל כך נכונה ואמיתית! הזדהיתי איתה!

לסיכום, אהבתי מאוד את הכתיבה, סדר החשיבה, המעגלים הסגורים, המטאפורות והתיאורים שנותנים גוון לכל מקום.

בספר הזה, יש הרגשה שאתה טס וצופה על כל העולם מלמעלה, ומאידך גיסא אתה נושם את הנופים המרהיבים במגוון רחב ומקיף של האזור המתוייר.

מומלץ במיוחד לקוראים שאוהבים לקרוא ספרי מסע וטיולים, ולטייל בעולם מהכורסא בסלון.

אנשים חולמים על השיבה הביתה יותר מאשר הם חולמים על היציאה לדרך. –
פאולו קואלו מתוך מתוך הספר "האלכימאי"

הגעתי לספר ולניר אחרי שנכנסתי לפרופיל המאובק שלי פה בסימניה לאחר שנים שלא נגעתי בו, וראיתי הודעה מניר על פרויקט ההד-סטארט (שכבר הסתיים) ועל הספר.
בקצרה, ספר סוחף וכיפי לקריאה, אישית היה לי קל להתחבר אליו בתור בחורה בת 24 בערך באותו השלב בחיים. מעבר להלך הרוחות הכיפי והשטותניקי של העלילה והסיפורים, ניתן לתוות קו עלילה מפיסות המידע גם על החיים שמחוץ לטיולים, יחד עם תובנות על החיים, פנטזיות ושאיפות. הספר כתוב ומסודר בצורה מצויינת שתורמת להעברת התחושות והחוויות שבטיולים, וממש קשה שלא להתחבר לדמותו של נדב. הספר מספק את המינון הנכון שבין ספר קליל ל"רציני", וניתן לראות זאת בעיקר לקראת הסוף, אשר ללא ספק משאיר טעם של עוד :)

את הספר קיבלתי במתנה מהסופר עם הקדשה מקסימה והתחלתי ב"מסע".

הספר מגולל את מסעו של נדב, בחור מקסים מנס ציונה, אנרגטי ומשכיל אשר אוהב לטייל בעולם.
במהלך הספר הקורא נחשף למסעותיו השונים בעולם. אחת לזמן מה הוא "עוזב הכל ונוסע" לחפש לעצמו קצת שקט, שלווה והנאה.

במסעו הראשון, לתאילנד, הוא מכיר את חמי, בחור שנון וחכם, מאוד דומה לנדב באופיו, והם מסתדרים ביניהם כאילו הכירו מאז ומעולם. שם הם מכירים את גלית ויעל (ישראליות אף הן) ומספרים להן על "ההיכרות" המוקדמת ורבת השנים, ביניהם. הם מטיילים בצפון ובדרום, נזרקים על איים, מכירים ליידי בויז משעשעות (או משעשעים) במיוחד. בקיצור חוויה מרתקת.

לאחר פרידתם מגלית ויעל (שמסיימות את טיולן) הם עוברים להונג קונג – שם נוספות חוויות מקסימות לטיולם. "תחייך לעולם והוא יצחק עליך בחזרה", לדברי חמי. הם ממשיכים בטיולם למקאו, וייטנאם, הוא נפרד מחמי שגם חוזר לארץ וממשיך בטיולו עם שתי ישראליות חדשות שהיוו מעין תחליף לגלית ויעל, העונות לשם דנה ויונית.

על המטוס בחזרה לארץ הוא פוגש את דפי, שדרכיהן עוד תיפגשנה בהמשך.

לאחר חזרתו לארץ, מתואר מסעו של נדב לארה"ב ודרום אמריקה, והפעם עם חברו הטוב ביותר אמיתי, חבר ילדות. השניים מכירים האחד את השני באמת כמו את כף ידם שלהם. יש להם בדיחות פרטיות, שפה משלהם והדינאמיקה שלהם משעשעת מאין כמותה.

המסע ממשיך ואנו מכירים עוד ועוד דמויות מעניינות, כמו עוזי, ערן, שני אורטל ושבע, כן שבע – זו לא טעות ;)

ויש את מאיה, מאיוש, הרוחניקית המקסימה. כן, כזאת שעושה מדיטציות, קוראת ספרי "עידן חדש" ומלאה בתובנות יפות על החיים. "אומרים שהאושר הוא המצב הטבעי שלנו. לא צריך סיבה מיוחדת כדי להרגיש מאושר, פשטו כל הרגשות האחרים מונעים מאיתנו לחוות את האושר.......... זה כמו שהשקט נמצא שם תמיד , וכל מיני רעשים מונעים מאיתנו 'לשמוע' אותו.
מאיה מכורה לשלמה ארצי, בדיוק כמו נדב, והיה תענוג לחלוק איתם את העונג הזה ואת הקשר המיוחד ביניהם.

והיה גם קטע אחד עצוב, מרגש, לא ארחיב כדי לא לספיילר.

הנסיעה האחרונה המתוארת בספר היא למקסיקו והסביבה – גם שם המתינו לנדב הפתעות ;)

הספר כתוב בצורה שנונה ומשעשעת, מתוחכמת וחכמה. לא אחת, היה צורך לקרוא את הפסקה הבאה על מנת להבין את קודמתה, ואני אוהבת את זה !!! אוהבת ספרים שגורמים לך לחשוב ולהרהר. מצאתי את עצמי צוחקת בקול רם לנוכח משפטי חוכמה שעלו בספר. מצאתי את עצמי מתחבטת איתו בשאלות פילוסופיות הרות גורל (ופחות), אוספת וגומעת את התובנות והתיאוריות המעניינות(כמו תיאוריית המספרים למשל).

ממליצה בחום, ספר קליל (אם כי פילוסופי ומעמיק במקביל), חביב, משעשע ומהנה.

לניר, המטרה שהובילה אותי לכתוב כאן, היא למעשה להודות לך על נדב המספר-המטייל.
ולהודות לנדב ראשית על שטייל ואסף חוויות. שנית - על שסיפר את חוויותיו ולא שמר לעצמו.
שלישית - נתתם לי ניר & נדב חומר לחלום עליו בין מסע לטיול.
רביעית - על שבזכותך נדב הגיע עד אליי. היה כייף אמיתי לטייל ביחד. מעניין, מצחיק, מלמד.
והאמת - קראתי את הספר בזמן טיול משלי :)
אז תודה וממליץ לכולם.
באמת כייף.

https://soundcloud.com/zashlab/082415-071623wav

הביקורת המוקלטת שלי לספר 'רסיסי טיולים'