ביקורת ספרותית על רסיסי טיולים מאת ניר אזולאי
ספר מעולה

---

http://i.imgur.com/v4OVSxJ.jpg
http://i.imgur.com/1OqqQdl.jpg
http://i.imgur.com/wYqGeTw.jpg


בדרך כלל, כשאנחנו כותבים ביקורת, אנחנו לא באמת מצפים שהסופר או הסופרת שכתבו את הספר, יישבו מול המחשב ואשכרה יקראו את מה שכתבנו. ולכן אנחנו גם מרשים לעצמנו לפנות לסופר או לסופרת שכתבו את הספר בגוף שלישי. הוא, היא, הם, וכן הלאה.

אבל הספר שעליו אני כרגע כותב את הביקורת, הוא קצת שונה מרוב הספרים. כי מי שכתב אותו, הוא לא אחד מאשר 'ניר אזולאי', חברנו לאתר שמדי פעם, בדיוק כמונו, נוהג לכתוב ביקורות על ספרים שיוצא לו לקרוא.

אז עכשיו אני זונח את הגוף השלישי לכמה רגעים, ועובר לדבר בגוף ראשון.

אני רוצה לפנות אליך, ניר, ניר אזולאי היקר, ולומר לך קודם כל: "כל הכבוד על זה שעשית עם עצמך משהו, וכתבת ספר!"
שתדע לך, זה לא מובן מאליו להוציא ספר כמו שאתה עשית. לי, למשל, אין את הסבלנות והכוחות הדרושים לשם כך. סיפור קצר וביקורת אולי כן, אבל ספר באורך מלא - ממש לא (או כמו שאומר נדב בעמוד 156: "הלוואי שהייתי מסוגל לכתוב ספר. כל הקטע הזה של ההסתעפויות בעלילה ולבנות דמות בפרק הראשון כדי שהיא תעשה משהו בפרק האחרון אחרי משהו כמו 300 עמודים, זה נראה לי ממש מסובך. כמו לחשוב 20 מהלכים בשח")
אמנם זה בהוצאה עצמית (ובהמשך אני ארחיב על זה עוד קצת) אבל עדיין, גם בהוצאה עצמית זה הישג ראוי לציון!
אז כפיים.

כמו שבטח ראיתם בקישורים שמופיעים בתחילת הביקורת, לי ולניר יצא להצטלם בכמה תמונות ביחד. כן כן, אני וניר נפגשנו פנים מול פנים. הוא הגיע ישר אליי הביתה ומסר לי את הספר באופן אישי. כי מסתבר שב-מ-י-ק-ר-ה באותו יום, ביום שישי ה- ארבע עשר באוגוסט 2015, לניר היה תור אצל האורטופד שבעיר מגוריי. בהתחלה, הספר היה מתוכנן להשלח אליי הביתה דרך הדואר, וגם נתתי לניר את הכתובת שלי ושלחתי לו את סכום הכסף הנדרש, אבל אז ניר חשב לעצמו: "רגע, יש לי תור לרופא שבעיר מגורב של זשל"ב. אז אם אני כבר פה, אז למה לא לקפוץ קצת לבית של זשל"ב ולמסור לו את הספר באופן אישי?" - וכך קרה שאני והוא נפגשנו. ולפני שאני ממשיך לספר לכם מה קרה כשנפגשנו, אני רוצה להודות מקרב לב לאורטופד שבעיר מגוריי שבזכותו אני וניר נפגשנו.
אז ככה: במהלך הביקור שלו אצלי, חוץ מזה שהוא נתן לי את הספר ושהצטלמנו ביחד, גם דיברנו קצת על המדינות הרבות שבהן הוא ביקר, על העבודה שלו בהייטק, על הספר הבא שהוא מתכנן לכתוב (והפעם זה משהו שקשור להייטק), ועל בתו הטרייה והראשונה שנולדה לו לפני חודש אחד בלבד (מזל טוב!). עשיתי לו סיור קצר ברחבי הבית, וכמובן שגם איחלתי לו בהצלחה בהמשך הדרך.
המפגש היה מרגש מאוד ומלא בהפתעות. הופתעתי מאוד לגלות שהפעם הראשונה של ניר בחו"ל הייתה בגיל 19, אם אני זוכר נכון. רק בגיל 19 - אז יש לי עוד תקווה!
אבל מה שהכי ריגש אותי במפגש איתו, זה היה דווקא אחרי שהוא הלך, כשדפדפתי קצת בספר שלו, וראיתי, בעמוד הראשון של הספר את ההקדשה הבאה, שריגשה אותי מאוד:

"זשל"ב, מקווה שבין אינספור הספרים שקראת ועוד תקרא, משהו מהספר הזה ימשיך אתך הלאה. קריאה מהנה, ניר"

והספר הזה אכן ימשיך איתי הלאה, עוד הרבה הרבה שנים. תהיה בטוח בזה, ניר.

שמחתי מאוד להכיר את ניר (ואני מקווה גם שזה היה הדדי). ניר אזולאי הוא בחור טוב עם נשמה גדולה. אדם מעניין שכיף לדבר איתו, ושיש גם על מה לדבר איתו.
פשוט זכיתי. אין לי מילה אחרת ומתאימה יותר כדי להגדיר את התחושה הזאת, שדווקא אני, מכל האנשים כאן באתר, זכיתי למה שרק החברים הכי טובים וקרובים של ניר זוכים, כי עד לפני זמן קצר הרי אנחנו בכלל לא הכרנו אחד את השני, וכנראה שגם לא היינו מכירים באופן אישי אלמלא אותו תור שהיה לניר באותו יום אצל האורטופד שבעיר מגוריי.

זו הפעם הראשונה שמישהו מ'סימניה' זוכה לבקר בבית הזשל"בי שלי ולראות את אמא שלי, שהוזכרה פעמים רבות בביקורות שאני כותב (וכנראה שגם תוזכר עוד בהמשך).
ולא רק שזה סתם מישהו מ'סימניה', אלא גם סופר! נכון, לא סופר מפורסם כמו דוד גרוסמן או משהו - אבל יודעים מה? אני מעדיף לפגוש את ניר אזולאי הלא מוכר, מאשר לפגוש את דוד גרוסמן הגדול והמפורסם.

אז ניר אזולאי, אחרי כל ההקדמה הארוכה הזו וכל החפירות, אתה מוכן סוף סוף לביקורת עצמה? אם כן, אז תמשיך לקרוא. ואם אתה עדיין לא מוכן, אז תעצור, קח נשימה עמוקה, ואז, כשתרגיש מוכן, תמשיך לקרוא!

***

לספר קוראים 'רסיסי טיולים' (אחלה שם, דרך אגב). רסיסי הטיולים הם בעצם רסיסים שקיימים אצל כל אחד ואחת מאיתנו. הרסיסים זו מטאפורה כמובן. הכוונה היא בעצם לחוויות שחווינו, בטיולים שונים שבהם היינו, והזכרונות שיש לנו מאותם חוויות.
אני לא הולך עכשיו לתאר לכם, בפרטי פרטים, כל רסיס ורסיס של טיולים שיש לי (כי יש לי כל כך הרבה רסיסים כאלו), אבל אני כן יכול לספר לכם על אחד מרסיסי הטיולים שברשותי. רסיס הטיולים הזה הוא בעצם אחד מבין רסיסי הטיולים הראשונים שהיו לי.

זה היה באילת. הייתי אז בן 5 בסך הכל. זו הייתה הפעם הראשונה שלי באילת (ונכון לעכשיו, גם האחרונה). ומה שאני הכי זוכר מאותה חופשה, זה דווקא את הנסיעה לשם.
בחרנו לנסוע לאילת בדרך הקשה והזולה: בהתחלה נכנסנו למכונית, נסענו בה עד לתחנת הרכבת שבעיר מגוריי, ברכבת נסענו עד לבאר שבע, מבאר שבע לקחנו אוטובוס עד לתחנה המרכזית של אילת, ומשם המשכנו במונית עד למלון.
ומה שאני הכי זוכר מהנסיעה, זה שבמשך כמעט כל הנסיעה, מהרגע שבו נכנסנו למכונית ועד הרגע שבו הגענו למלון, לא חדלתי מלנדנד לכל המשפחה שלי, ולשאול שוב ושוב את השאלות הבאות:

'אמא, זה אילת אמיתי?'
'זה אילת אמיתי, אמא?'
'את בטוחה שזה לא חיקוי של אילת או משהו?'
ו - 'אולי אנחנו נוסעים עכשיו ל'מיני ישראל' ונראה שם את אילת, אבל בקטן?'

וכל הנסיעה אמא שלי אמרה לי שוב ושוב: "כן זשל"ב. זה אילת אמיתי. זה לא 'מיני ישראל'. תרגע כבר, ותפסיק לנדנד!"

אבל תבינו, אילת הייתה בשבילי בגיל 5 ממש כמו חוץ לארץ. כל כך רחוקה היא נראתה לי, העיר הזו. לא באמת האמנתי שאני נוסע למקום המדהים הזה שכל כך הרבה אנשים מבקרים בו, ושנאמרו עליו כל כך הרבה דברים טובים. לא האמנתי שגם אני זוכה לבקר בו, כמו כולם.
אבל, כשכבר עברה שעה, ועברו שעתיים, ועדיין לא הגענו ליעדנו, התחלתי להבין שאנחנו באמת הולכים לאילת אמיתי כמו שאמא שלי אמרה, ולא לאילת של 'מיני ישראל' כמו שחשבתי בהתחלה. כי המרחק של 'מיני ישראל' מהבית שלי הוא משהו כמו חצי שעה, והחצי שעה הזאת עברה הרי כבר מזמן.

שלושת הדברים שאני הכי אוהב לעשות, הם לקרוא ספרים, לצאת לטיולים ולזלול ממתקים (בעיקר שוקולד).
וזו הסיבה לדעתי שכל כך נהניתי מהספר הזה של ניר אזולאי.
כי מצד אחד, הוא ספר קריאה. מצד שני, הוא מדבר על טיולים. ומצד שלישי, הוא מתוק כמו שוקולד!

בכריכה הקדמית של הספר (שהעיצוב שלה פשוט מדהים, דרך אגב), ניתן לראות דמות כלשהי שיושבת מול המחשב. ביד אחת היא מקלידה, ואילו ביד השנייה היא עושה תנועה של יריית אקדח לכיוון המצח, ומהצד השני של הראש יוצאים כל מני עיגולים (רסיסים, בעצם) כשבאחד מהם נראים 2 אנשים ישובים על החוף וצופים בים, בעיגול השני רואים אדם כלשהו על גשר, ובשלישי רואים שני אנשים עושים בנג'י.
הדמות הזו שמופיעה בכריכה הקדמית, היא נדב מנס ציונה, הדמות הראשית בספר. והאמת היא שיש משהו בנדב הזה שמזכיר לי קצת את ניר אזולאי. לא רק במראה החיצוני (שהם די דומים) אלא גם במראה הפנימי.
קודם כל, שניהם גרים בנס ציונה - זה קודם כל. אחר כך האופי - שניהם בחורים משכילים מאוד (ניר סיפר לי שהוא עשה בגרות במתמטיקה 5 יחידות עם ציון קרוב ל- 100!). שניהם לא אוהבים היסטוריה. שניהם עובדים בהייטק (והם לא ממש מתים על זה...). ושניהם, גם ניר וגם נדב, אולי נראים לפעמים קצת שקטים, ביישנים ומופנמים מבחוץ - אבל מבפנים מסתתרת לה נפש סוערת ואנרגטית במיוחד שהספיקה לעבור המון דברים בחיים.
והדבר השלישי והאחרון הוא, ששניהם, אחת לכמה זמן, עוזבים הכל מאחוריהם ויוצאים לחפש את השקט הנפשי, את ההנאה ואת הפורקן - באמצעות הטיולים כמובן.

בספר זה, נדב מנס ציונה חולק יחד איתנו את רסיסי הטיולים שלו. זהו לא סיפור אוטוביוגרפי של ניר, ולא כל מה שקרה לניר קורה גם לנדב, אבל זה בהשראת מה שניר עבר, ולכן המקומות שעליהם נדב מספר, הם אך ורק מקומות שבהם ביקר ניר. כמו המזרח הרחוק, ארצות הברית, דרום אמריקה ומרכז אמריקה.
רסיסי הטיולים הם פיסות קטנות שלאט לאט מתחברות זו לזו ויוצרות סיפור.
נדב, בעזרתו של ניר אזולאי, מנתח לעומק את הפילוסופיה מאחורי הטיולים - החל מהרגע של קניית הכרטיס והעלייה למטוס, עד לרגע שבו הוא נפרד מכולם, נוחת המהמטוס, חוזר הביתה, מספר חוויות ומראה תמונות. גם את הרגעים הטובים, וגם את הפחות טובים.
ניר משתף אותנו במחשבות ובאנקדוטות שעולות לו לאורך כל הטיול. הוא מביט בעולם בסקרנות, ולא שוכח לשאול שאלות (וגם למצוא את התשובות), ובמיוחד את השאלה הגדולה מכולן: 'מה זאת אהבה?'
וגם אני, כמו ניר ונדב, כשאני נמצא בחו"ל, אני מרגיש כאילו אני בעולם אחר. באיזה יקום מקביל. ואני שם לב גם לדברים הפשוטים שבארץ אני מעניק להם הרבה פחות תשומת לב, כמו האספלט שעליו אני הולך, האנשים, הבתים, האוכל שאני אוכל, ואפילו האוויר שאני נושם. ככה זה חו"ל - הכל כל כך שונה מבארץ.

אחרי שסיימתי לקרוא את 'רסיסי טיולים', התווסף לי עוד רסיס טיולים אחד לכל אוסף רסיסי הטיולים שצברתי בחיים. כי הספר הזה היה ממש כמו טיול בשבילי. מסע אחד גדול שעברתי, ושבמהלכו למדתי המון דברים על העולם, וגם קצת על עצמי. הרגשתי כאילו אני נמצא שם עם נדב ועם כל החבר'ה שהוא פוגש ועם כל החברים שלו, ומבלה יחד איתם, מבקר במקומות שבהם הם מבקרים, ועושה יחד איתם הרבה צחוקים, כיף שטויות ושלישיות. חוויתי יחד איתם את החוויות שהם עברו, והרגשתי את האווירה של המקומות האלו. כל מקום והאווירה שלו. תאילנד. צ'ילה. מקסיקו. ארגנטינה. ארצות הברית. מזגזג במהירות ממקום למקום, מארץ לארץ, מעיר לעיר, מבית מלון אחד לבית מלון אחר. טעמתי טעימה קטנה מכל מקום - טעימה קטנה שנשארת בפה עוד הרבה זמן.
ניר אזולאי כותב מצויין, ממש כמו סופר אמיתי ומנוסה. לפעמים הרגשתי כאילו הוא מקריא לי את הספר בקולו המוכר לי מהפגישה איתו, ולא אני קורא אותו. היו רגעים שבהם יצא לי לדמיין אותו, יושב מול המחשב ומקליד את הספר, בעודו בורר כל מילה ומילה, וחושב על מה הוא יוכל לכתוב עכשיו, וכמה עמודים יהיו בספר, ומה יהיו התגובות - ואז, בסוף, אחרי שהוא מסיים לכתוב את המילה האחרונה, הוא מנתר מהכיסא שעליו הוא יושב, וצועק בקול גדול: "יש!! עשיתי את זה - כתבתי ספר! זהו זה, סוף סוף..." ואנחת הקלה יוצאת מפיו).

צדקה יעל כשאמרה בביקורת שלה על הספר, שהוא מסופר מנקודת מבט ישראלית ובשפה שהתייר הישראלי מכיר - והספר הזה אכן מאוד ישראלי. אני דווקא מאוד אהבתי את הישראליות ואת איך שהיא מתבטאת בספר. יש משהו חם, אוהב, שמח, קליל, צעיר, חי ותוסס מאוד בישראלים שנמצאים בחו"ל, שאי אפשר שלא לאהוב (טוב, ואולי גם קצת חוצפה...)
לפעמים יש קטעים בספר שהם די הזויים (מה זה, עם כמה בחורות הוא מתחיל ושוכב?) אבל ככה זה בחו"ל, כמו שניר אמר לי. אין מה לעשות.
וכמו בכל סוף של טיול, גם כשסיימתי לקרוא את הספר הזה, הייתי מאוד עצוב שהוא נגמר. פרידות זה דבר כל כך קשה.

אסיים בציטוט אחד מהספר, מבין רבים, שמאוד אהבתי ושכולכם וודאי תתחברו אליו:"היא דיברה על חבר שלה ועל כמה שהיא מתגעגעת אליו ומתה כבר לראות אותו, ומצד שני על זה שהיא לא רוצה לחזור לארץ. היא אמרה לי שהיא לא יודעת להסביר איך שני הדברים מסתדרים. חשבתי שבעצם דרוש היה הסבר אם זה לא היה המצב"

ניר, זוכר שאמרתי לך שיש סיכויים גבוהים שאתן לספר שלך ציון של 5 כוכבים כי הייתי בטוח שאוהב אותו, ואז הוספתי שגם אם, כנגד כל הסיכויים, הוא יהיה ספר רק של 4 כוכבים ולא של 5, אז אני יעגל ל-5? אתה זוכר את זה? אז עכשיו, אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, אני יכול להגיד בלב שלם: זה לגמרי ספר של 5 כוכבים. לא 4 וחצי, לא 4.75, לא 4.9 וגם לא 4.9999 - לא, זה ספר של 5 כוכבים שלמים.
אמנם בהתחלה של הספר הייתה איזושהי נטייה ל-4 כוכבים, והרושם הראשוני שלי ממנו היה של ספר קליל ונחמד שנחמד להעביר איתו את הזמן ולא יותר מזה, אבל עד מהרה התחלתי להבין את הפואנטה שלו, ופשוט התאהבתי. ניר, זה אחד מהספרים הטובים ביותר שקראתי. ולא, אני לא מגזים.

וזוכר שאמרת לי שאת הספר הזה הוצאת בהוצאה עצמית ולא בהוצאות כמו 'כתר, 'פרוזה או 'מודן' כמו ש"כולם עושים", כי זה לא הצליח לך, ושזה קשה מאוד בימינו להיות סופר ישראלי שמוציא ספר ראשון, מהסיבה הפשוטה שרוב הקוראים שייכנסו לחנויות הספרים, יעדיפו לקנות ספרים של סופרים מוכרים כמו 'דוד גרוסמן', 'אשכול נבו ו'מאיר שלו', ולא ספר של ניר אזולאי הפחות מוכר, וש'רסיסי טיולים' צריך ליפול לידיים הנכונות כדי שהוא יתפרסם באמת, ולא רק ב'סימניה'? אתה זוכר את זה? אז אם אתה שואל אותי, הידיים הנכונות האלו הן הידיים שלך. הידיים הנפלאות האלו, שבזכותן הספר הזה בכלל נכתב (בשיתוף פעולה עם הראש, כמובן).
אז ניר, אל תתייאש. תמשיך לכתוב, כי יש לך את זה. אמנם אתה לא 'דוד גרוסמן', אבל אתה 'ניר אזולאי', שזה לא פחות טוב. אם תאמין בעצמך, הכל יהיה בסדר. ואתה עוד תגיע רחוק רחוק, אני מבטיח לך! רחוק מכל מקום שבו אי פעם היית על פני הגלובוס. מישהו מתישהו עוד יגלה אותך.
אז בהצלחה בהמשך הדרך, ניר. וכשאני אומר 'בהצלחה בהמשך הדרך', אני לא מתכוון רק למובן המטאפורי של המשפט, אלא גם למובן הפיזי של המשפט. שכף רגלך תדרוך עוד על פני הרבה דרכים ומקומות, ושתגיע ליבשות חדשות כמו אפריקה ואוסטרליה שבהן עדיין לא ביקרת, וגם בעוד מקומות באירופה ובשאר היבשות - ואולי, מי יודע, תכתוב בעקבות זה את ספר ההמשך של 'רסיסי טיולים': 'רסיסי טיולים 2'

טוב, אז זהו זה. הביקורת הסתיימה. אני מקווה מאוד שנהניתם ממנה. אז ביי ביי לכם, ואל תשכחו לקרוא את 'רסיסי טיולים' של ניר אזולאי!

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על רסיסי טיולים