ביקורת ספרותית על צלה של הרוח - בית הקברות לספרים נשכחים #1 מאת קרלוס רואיס סאפון
ספר מעולה

---

אבא שלי אמר לי פעם שיצירה טובה היא יצירה שמשתבחת עם הזמן. ספר, סרט, ציור. ספר שכל פעם שאתה קורא אותו אתה אוהב אותו יותר. לפי ההגדרה הזו, קרלוס רואיס סאפון כתב את אחד הספרים הכי טובים שקראתי.

אתם כבר מכירים אותי עם ספרים כאלה, לא? אתם יודעים איך אני כשאני מנסה לכתוב על ספר שאני מעריצה הערצה עיוורת. אין לי די מילים. אף פעם אין לי. אני מרגישה שהספרים האלה גדולים עליי, כל כך גדולים. אני רשאית לקרוא אותם ולהתפעל מהם, אבל מאיפה יש לי את הרשות לכתוב עליהם? הרי כל דבר שאכתוב יהיה כעין וכאפס. מה אפשר להגיד?
לכן החלטתי פשוט לכתוב. אני רוצה לשתף אתכם באיך שאני רואה את הספר הזה, במה שהוא בשבילי.
לפני ארבעה ימים התחלתי לקרוא אותו קריאה חוזרת בפעם השלישית.

בתור התחלה, בלי ספוילרים. בכלל. אני לא אעשה פה אפילו ספוילר אחד, כי הספר הזה פשוט טוב מכדי שאוכל להרשות לעצמי לעשות את זה. אז אל תפחדו גם אם לא קראתם.


דניאל הוא ילד בן עשר שגדל בברצלונה שאחרי מלחמת האזרחים. אמו מתה כשהיה בן ארבע, ואביו מגדל אותו לבד. יש להם חנות ספרים שמתמחה בספרים נדירים, יד שנייה, ומהדורות אספנים, היא מכניסה להם מספיק כסף כדי להתקיים, אבל לא הרבה יותר. דניאל גדל כל חייו בסביבת ספרים וסופרים ומוכרי ספרים, והשפה הכתובה היא אחת מחברותיו הטובות ביותר. ביום הולדתו העשירי אביו לוקח אותו למקום סודי הנקרא "בית הקברות לספרים נשכחים", ואומר לו לבחור לו ספר אחד, רק אחד, שעליו ישמור כל ימי חייו. דניאל מוצא ספר נטוש, "צלה של הרוח", ומתאהב בו. כשהוא מבקש לקרוא ספרים נוספים של המחבר, חוליאן קאראך, נחשפת לו לאט אחת התעלומות הגדולות והמסתוריות בברצלונה, שמערבת מספר גדול של אנשים, חיים ומתים, ומתחילה כמה דורות קודם לכן.

זהו בעצם ספר על, כמו שדניאל עצמו אמר באחד העמודים, אנשים בודדים, ואובדן. על ספרים מקוללים, על אהבה נכזבת, על חיים שלא הלכו כמתוכנן. על אהבה אדירה, סוחפת, שבאה פעם בחיים ונעלמת כשהיא משאירה אותך ריקני ומלא געגוע. לכל אחד יש את האהבה הזו, וכצחוק הגורל, היא כמעט אף פעם לא מצליחה. לפעמים היא פשוט - כמה נורא - לא הדדית, וכשהיא הדדית החיים נכנסים באמצע וגוזלים אותה, ונדמה שאיש מבין הדמויות הרבות שאנו פוגשים לא הצליח למצוא את האושר שחיפש. להפך. ואפילו את מעט התמימות שנותרה להם החיים לוקחים, אבל משאירים להם את השפיות, כדי שיוכלו להתענות במחשבה על מה שאיבדו.

הסיפור זז בין כמה דורות.

הדור הראשון, של הכובען - אביו של חוליאן - סופי - אמו - וריקרדו אלדאיה - אתם כבר תגלו מי הוא. כמו כן גם דמויות משנה כגון איבון, וחסניטה - האומנת של פנלופה.
הדור השני, של חוליאן קאראך עצמו, וארבעת חבריו - מיקל מולינר, פרננדו ראמוס, חורחה אלדאיה, וחוויאר, ששם משפחתו יהיה ספוילר קטנטן - וכמו כן של פנלופה היפה, ושל אישה בשם נוריה מונפארט.
הדור השלישי - דניאל עצמו, חברו טומאס, ביאטריס הנהדרת, ופרמין רומרו דה טורס, וכל דיירי השכונה באשר הם.

הדור הראשון סבוך בתוך עצמו בסבך של שקרים וטעויות, והוא נידון לכישלון מהדהד ועצום.
הדור השני נולד לתוך הטעויות הללו, ומצופה שיצליח לתקן אותן, אבל הוא רק מסתבך לתוך הסבך הזה עוד ועוד ועוד עד שחייו נהפכים לכישלון זוועתי ומהדהד עוד יותר.
על הדור השלישי נגזר לתקן.

אוף. אתם רואים. המילים הולכות לי לאיבוד. נמאס לי לפאר את העלילה והדמויות. אני פשוט אגיד לכם.



זה ספר אפל. שלא תגידו שלא אמרתי. והוא גם משעמם בהתחלה. רק כשעוברים את שני הפרקים הראשנים בערך מתחילים ממש להישאב אליו. עד אז הוא סתם משעמם.
אבל זה ספר קסום, מכשף ממש, ויש בו משהו יפה שאומר שגם אם החיים שלכם מקולקלים, זה בסדר. כי דברים לא הולכים כמו שתכננתם כמעט אף פעם, אבל, טוב, אם יש לכם מזל... אתם תצליחו לתקן. אפילו ספרים מקוללים אפשר להציל, לשבור את הקללה. אפילו אהבה נכזבת אפשר לרפא, לגרום שתפעל. אפילו טעויות של חיים שלמים, של חיים על חיים על חיים, אפשר, טוב, לתקן. אולי באיחור, אולי מעט מדי וקטן מדי, אבל גם מעשה קטן יכול לעזור. אני לא יודעת. כבר אין לי מושג מה אני מברברת. זו הייתה טעות להתחיל לכתוב מלכתחילה. ספרים כאלה עושים לי מהמוח דייסה. יודעים מה? פשוט תקראו אותו. הוא שווה את זה.


איימ אאוט. למישהו יש שוקו?

» ביקורות נוספות של no fear
» ביקורות נוספות על צלה של הרוח - בית הקברות לספרים נשכחים #1