“כמה שירים אפשר לכתוב על ירושלים? אין סוף, אני מניחה. כי כבר דורות שאנשים כותבים שירים על ירושלים, שירי אהבה, שירי כיסופים, שירי קינה ושירי געגועים. גם שולמית הראבן כתבה שיר על ירושלים. על ירושלים של תקופת המנדט. רק שבמקום לפרסם את השיר כמות שהוא, היא חילקה אותו לחלקים וברווחים הכניסה נובלה. ואני, אני לא מבינה כלום ושום דבר בשירה. שירה דורשת מאמץ ופענוח ובסוף משאירה אותי מתוסכלת עם תחושה שלא הבנתי עד הסוף. אז התרכזתי בנובלה, שעוסקת גם היא, איך לא, בירושלים. וברקע נמצאות הדמויות הירושלמיות: שרה אמריליו, בת למשפחה ספרדית ירושלמית מדורי דורות, שפורצת לעצמה דרך משלה. דרך חדשה בעיר ישנה. ד"ר ברזל, רופא גרמני שעקר את עצמו ממולדתו ומנסה כל השנים לנטוע את עצמו מחדש בעיר הישנה-חדשה הזאת, אבל השורשים שלו נחשפים שוב ושוב וכשהאדמה באירופה רועדת - גם הוא מתערער וכמעט מאבד אחיזה. ובסופו של דבר, גם כאן בירושלים האדמה רועדת. בריטים, ערבים, יהודים, אנשי ברית שלום ואנשי מחתרות, כולם נרעדים ומיטלטלים איתה, חברויות ובריתות ישנות נפרמות, מציאות חדשה נרקמת ובסוף כולם צריכים למצוא להם מקום כלשהו על לוח המשחק של המציאות החדשה הזאת. הרבה אירוניה והומור יש בספר, וחמלה מרוחקת מעט כלפי הדמויות שהן, מה לעשות, בנות חלוף. לא נצחיות כמו העיר שהן גרות בה. או שאולי גם הן קצת נצחיות כי הן כולן מטביעות בה חותם, בדיוק כמו שהיא מטביעה בהן את חותמה, כך שמשהו מהן נשאר בתוכה לתמיד. האם נהנתי מהספר? בסך הכל כן, אבל נשארתי עם התחושה הזאת שלא באמת הבנתי עד הסוף. כמו שאמרתי - אני לא מבינה כלום ושום דבר בשירה. אולי גם בירושלים לא.”

“אני אוהב שמספרים לי סיפור, והרומן הקצר הזה לא מספק את הסחורה. יש כאן הרבה תמונות של ירושלים בתקופת המנדט, מראשיתו ועד קרוב לקיצו, אבל כמו שהלנתי במקום אחר, בקצב השיר של אותו מכור לסם: אין עלילה, אין עלילה, אין עלילה. וחבל. יש כאן יהודים ספניולים ויהודים גרמנים המכונים יקים, וערבים טובים וערבים רעים ובריטים שמרחרחים בנימוס והרבה אורנים וברושים וקרני שמש אחרונות טרם שקיעה שמשתברות בחלונות למיליוני פרודות של אור, אבל חסר האלמנט החיוני בספר שגורם לך לרצות לפתוח אותו רגע אחרי שסגרת והנחת את הסימניה בין דפיו - הרצון לדעת מה יקרה ואיך יקרה ומה יתפתח וכו'. איכשהו הדמויות שבראה הראבן - משפחת אמריליו השורשית, ד"ר ברזל הרופא העולה מגרמניה, קצין המודיעין הבריטי, אנשי המחתרות - לא ממש מעוררים עניין. ואני מבין שהגיבורה הראשית ברומן אינה בשר ודם אלא היא ירושלים העיר, ועפר גרוס אני תחת מחטי אורניה וכובד אבניה של ירושלים, אבל להחזיק רומן שלם היא לא מצליחה. וחשבתי על רומן אחר שירושלים משמשת לו תפאורה וגם בו אין התרחשויות רבות, מיכאל שלי, של המאסטרו עמוס עוז, אבל אצלו זה אחרת, יש עניין למרות שגם שם אין עלילה דרמטית מדי, אני לא מצליח להסביר את זה עד הסוף, אולי זו העובדה שהוא כותב כמו אלוהים, וגם אם יסכם בכתב את תקנות מס הכנסה כנראה אקרא בשמחה ובשמחה. כאמור, חלק מהדמויות בספר משתייכות למשפחת אמריליו, יהודים ספרדים שגרים בעיר דורי דורות, ולפעמים משתמשים בביטויים בספניולית, שבעותק שנפל לידי טרח מאן דהוא לסמן אותם במרקר ורוד. ואני, מאז שנפטר סבי בשיבה טובה לפני חמש שנים, לא מכיר אף אדם שבקיא בשפה הזו. (לפני עשרים שנה הייתי בצבא והגעתי לבקר אותו. הוא שאל כמה זמן נשאר עד השחרור. השבתי שעוד שמונה חודשים, והוא השכיל אותי שבספניולית, הקרויה גם לדינו, אומרים: לָה מונצ'ו סָאפְוֶוה, לה פוקו קֶידו ופירושו - הרוב עבר מעט נשאר, וזה, תסכימו איתי, משפט מעט מטריד כשהוא יוצא מפיו של אדם בן 85, אבל אולי הוא דווקא סגולה לאריכות ימים, מכיוון שמאז הוסיף ימים ושנים ונפטר בגיל מאה חסר חודשיים. סגור סוגריים) בחזרה לרומן - מי שמסתפק בתיאורי נוף ואווירה ירווה נחת מהספר, מי שמעוניין גם בעלילה, התפתחויות דרמטיות, מתח - יאלץ לחפש אותם במקום אחר.”

“פרוזה שירתית על דמויות, משפחות, תמונות וריחות בישוב היהודי בירושלים של ימי המנדט. סיפורים אנושיים על רקע היחסים הטובים ההולכים ומתערערים עם השכנים הערבים ערב הקמת המדינה. ספר טוב.”

“שולמית הראבן לא אהבה את הכתיבה בזרם התודעה. היא אינה חודרת את מחשבות הדמויות אך מיטיבה לצייר את נפשם מתוך התבוננות רגישה. משפחת אמריליו הספרדית השורשית ד"ר ברזל ה'עולה' הגרמני המשכיל וקפטן טוני קראותר, איש המודיעין הבריטי שנעשה מאוהב באובייקט יוצרים ביחד סיפור ב'אנחנו' המתאר את ירושלים בימי המנדט מתחילתו ועד סופו. למן הימים שבהם יוונים, יהודים וערבים מתכנסים יחד לשמוע רסיטל לפסנתר ועד ימי האימה של המאורעות וטרום המדינה כשירושלים מאבדת את תמימותה ומתכוננת למלחמה. שולמית הראבן היא, בעיני, סופרת-על שבשל צניעותה או העדר יחסי ציבור נדחקה הצידה מתודעת הספרות הישראלית. צריך לקרוא לאט וליהנות מכל תמונה. ממליץ בחום.”

“כמה שירים אפשר לכתוב על ירושלים? אין סוף, אני מניחה. כי כבר דורות שאנשים כותבים שירים על ירושלים, שירי אהבה, שירי כיסופים, שירי קינה ושירי געגועים. גם שולמית הראבן כתבה שיר על ירושלים. על ירושלים של תקופת המנדט. רק שבמקום לפרסם את השיר כמות שהוא, היא חילקה אותו לחלקים וברווחים הכניסה נובלה. ואני, אני לא מבינה כלום ושום דבר בשירה. שירה דורשת מאמץ ופענוח ובסוף משאירה אותי מתוסכלת עם תחושה שלא הבנתי עד הסוף. אז התרכזתי בנובלה, שעוסקת גם היא, איך לא, בירושלים. וברקע נמצאות הדמויות הירושלמיות: שרה אמריליו, בת למשפחה ספרדית ירושלמית מדורי דורות, שפורצת לעצמה דרך משלה. דרך חדשה בעיר ישנה. ד"ר ברזל, רופא גרמני שעקר את עצמו ממולדתו ומנסה כל השנים לנטוע את עצמו מחדש בעיר הישנה-חדשה הזאת, אבל השורשים שלו נחשפים שוב ושוב וכשהאדמה באירופה רועדת - גם הוא מתערער וכמעט מאבד אחיזה. ובסופו של דבר, גם כאן בירושלים האדמה רועדת. בריטים, ערבים, יהודים, אנשי ברית שלום ואנשי מחתרות, כולם נרעדים ומיטלטלים איתה, חברויות ובריתות ישנות נפרמות, מציאות חדשה נרקמת ובסוף כולם צריכים למצוא להם מקום כלשהו על לוח המשחק של המציאות החדשה הזאת. הרבה אירוניה והומור יש בספר, וחמלה מרוחקת מעט כלפי הדמויות שהן, מה לעשות, בנות חלוף. לא נצחיות כמו העיר שהן גרות בה. או שאולי גם הן קצת נצחיות כי הן כולן מטביעות בה חותם, בדיוק כמו שהיא מטביעה בהן את חותמה, כך שמשהו מהן נשאר בתוכה לתמיד. האם נהנתי מהספר? בסך הכל כן, אבל נשארתי עם התחושה הזאת שלא באמת הבנתי עד הסוף. כמו שאמרתי - אני לא מבינה כלום ושום דבר בשירה. אולי גם בירושלים לא.”

“אני אוהב שמספרים לי סיפור, והרומן הקצר הזה לא מספק את הסחורה. יש כאן הרבה תמונות של ירושלים בתקופת המנדט, מראשיתו ועד קרוב לקיצו, אבל כמו שהלנתי במקום אחר, בקצב השיר של אותו מכור לסם: אין עלילה, אין עלילה, אין עלילה. וחבל. יש כאן יהודים ספניולים ויהודים גרמנים המכונים יקים, וערבים טובים וערבים רעים ובריטים שמרחרחים בנימוס והרבה אורנים וברושים וקרני שמש אחרונות טרם שקיעה שמשתברות בחלונות למיליוני פרודות של אור, אבל חסר האלמנט החיוני בספר שגורם לך לרצות לפתוח אותו רגע אחרי שסגרת והנחת את הסימניה בין דפיו - הרצון לדעת מה יקרה ואיך יקרה ומה יתפתח וכו'. איכשהו הדמויות שבראה הראבן - משפחת אמריליו השורשית, ד"ר ברזל הרופא העולה מגרמניה, קצין המודיעין הבריטי, אנשי המחתרות - לא ממש מעוררים עניין. ואני מבין שהגיבורה הראשית ברומן אינה בשר ודם אלא היא ירושלים העיר, ועפר גרוס אני תחת מחטי אורניה וכובד אבניה של ירושלים, אבל להחזיק רומן שלם היא לא מצליחה. וחשבתי על רומן אחר שירושלים משמשת לו תפאורה וגם בו אין התרחשויות רבות, מיכאל שלי, של המאסטרו עמוס עוז, אבל אצלו זה אחרת, יש עניין למרות שגם שם אין עלילה דרמטית מדי, אני לא מצליח להסביר את זה עד הסוף, אולי זו העובדה שהוא כותב כמו אלוהים, וגם אם יסכם בכתב את תקנות מס הכנסה כנראה אקרא בשמחה ובשמחה. כאמור, חלק מהדמויות בספר משתייכות למשפחת אמריליו, יהודים ספרדים שגרים בעיר דורי דורות, ולפעמים משתמשים בביטויים בספניולית, שבעותק שנפל לידי טרח מאן דהוא לסמן אותם במרקר ורוד. ואני, מאז שנפטר סבי בשיבה טובה לפני חמש שנים, לא מכיר אף אדם שבקיא בשפה הזו. (לפני עשרים שנה הייתי בצבא והגעתי לבקר אותו. הוא שאל כמה זמן נשאר עד השחרור. השבתי שעוד שמונה חודשים, והוא השכיל אותי שבספניולית, הקרויה גם לדינו, אומרים: לָה מונצ'ו סָאפְוֶוה, לה פוקו קֶידו ופירושו - הרוב עבר מעט נשאר, וזה, תסכימו איתי, משפט מעט מטריד כשהוא יוצא מפיו של אדם בן 85, אבל אולי הוא דווקא סגולה לאריכות ימים, מכיוון שמאז הוסיף ימים ושנים ונפטר בגיל מאה חסר חודשיים. סגור סוגריים) בחזרה לרומן - מי שמסתפק בתיאורי נוף ואווירה ירווה נחת מהספר, מי שמעוניין גם בעלילה, התפתחויות דרמטיות, מתח - יאלץ לחפש אותם במקום אחר.”

“פרוזה שירתית על דמויות, משפחות, תמונות וריחות בישוב היהודי בירושלים של ימי המנדט. סיפורים אנושיים על רקע היחסים הטובים ההולכים ומתערערים עם השכנים הערבים ערב הקמת המדינה. ספר טוב.”

“שולמית הראבן לא אהבה את הכתיבה בזרם התודעה. היא אינה חודרת את מחשבות הדמויות אך מיטיבה לצייר את נפשם מתוך התבוננות רגישה. משפחת אמריליו הספרדית השורשית ד"ר ברזל ה'עולה' הגרמני המשכיל וקפטן טוני קראותר, איש המודיעין הבריטי שנעשה מאוהב באובייקט יוצרים ביחד סיפור ב'אנחנו' המתאר את ירושלים בימי המנדט מתחילתו ועד סופו. למן הימים שבהם יוונים, יהודים וערבים מתכנסים יחד לשמוע רסיטל לפסנתר ועד ימי האימה של המאורעות וטרום המדינה כשירושלים מאבדת את תמימותה ומתכוננת למלחמה. שולמית הראבן היא, בעיני, סופרת-על שבשל צניעותה או העדר יחסי ציבור נדחקה הצידה מתודעת הספרות הישראלית. צריך לקרוא לאט וליהנות מכל תמונה. ממליץ בחום.”