ביקורת ספרותית על עוד יום אחד - מטר סיפורת # מאת מיץ' אלבום
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 15 במרץ, 2015
ע"י arti


וואו וואו וואוו זה היה המשפט הראשון אחרי שסיימתי את הפיסקה האחרונה בספר הזה.
אני בן 40 , נשוי+2 , רשמתי בעבר שאני אח שעובד בפנימית א בבית חולים העמק.

אני עובד במחלקה הנחשבת כאחת הקשות ביותר הנמצאות בענף הרפואי -סיעודי. אני נחשף שם לדברים שהביא השטן בכבודו ובעצמו , בהרבה מקרים אני נוהג לומר שהשטן גם בא ואוסף נשמות אומללות ששוכבות אצלינו במחלקה. ראיתי , ואני רואה על בסיס יומי , טרגדיות נוראות , כאב וסבל אנושי בל יתואר , בכל טווח הגילאים.
כשאני מגיע למחלקה בין אם משמרת בוקר , צהריים , לילה קיימים אצלינו 3 חדרים שבעגה המקצועית אנו קוראים להם חדרים נמרצים/או בשפה אחרת חדרי מוות. הרושם שלי היה שהשטן נמצא מעל החדר ורק מחכה לקצור עם המגל.
ביום שישי האחרון עבדתי משמרת לילה. בכניסתי ראיתי דמויות חדשות( מטופלת חדשה הגיעה). מייד אני מזהה את הפרצופים הנפוחים ,את העייניים הדומעות והאדומות ואת החרדה שלצערי אני כל כך מכיר בעבודתי , קיבלנו משמרת , אני מזהה את המטופלת (אונקולוגית סופנית). בעלה לצידה כל העת והבת ישובה בחוץ בצערה העמוק. לאחר זמן מה כשראיתי שהיא אינה נכנסת לשבת לצד אימה ניגשתי אליה , התכופפתי עד לגובה פניה , לקחתי את ידה אליי וזאת למרות שלא הכרתיה מעולם לפני זה ושאלתי לפשר הישיבה בחוץ.
הבת סיפרה שאינה יכולה להכנס מכיוון שהיא מפחדת להכנס להיסטריה , ומפחדת לראות את אימא שנושמת נשימות אגונליות.
הבטתי עמוק בעיניה ואמרתי לה שאמא עומדת בשעות הקרובות להפרד מהעולם , ואם היא לא תשב לידה , תחבק אץ ידה , תנשק למצחה , היא תצטער על כך בהמשך , הסברתי בכל העדינות שזו אמא שלה היקרה לה מכל שקורסת כעת והיא צריכה ללוות אותה כרגע במסע הכל כך קשה הזה .לקחתי את ידה היא קמה עימי ושנינו נכנסנו לחדר. היא התיישבה לצד אימה , החלה ללטף אותה כשדמעות חדשות נקוות על העיניים ונופלות ונספגות על הסדין המכסה את אימה.
יצאתי משם כשבתוכי אבן שהתיישבה על בית החזה שלי , מטופלת בת 66 בשנה צעירה מאימי.
לאחר כשעה הבת יצאה ניגשה אליי נוטלת את ידי ואמורת לי בשקט בשקט תודה. העיינים אמרו הכל. התחלתי לבכות יחד עימה.

הספר הנוכחי הוא ספר מטלטל נפש , חותך בסכין את הלב , פותח לך תובנות על אובדן הורים. ברוך השם שאלוהים יתן להוריי החיים עוד שנים מרובות של חיות , ובריאות , לא אוכל להבין לעולם אובדן של אב/אם , לעיתים אני חושב על כך ומייד שערותיי נעמדות ואני מצטמרר רק מעצם המחשבה על כך. אבל בהחלט הספר נתן לי תובנה אדירה להעריך את ההורים , לא לקבל אותם כמובן מאליהם , אני שגר כקילומטר מהוריי ורואה אותם רק פעם בשבוע ומתקשר בקושי פעמיים בשבוע , אתחיל לשנות את הגישה ולהגיע אליהם הרבה יותר , להרים יותר שיחות ולא להזניח זאת בהמשך.
החיים קצרים מידי , אנו חייבים אבל חייבים לחבק אותם למרות שלכולנו יש מחוייבויות בעבודה ומחוייבויות משפחתיות לילדינו.
אנו צריכים להוקיר אותם בכל דרך במייוחד בחייהם ולתת אהבה ונתינה אינסופית. בי הספר שינה המון אני מקווה שהוא יעשה כך גם לאחרים. לקרוא ובהקדם האפשרי!!
13 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
arti (לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
mira תודה על העידוד יקירה.
לצערי בסוג העבודה שלי מיטות לא נשארות פנויות אף פעם.
את יודעת כמה פעמים יש לנו נפטר/ת ששוכב/ת במחלקה .
והאדם עוד לא הספיק להתקרר והמיון ישר קופצים כמו עיטים למלחמה בכדי שנשחרר את המיטה למטופל הבא.
יוצא לי רבות להכין גופות ולנקות אותן לקראת שליחתן לפתולוגיה ומה אני אומר לך יקירה.... מה אנחנו ומי אנחנו בחיים הללו?!
Mira (לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
וואו ביקורת מרגשת ויפה.
אני חושבת שהרגשתי כמוך ברגע שסיימתי לקרוא את הספר, שההורים אינם דבר מובן מאליו. וצריך לדאוג להם גם אם הם לא רוצים, כי אזז יהיה מאוחר מדיי.
אני חושבת שאתה צריך להיות חזק בעבודתך ואני יודעת שהיא לא קלה, כל הכבוד, והלוואי שתמיד יהיו אצלך במחלקה הרבה מיטות פנויות.
arti (לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
תודה חברים על הביקורות שלכם. ריגשתם אותי מאד
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
גם הספר ריגש אותי מאוד, אבל אין ספק שסיפורף האישי מרגש אפילו יותר. טוב שיש אנשים כמוך. באמת.
רואים שבכלל לא התכוונת לרגש, ומה שכתבת בא לך היישר מהלב. שזה לא מובן בכלל מאליו.
נעמי (לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
אוקי כאב לי לקרוא אותך, כל פעם אני נדהמת מחדש אילו חבילות אנשים סוחבים על הגב וברוב המקרים אין לנו מושג...
אוקי (אורית) (לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
arti, לקח לי זמן להעז לקרוא אותך.. אחרי שנחנקתי קלות, זוכרת כל כך את שני החדרים הללו - כמו מתוך סיוט וכאילו היה זה אתמול.. עברו הרבה יותר מדיי שנים מאז. הייתי בת 16 שם, בדיוק שם, כשאבי בן ה-50, בדיוק כמו שתיארת, בדיוק.. נלקח ע"י אותו השטן.. בדיוק שם בחוץ ישבתי ולא העזתי - שתי אחיות שהתחלפו במשמרת, ישבו מולי, ניסו להרגיע - אבל, אף אחת מהן, אף אחת לא לקחה את ידי ושכנעה אותי להעז ולהכנס.. אף אחת ולא העזתי. מאז, עברתי עוד אסון-אבדן ענק ובלתי נתפס - אבל, זה כבר מסיפור אחר. והחדר הזה, לא יישכח לעולם. אל הספר לא אתקרב רק רוצה לחזק אותך - אתה עושה עבודת קודש. עבודת קודש של ממש. תמשיך.. ותבורך..
נעמה 38 (לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
סקירה עוצרת נשימה. מאוד התרשמתי ממך.
אפרתי (לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
דמעות ניקוו בעיני. המוות הוא מוות ושום דבר לא ישתנה. אבל המחשבה שיש עוד אנשים כמוך, נדיבי לב, רגישים ובעלי עוצמה פנימית שעדיין לא פיתחו עור עבה ואדישות, מקלה קצת על הצער.
בזכות היותך אדם מופלא כזה, אני מברכת אותך שהיושב במרומים ימנע ממך צער הכרוך באיבוד קרובים.
כולם מתים בסוף, והחלל תמיד מצער, אבל עדיין יש הבדל בין איבוד אדם שמילא את ימיו ובין אדם שיכול היה לחיות עוד שנים רבות.
נתי ק. (לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
איזה מזל שיש אנשים כמוך שעובדים במערכת הבריאות. הגישה שלך לא מובנת מאליה. תודה!
מחשבות (לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
ריגשת אותי עד דמעות.
arti (לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
תודה נעמי. אני כרגע מתארגן למשמרת ערב. הלוואי ויכולתי להציל מקצועית מטופלים רבים ככל האפשר. לו רק היו לי כוחות לעשות זאת.
נעמי (לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
עשית לי צמרמורת בגוף.
אתה עושה עבודת קודש, מאחלת שהקב"ה ילווה אותך תמיד וישים בפיך מילות נחמה לחולים ולקרוביהם.
arti (לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
אלון היי אלון אט אט אני מתחבר פה גם לספרות שאינה מתח , או אפוקליפטית , וכך אני מגלה עולמות נוספים שחשבתי שאיני אוהב , תודה לך על ההבנה אלון. אני חושב שבמקצוע שלי אם איני הייתי אוהב בריות באשר הן, לא הייתי בוחר את המקצוע הנוכחי.
האהבה שלי למקצוע גם היא נותנת בי כוחות להמשיך ולהתמיד בכך.
שבוע שעבר הגיעה אלינו אשה עם בעלה שכבר אושפז אצלינו מספר פעמים בעבר. גבר בן 68 , חולה מאד , כשהיא ראתה אותי היא אמרה לי שהסיבה שהיא הגיעה לפנימית א זה רק בגללי. באמצע השבוע הוא נפטר ואני הבטחתי שאגיע במהלך השבוע לניחום אבלים בבית שאן.
מה אגיד לך אלון. אנשים כאלו נותנים לי את הכוחות להמשיך.
אלון דה אלפרט (לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
איי, הרגת אותי. יש לך כוחות נפש גדולים, לעבוד במקום כזה, ועדיין לראות את האנשים. אני מוריד את הכובע בפניך.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ