וואו וואו וואוו זה היה המשפט הראשון אחרי שסיימתי את הפיסקה האחרונה בספר הזה.
אני בן 40 , נשוי+2 , רשמתי בעבר שאני אח שעובד בפנימית א בבית חולים העמק.
אני עובד במחלקה הנחשבת כאחת הקשות ביותר הנמצאות בענף הרפואי -סיעודי. אני נחשף שם לדברים שהביא השטן בכבודו ובעצמו , בהרבה מקרים אני נוהג לומר שהשטן גם בא ואוסף נשמות אומללות ששוכבות אצלינו במחלקה. ראיתי , ואני רואה על בסיס יומי , טרגדיות נוראות , כאב וסבל אנושי בל יתואר , בכל טווח הגילאים.
כשאני מגיע למחלקה בין אם משמרת בוקר , צהריים , לילה קיימים אצלינו 3 חדרים שבעגה המקצועית אנו קוראים להם חדרים נמרצים/או בשפה אחרת חדרי מוות. הרושם שלי היה שהשטן נמצא מעל החדר ורק מחכה לקצור עם המגל.
ביום שישי האחרון עבדתי משמרת לילה. בכניסתי ראיתי דמויות חדשות( מטופלת חדשה הגיעה). מייד אני מזהה את הפרצופים הנפוחים ,את העייניים הדומעות והאדומות ואת החרדה שלצערי אני כל כך מכיר בעבודתי , קיבלנו משמרת , אני מזהה את המטופלת (אונקולוגית סופנית). בעלה לצידה כל העת והבת ישובה בחוץ בצערה העמוק. לאחר זמן מה כשראיתי שהיא אינה נכנסת לשבת לצד אימה ניגשתי אליה , התכופפתי עד לגובה פניה , לקחתי את ידה אליי וזאת למרות שלא הכרתיה מעולם לפני זה ושאלתי לפשר הישיבה בחוץ.
הבת סיפרה שאינה יכולה להכנס מכיוון שהיא מפחדת להכנס להיסטריה , ומפחדת לראות את אימא שנושמת נשימות אגונליות.
הבטתי עמוק בעיניה ואמרתי לה שאמא עומדת בשעות הקרובות להפרד מהעולם , ואם היא לא תשב לידה , תחבק אץ ידה , תנשק למצחה , היא תצטער על כך בהמשך , הסברתי בכל העדינות שזו אמא שלה היקרה לה מכל שקורסת כעת והיא צריכה ללוות אותה כרגע במסע הכל כך קשה הזה .לקחתי את ידה היא קמה עימי ושנינו נכנסנו לחדר. היא התיישבה לצד אימה , החלה ללטף אותה כשדמעות חדשות נקוות על העיניים ונופלות ונספגות על הסדין המכסה את אימה.
יצאתי משם כשבתוכי אבן שהתיישבה על בית החזה שלי , מטופלת בת 66 בשנה צעירה מאימי.
לאחר כשעה הבת יצאה ניגשה אליי נוטלת את ידי ואמורת לי בשקט בשקט תודה. העיינים אמרו הכל. התחלתי לבכות יחד עימה.
הספר הנוכחי הוא ספר מטלטל נפש , חותך בסכין את הלב , פותח לך תובנות על אובדן הורים. ברוך השם שאלוהים יתן להוריי החיים עוד שנים מרובות של חיות , ובריאות , לא אוכל להבין לעולם אובדן של אב/אם , לעיתים אני חושב על כך ומייד שערותיי נעמדות ואני מצטמרר רק מעצם המחשבה על כך. אבל בהחלט הספר נתן לי תובנה אדירה להעריך את ההורים , לא לקבל אותם כמובן מאליהם , אני שגר כקילומטר מהוריי ורואה אותם רק פעם בשבוע ומתקשר בקושי פעמיים בשבוע , אתחיל לשנות את הגישה ולהגיע אליהם הרבה יותר , להרים יותר שיחות ולא להזניח זאת בהמשך.
החיים קצרים מידי , אנו חייבים אבל חייבים לחבק אותם למרות שלכולנו יש מחוייבויות בעבודה ומחוייבויות משפחתיות לילדינו.
אנו צריכים להוקיר אותם בכל דרך במייוחד בחייהם ולתת אהבה ונתינה אינסופית. בי הספר שינה המון אני מקווה שהוא יעשה כך גם לאחרים. לקרוא ובהקדם האפשרי!!
