6 שנים ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

מה מיוחד ושונה כל כך בספר זה אל מול ספרים אחרים שהפך אותו למבוקש ומצליח כל כך?

נלך מעט לאחור.

אני מתבונן בספר הזה בעברי בכל כניסה שלי לסטימצקי/צומת ספרים ומחפש תמיד ספרים בתחומי העיניין שלי , תר לרוב אחר ספרי

מתח ובילוש , ההוא של גאנט וולס תמיד מונח לו שם בין ספרים אחרים ,שוכב לו בדומייה נוגה ומציץ אליי.

אם רק היה יכול לקרוץ או לחייך היה עושה זאת בחדווה מרובה.

פעם אחר פעם אני לבסוף ניגש , קורא את התקציר האחורי מתלבט לי ומחזיר אותו חזרה למדף.

חוזר על המנטרה הבלתי נגמרת שהספר הזה לא בשבילי וזאת בגלל התוכן המכאיב בתקציר עצמו.

אבל משהו , משהו , משהו שם בפנים מאחורי הצלעות , המשאבה הזו שם רוטטת לה...

ואני מנהל דילמה מרובה האם לרכוש או לא.

המשאבה היקרה ששם מנצחת לה בסוף בהסכמה עם אותם תאים האפורים למעלה. ואני מחליט לרכוש את הספר הארור הזה בסוף.

כמובן שלא ארור לרע , אלא ידוע לי שיהיה בספר מסע מכאיב למדיי לי כקורא.

הספר הועבר לו כלאחר כבוד לערימה גדולה למדיי של ספרים בכדי להמתין לתורו בבוא היום.

אני בכל אופן עושה סדר עצמי מה לקרוא קודם , אודה ולא אבוש , ספרים מיוחדים שאני הכי אוהב אני משאיר תמיד לאחר כך , אל

אותם אוצרות הנשמרים לזמן מיוחד בו הם נשלפים , ספרים קלילים אני מכניס לרשימה קרובה לקריאה , וספרים שאיני בטוח בוודאות

שאני רוצה לקרוא בטווח הקרוב אני מאפסן לי למצבי ביניים.

טירת הזכוכית נכנס בדיוק לאותו תווך. שלושה חודשים הוא המתין עד שהוא נשלף מהמחסן.

תודו שיש משהו מאד קסום כשאתם/ן מתחילים לקרוא ספר חדש , הדפים המבריקים , ריח הדיו מהדפים , הקיפול הזה הראשוני שאתם

עושים בדפים הראשונים , אך יחד עם זה הלב פרפר בגלל שידעתי איך יעבור עליי המסע בספר זה.

בחיי הבית אני יכול לכתוב באופן שלם למדיי שאני אב מסור , אכפתי ברמות על , דואג , חששן , ומגונן על ילדיי.

אופיי כאדם ואופיי כאב לילדים נגזר כיחידה אחת , אני אוהב ילדים בכל רמח אבריי , והחיבור שלי לילדים מאז שהייתי ילד ועד

גיל הבגרות היה ממגנט. ילדים תמיד התחברו אליי מהרגע הראשון , והסבלנות האינסופית הוסיפה נופך מיוחד מאד לתקשורת.

אני מטבעי מגונן מדיי , וזו הסיבה שהיו לי חששות גדולים מקריאתו של ספר זה.

סתם לשם ידיעה , כשהבת שלי חולה או כשבני היה חולה , נפשית הייתי חולה יותר מהם. כשאני רואה מישהו מהם סובל , נפשי נקרעת

לגזרים , אני בחרדה ובאי שקט ולא מוצא לעצמי מנוח.

ורק למי שאינו מכיר אותי כאן , אני אח במקצועי שראה בחייו המקצועיים הכל , ראיתי כל פצע אפשרי , כל מכאוב וייסור ,

חוויתי גסיסות

של מטופלים , הייתי שותף להחייאות , ולמוות כמעט בכל צעד ושעל במחלקה בה עבדתי עד לא מזמן , ראיתי כל ייסור כאב שרק ניתן

לדמיין , בכיתי והייתי שותף עם משפחות בטרגדיות הכי נוראיות , וידעתי לתפקד כאיש מקצוע כמו רובוט על אוטומט.

אבל דווקא כאן כשהקטנה הייתה חולה אני לא יכול לתפקד , מסתובב כזומבי סביב אשתי וזעקתי אילמת.


גאנט סחפה אותי מיידית , מהרגע הראשון הרגשתי שאני מיטלטל בתוך רכבת שדים הדוהרת ללא מעצור.

הסופרת יורקת עלייך את כתיבתה כמו את המציאות הקשה כפי שחוותה ומרסקת אותך בדרכה.

צריך אומץ ותעצומות נפש בכדי לכתוב ספר מטלטל על המשפחה האישית שלך , ועוד יותר בכדי לשתף את שאר העולם בכל מוזרויות הטבע

של הורייך. במחשבה שנייה ההתמודדויות שלה בחייה היו כל כל קשים לרוב וכל כך שונים מילדים אחרים שנראה לי שקל לה מידי לשתף

את כולנו באותה חווית חיים הכה שונה והזויה של משפחתה.

ובכן איך אנחנו רואים בחיינו סטייה או אנומליה?

אנחנו כתרבות משחר ההסטוריה דואגים תמיד לראות בדברים שונים שמשהו שונה.

החברה אין לה סלחנות לשונה ולמוזר , אפס סלחנות.

רוב רובינו רואים בכך פסול תוך ביצוע תיוג מעמיק לרעה.

ההורים של הסופרת הם זוג מטורלל עד הייסוד , החי חיים הזויים עד גבול הטירוף.

הילדים נחשפים לחיים שונים , משונים , חיים ילדות אומללה , גאנט תוסיף שבמקרים רבים אין הם ראו את חייהם כאומללים כלל ,

והיא מזכירה השכם והערב עד כמה היא נהנתה גם ברבות מהחוויות שהיו גם מכוננות בחייה ושל אחיה .

לא מין הנמנע בשאופי המטורלל של ההורים , היה גם דפוס מבריק וגאוני , אופי הלימוד אותו רקס העביר לילדים , החינוך לבגרות

שונה באופיו מאחרים. האור היחיד שאני רואה בספר הוא שהילדים היו עצמאיים לחלוטין ושרדו באופן שילדים אחרים לא היו

צולחים. ההורים לא היה בהם ולו מוסר כליות על האופי אותו חיו והעבירו אץ ילדיהם גם גיהנום עלי אדמות.

בעיניי הם הורים פסולים , אשר בוודאות גרמו לצלקות נפש עמוקות מאין כמוהם לילדים.

בעיניי רבים מגאוני הדורות היו שרוטים גמורים בחייהם האישיים , וברמה כזו או אחרת ההורים של גאנט דומים לאותם בריות שמצד

אחד הם מבריקים באופן מובהק עם חשיבה חלקים שגובלת בגאונות , אך מצד שני חולניים בנפשם עד טירוף , והניגוד הזה מזעזע אותי.

לקח לי זמן לקרוא אותו , הייתי חייב לעשות הפסקות רבות בכדי לעכל את מה שאני קורא , והעיכול היה קשה למדיי.

לאחר קריאתו הוא צרב בעורי ככוויה ועורר מחשבות רבות למדיי.

ואכן לאחר שסיימתי אותו אני יכול לכתוב בריש גלי , שהוא ספר מדהים ולא בכדי הוא היה ספר מוצלח כל כך החודר כה חזק לתודעה.

מומלץ ביותר !!!!!!!!

אני מתאהב בספרים של לי ציילד , מה הקסם המדהים שלו בסיפוריו שגורמים לו פעם אחר פעם להיות רבי מכר שכאלו?

היום במסע החיפושים גיליתי לי להפתעתי הרבה שיצאו 2 ספרים נוספים בסדרה ושניהם במהדורה דיגיטלית.

שמות הספרים הם חום גבוה , ואישי.

לי ציילד , מי מדגדג אותך בקצב כה מהיר??

איזהו השד שנכנס בך לעבוד בקצב מסחרר שכזה? אגב זה בסדר גמור לי , כל פיסת מידע נוסף על ריצ"ר כמוהו כברכה וסיפוק עבורי.

אני סיימתי את הספר הנוכחי ואני חושב שעד כה זה הספר המוצלח ביותר והמהנה שקראתי עד כה בסדרה , הספר מהווה נדבך חשוב נוסף

על חייו ופועלו מתקופה הצבאית שלו , וכל מידע שכזה עורם לו פרטים עלומים על אדם שמנדב בקמצנות מרובה פרטים על חייו

האישיים.

הפאזל עליו קורם לו עור וגידים , ואני חייב לציין שזו דרך נפלאה לראות דמות שמתפתחת כל העת ככל שממשיכים לקרוא ולהתעמק

בריצר.

ספר זה פותח לנו הקוראים קבוצה גדולה מיחידה מיוחדת לה היה שותף ריצר ואף ניהל אותה מימים עברו.

הקבוצה הייתה סלע איתן שלא ניתן לשבירה וכל חבר שהיה שותף בה הוסיף מימד מיוחד בו היה לו משהו מיוחד ושונה תוך הצטיינות

מוגדרת , וזה הגדיר חברות ומקצועיות בלתי רגילה שיחד כיחידה הצליחה לפתור פשעים חמורים מכל סוג.

כשהתפרקה היחידה , כל אחד מהם מצא לו פינה מקצועית אחרת באזרחות וברור גם שהקשרים שהיו יציבים כפלדה התרופפו להן עם השנים

אך קוד שהיה שמור רק להם למקרה חירום יכול היה להקפיץ את היחידה כולה מכל מקום אם היה צורך בכך.

והקוד הופעל......

עד מהרה חברים מאותה יחידה מוצאים עצמם מותקפים ומתים במוות אלים במיוחד...

גם ריצר מזהה באיחור את הקוד , וכשריצר זועם אתם יודעים בדיוק מה קורה....

חברים נוספים נרצחים וריצר מבין שהכפפות מהידיים הוסרו והוא ינקום במוות כואב , אלים , וודאי !!

ריצר מבין מקרוב כאב לב אמיתי , הוא מבין שהוא חשוף כשהמוות מכה ללא רחמים בחבריו הקרובים ביותר.

אנחנו מתוודעים לכל פרט שהיה קיים ביחידה המיוחדת הזו , מבינים שיש חיים שנבנו לאחר שחרורם מהצבא ושמעבר לכל הכסות

הקשוחה שיש לכל פרט ופרט מסתתרים אנשים רגלים , עם כאב , פחדים , ותקוות לחיים שלווים תוך ייסוד תא משפחתי.

ריצר כמו ריצר ממשיך לדבוק בחייו הנוודיים.

מה עושה אותו אהוב כל כך? הפשטות שלו ? חיי הצדק שלו שכמעט ואינם קיימים בעולם כיום? הכוח הבלתי מרוסן שלו?

כנראה שהכל גם יחד , הסיפור מסופר באופן כל פשוט וקל , אך גם כה מורכב באישיותו של ריצר , שכל המכלול הזה עושה את ספריו

של לי לנוסחא מנצחת כל כך!!

ואני שועט לי קדימה במלוא הקיטור......
זהו התסביך של מי שקורא את ספרי לי ציילד.
סיימתי את העשירי שלו , בדרך קלה ולא קשה.
לאחר אחד עשר ספרים שלו יש לי היבטים על ריצר.
רבים שדיברתי עימם אמרו לי שהכל חוזר על עצמו בסיפורי ריצ"ר , טענו שאין שום חדש או מרענן ככל שמתקדמים לקרוא את ספריו.
כל מי שאמר זאת העלה טענה כזו או אחרת , אז אכן אתם/ן צודקים באופן חלקי בלבד.
אני חייב לציין שעד כה התאכזבתי בסך הכל משני ספרים בלבד בתחלית הדרך.
במרוצת הקריאה לי בכל מקרה ואני מדבר רק בשם עצמי! ככל שהתמדתי בקריאה, הספרים בכל מקרה הפכו להיות למעט רציניים יותר , כל ספר המשך פותח רבדים נוספים ואף מעמיק את הסביבה האנושית בה עבד כשהיה בצבא , השמות הופכים להיות לא רק שמות אלא דמויות החוזרות לעברו ולהוויתו של ריצר.
ניכר שריצר הופך להיות בוגר יותר , ריצר מזדקן , אומנם נפשו אינה כלואה למבנה או לסביבה , והוא לנצח עד כה ממשיך להיות אותו נווד בודד החי לו את החופש והשלווה , אך יחד עם זאת באופן פסיכולוגי כשהוא פוגש נשים וגברים שהושרשו בתפקיד במקום מסויים והמשיכו להתקדם במעלה התפקידים והן שיפרו עצמם כלכלית , ניכר שריצר לעיתים מעמיק את החשיבה בעיניין ועושה השוואות בינו לבין האחרים גם אם הדבר נשאר בגדר מחשבה בלב. וזה אכן ניואנס.
הוא ממשיך להיות חד מחשבה , וחזק במידה בלתי רגילה , אך לכל מי שקורא ומתעמק מילה במילה , מגלה ריפיון מזערי בתגובותיו.
רבים למדיי היו חולמים להיות כמוהו , מעטים בלבד יכולים באמת ליישם חיים מסוג שכזה.
אני לא אכנס לפרטי הספר , התקציר אומנם לא מספק הבנה להלכי הספר , אך בספר הנוכחי ריצר שלנו צריך באמת לעבור דרך קשה למדיי עד שהוא אמור לעשות את הדברים שהוא יודע כל כך טוב. כיום אני בהחלט יכול לציין שההמלצה שלי בחום היא מתאימה במיוחד לכל אלה שקראו את כל הספרים הקודמים. אומנם ניתן לקרוא כל ספר בנפרד , אך בשביל להבין באמת את הדמות צריך באמת לקרוא את כל ספריו עד כה.
ואני?? אני כבר שועט במלוא הכוח בקריאת ספרו הבא , צרות ומזל רע והספר לא מאכזב כלל , צפיחית בדבש!!! :)

שלום לכולם/ן. ספר זה נלקח עימי לחופשה ממנה חזרתי לפני יומיים.

חשבתי לעצמי שהיות שהספר בן 234 דפים יהיה ספר מהנה למדיי , קליל , וקצר שיספק את זמני הפנוי בבריכה , או בחדר במלון בשעות

המאוחרות יותר בו הכל נרגע לו , הילדים נכנסים למיטה , ואז , אז זה הזמן שלי לספר.

פחדתי להתאכזב , חשבתי שהנה זהו ספר נוסף על חיי רוסיה , שוב רצח , שוב חקירה.

אני חייב לציין שספרי פרוזה שאני קראתי בתקופה האחרונה היו לרוב טובים מאד , מה גם שהז"אנר הזה מספק נקודת מבט מעניינת

למדיי של גיבור המספר לו סיפור מסויים.

דבר נוסף הוא שיש הרבה סופרים שכותבים ספר ביכורים וחלקם הם גרועים ולא מוצלחים , כך שהחשש היה שספר זה יהיה גרוע.

והנה להפתעתי גיליתי ספר מצויין המספר סיפור מזוויע על רוסיה אחרת , רוסיה קרה ואכזרית.

כפי שכתבתי בעבר עליתי ארצה בגיל כ 5 שנים , הזמן היה שלטון קומוניסטי , גם כילד פעוט יש לי עד היום רסיסים רבים של

זכרונות.

חלק מהזכרונות מוחשיים ביותר על הגן בו הייתי , חברים משם , אזור המחייה שלנו , החג האדום במאי הזכור לי מאד , ואת הקור

הבלתי נתפס ואת הלובן האינסופי של השלג , המרתף שהיה צמוד לבית , את כל הבשר המשומר והחמוצים שהוריי עשו לפני החורף ,

והרבה נקניקים יבשים , דגים מלוחים , וביצי דג סלמון. אומנם גרנו בכפר אך החיים תחת השלטון הקומוניסטי היה לפי מה שהסבירו

לי הוריי דווקא לא רעים כלל ועיקר , כולם היו כביכול שווים והכל היה מולאם למען המדינה. נכון אומנם שלא כל דבר ניתן היה

להשיג ,אך הייתה מין אידיליה של חיים שהמדינה תהיה תמיד למענך למרות שהפרט כלל לא נחשב. זו הייתה התחושה מכל מקום למשפחה

ולסביבה בה גדלתי.

הספר מרתק , אך העציב אותי , הסיבה היא שלמרות הכביכול דמוקרטיה , רוסיה לעולם לא הפכה לדמוקרטית באמת , וקשה לי להאמין

שהיא תהפוך לכשכזאת בתקופת הזמן העתידית.

האכזריות הבלתי נתפסת במדינה האדירה הזאת לא מובנת בעיניי , פרט לא שווה שם דבר , וההבדלים התהומיים בין מישהו שיש לו

לבין הרוב המוחלט שאין לו הוא מצמרר. חיי אדם הם כיריקה , כל אחד חיי שם לעצמו ולשם משפחתו. אין שום רחמים כלפיי האחר.

נהפוך הוא מי שמזוהה כחלש פשוט הופך לניצוד , ופשוט נעלם לו.

השחיתות היא מזעזעת ממש בכל הרבדים באוכלוסייה , הממשל הוא קליפת שום ריקה מתוכן כלפיי האזרח הקטן.

הפשע חוגג בכל מדרג פשיעה אפשרי והספר נותן תמונה מצמררת למציאות האמיתית במדינה ובפרט במוסקבה , בה ההבדלים בין דלות

מוחלטת לעושר בלתי יתואר הוא מטורף.

הספר דן בעורך דין המתאהב ברוסייה ושמה מאשה , הוא מכניס את עצמו לסחרחרת בלתי נגמרת וזאת למרות שבתוך תוכו הוא מודע

לסיכונים ולאהבה בלתי אפשרית. הוא מגלה ששום דבר במציאות הזו אינו אמיתי באמת , ולמרות כל סימני האזהרה בקשר עם מאשה ,

הוא מעדיף לקבל סטירות לחי מצלצלות שלא מעירות אותו מהחלום בו הוא נמצא , אך כשהוא מתעורר הוא מגלה עד כמה סטירות אלו

כואבות כאב ממשי. ספר נפלא שריתק אותי אליו. מי שאינו קרא מומלץ בחום ניכר!!

שלום לכולם חברים יקרים.
סיימתי את הספר לפני יומיים , האמת? יתכן והסופר הוא אבי הג"אנר , של פקדים כאלה ואחרים הסקנדינביים.
לכתוב שהספר הנו ספר מתח יהיה עוול גדול , הוא ממש , אבל ממש לא!!!
במעבר הדפים עוד קיוויתי שמשהו בספר יחל להתבשל , ונקבל לנו איזה מרק רותח , של מכות , חניקות וירי באוויר הערפילי והגשום.
ואולי יצוצו לנו גופות מתעלת ביוב מדכאת ומחליאה , או שמא תצוץ איזו זרוע כרותה שהתעללו בה עד בלי די.
ואני יושב ומקווה ומקווה , ומאמצעו גם אני הרמתי ידיים והפסקתי להאמין שחוץ מאיזו מכה קלילה אי שם משהו יתפתח לו בעלילה.
ואז בתומי חשבתי שאולי יהיה איזשהו מתח מיני בין מרטין לאי איזושהי חתיכה בארץ כזו או אחרת.
גיליתי שהסקנדינביים כנראה אוהבים לשתות יותר מאשר להפעיל איברים כאלו או אחרים. קרים כקרח והדבר היחיד שמחממם הוא המשקה האלכוהולי.
מה למדתי מהספר?
שהם חיים במקום אפלולי ומדכא בחורף , הם מצונפים בבתי קפה , בבתים , ובפאבים ושותים להנאתם בכדי לחמם את גופם הרופס.
למדתי מהספר שהשמות שלהם שוברים לי את השיניים , מקומות המגורים , הרחובות , ושמותיהם קשים לי בטירוף , ולעולם לא אוכל לזכור אותם מספר דקות לאחר מכן.
למדתי שבכל רגע שמזג האוויר מתחמם לו , כולם רצים להם החוצה בהפסקות ומשילים את בגדיהם בכדי לצרוב את גופם הלבנבן.
למדתי שהעם הצ"כי , אוכל מאכלים עם שמות מופרעים לא פחות , והם שיאני השתייה של בירה באשר הם.
למדתי מהספר שנורא משתלם היה אז לרכוש סמים מטורקיה ולהפיצו ברחובות.
ויותר מהכל למדתי שהספר משעמם נורא , אינו מותח בעליל , ושוורדון , ופיטר גיימס , מניחים את הסופר הסקנדינבי בכיס הקטן עם הספרים שיצאו לאור.

שלום לכולם , זהו ספרי הראשון של גרישם , מעניין... בתקופה הנוכחית אני פותח התחלות חדשות עם סופרים מדהימים שאומנם נחשפתי אליהם בשנים האחרונות , ורק עכשיו מצאתי לנכון לשבת ולקרוא אותם.
אישית אני חייב לציין שספרים בנושא משפט , אליהם אני פחות מתחבר , ישנו סופר נוסף בשם גון לסקואה שאומנם הוציא לאור ספרים לא מעטים אך הלב לא בדיוק התחבר לסוג ולסגנון.
עטיפת הספר מעלה בי הסוציאציות רבות , יש משהו שזורק אותי בעטיפה לאיזורים הנחשלים יותר של ארצות הברית , האיזורים הכפריים , אותם עמודי חשמל , אותה תחנת דלק אי שם , שבקושי נכנס אליה רכב לתדלוק , את הטנדרים הישנים של פעם , את הזקנים ההם היושבים בתחנה נידחת ולוגמים בירה קרה , עם הסיגריה הדולקת לה בפה , מוזיקת קאנטרי , או בלוז נשמעת ברקע , והתמרורים המטים ליפול והמתנדנדים להם חורקים ברוח , ומסביב אבק ניסע לו לכל מקום.
אני חייב לציין שהספר נותן תובנה מעמיקה למדיי , ביחסים בתוך משפחה , דבר שכל כך מוכר לכולנו.
כמעט בכל משפחה יש סודות , כמעט בכל משפחה יש את הילדים המוצלחים יותר , ולעומתם האלה שמוצלחים הרבה פחות.
הילדים הטובים אל מול הילדים שהם הכבשה השחורה במשפחה.
כזהו הסיפור פה , על שופט מוערך מאד שכל חייו הן עבודה , אב כוחני מאד , שהקריב את ילדיו על מזבח עבודתו , היה נוקשה , לא הרעיף אהבה , דבר הבא לידי ביטוי במועקה רבה בה גדלו שני ילדיו , האחד ריי , שהוא הילד המוצלח , עורך דין , שבשנייה הראשונה בה יכל לברוח מהאזור ולהסתלק לו מאותו צל קר וניכר של אביו , ופורסט הכבשה השחורה של המשפחה , ילד עתיר בעיות , לימים נער וגבר המתמכר לסמים וכל חייו הנו כאוס גדול.
כמובן שיחסי האחים לא קיים , מכיוון שהפערים בינהם לא נתנים לגישור , אך הם עדיין נשארים אחים למרות הכל.
ריי , מקבל זימון מאביו הגוסס כמו גם פורסט מכיוון שהשופט יודע שזמנו מוקצב עקב מחלת סרטן שהתפשטה לה.
ריי , מגלה את גופת אביו , ובמקרה גם 3 מיליון מזומנים , כאן העלילה מסתחררת לה בקצב , כשגם ריי האדם הנקי , והישר מגלה שכסף שכזה הוא מתכון לבצע ותאווה שמשתלטת עליו , הספר מותח ומביא את ריי הרוצה את הכסף לעצמו ונכנס בלא כורחו לסחרחרת , המביאה עליו אסון הממשמש ובא עד כדי סיכון ממשי לחייו , פורסט שנחשב בעיניי ריי כלוזר , מתגלה בספר כאדם חכם הרבה מעבר למה שריי חשב , הספר מביא את שני האחים לרכבת שדים הדוהרת לה ללא מעצורים. אישית למי שלא קרא , המלצה חמה חמה.

הספר הנוכחי הוא הראשון שלי מספרי ברקלי.

יש לי כמעט את כל ספריו , אך פניתי לקרוא את זה ראשון. אכן למראית עין הכריכה לא משדרת ולו דבר אחד על מה שעתיד להתפתח בספר

אך לי אישית הכריכה העלתה אסוציאציות של שעת דמדומים בפאר שעשועים , עת תחילת שעת החשיכה , שעבור ילדים רבים היא שעת פרישה

לנסיעה לבית והתכווננות לקראת מנוחה מתלאות היום.

גם התקציר היה מבטיח למדיי.

קריאת הביקורת על הסופר הזה הבטיחה שהמתח הנבנה בספריו הוא טוב ועיקבי , ואנוכי כמו רבים לפניי דאג שרוב ספריו יהיו עימי

מחכים אט אט לקריאתם.

אני לא בלש , לא הייתי כזה מעולם , ואני גם לא מתיימר להיות , מי שמכיר אותי כאן יודע מה תפקידי בחיי , ואני עושה את אשר

אני יודע נאמנה. ברוב ספרי המתח אותם אני קורא , כמו גם ספרות בילוש , מעולם לא הצלחתי לגלות הרבה לפני סופו , מי הרוצח ,

או מי הדמות שבלש כזה א אחר מצליח לתפוס בחקירה כזו או אחרת. תמיד הצלחתי לגלות זאת רק בדפים האחרונים , ולעיתים חרף

כל ניסיון להבין מי או מה מושך בחוטים עולה חרס בידיי.

להפתעתי הרבה מאד , באמצע הספר כבר ידעתי איך הוא יסתיים. האם זה הפך אותי פתאום לבלש מתחיל??

ואז לאחר סיעור מוחות עצמי הבנתי שכתיבתו של הסופר הייתה קלה , ברורה , ולא מורכבת כלל ועיקר , וזו הייתה עבורי הפתעה,

או גם אכזבה , למה? מכיוון שסופר שהנו מוערך בעיניי , יודע לבנות קו עלילה שמוליך אותך פעם אחר פעם שולל , ובכל פעם שאתה

כבר חושב שהגעת לך לאמת , היא מתפוצצת לך בפנים וגורמת לך להבין שהלכת בקו מוטעה לחלוטין.

פה זה לא קרה ולמרות שהספר מותח במידה סבירה , הספר נשאר בגדר טוב , אך לא טוב מאד או מצויין.

וזה בעיניי מידה של אכזבה. אל תבינו ותסיקו שהספר גרוע. הוא ממש לא , אך קראתי רבים טובים ממנו בכמה דרגות.

ועדיין היו לא מעט נקודות עם עיניין רב , לפרקים רק בעלי עיניין סביר.

עצם העובדה שידעתי מאמצעו את הלך הרוח די הוציאה לי את האוויר בקו המתח הכללי.

אני רק מקווה מאד ששאר ספריו יהיו קצת יותר עוקצניים וישאירו לי טעם טוב יודע בחיקי.

מה שכן מעלה כאן המון שאלות הוא מה אנחנו באמת יודעים על היקרים שלנו.

שהריי אם יש למישהו סוד להסתרה , הוא יידע להסתירו בטוב או ברע.

למי מאיתנו אין סודות שאיננו רוצים לגלות/ לחשוף? חומר למחשבה.....

דוויד הנו עיתונאי מצליח בעיתון קטן אי שם , חי לו את חייו על מי מנוחות , נשוי כ 6 שנים לג"ין.

הכל היה שגרתי ורגיל , עד יום ליציאתם לבילוי משפחתי בפארק שעשועים , אשתו נעלמת בלי להשאיר סימן ,

ותוך רגע חייו משתנים לבלי היכר , אשתו שנעלמה.... והוא החשוד העיקרי , והלולאה הולכת ונכרכת לה על צווארו.

דייויד מתחיל במירוץ כנגד הזמן , בחיפושיו אחר אשתו , ובחיפושיו אחר האמת.

אבל האמת קשה קשה וכואבת....

קסם פשוט קסם של ספר!!!

האם ישנו כאן מישהו אשר לא חווה ידיעה כזו על מכר? או מישהו שעבר מה שמתרחש כאן על ידי מישהו בעבודה? או בחייו האישייים?

כולנו , אני לפחות חושב כך בני הזוג הנשואים חווים במהלך חיינו משברים כאלה או אחרים עם בני הזוג.

משקר מי שיכתוב לי שלא. אני לא מאמין שיש אידיליה מושלמת בחיי הנישואים. בחיינו אני משווה את הזוגיות לגל בים , לעיתים

הכל איכשהו עובר ומשייט לו על מי מנוחות , בימים אחרים ישנם אדוות חלושות , אך מפעם לפעם החיים יכולים להיות סוערים כגל

בחורף , מסוכן , לעיתים הרסני , קר וסוחף , יש עליות ומורדות בחיים כמו אותם גלים.

והאם יש מי שיאמר לי שחיי זוגיות הם דבש?

אצל כולנו , מתפתחים להם חיי שגרה , אצל מי אחרי מספר חודשי נישואין , אצל אחרים לאחר מספר שנים , אך אותה התרגשות הקיימת

בתחילת קשר זוגי , אותו המצב הגורם לאותם פרפורים , רטט לב , אופוריה , הולכת אט אט ונעלמת לה בחיי השגרה המתפתחים ,

והחותם על כך נאטם בעת שמופיעים ילדים בחיינו , שאז מתחילה תקופה בה אנו נותנים את עצמינו לאותו גידול ורבים מהמקרים גם

שוכחים שהיו פעם הנאות וריגושים שנשכחו להן אי שם. ואם אנו משלבים בזאת גם עבודה קשה , עבודה המחייבת השרדות למחייה , בה

אנו עבדים לפרנסה , ומגיעים מותשים לאחר יום עבודה ארוך כקצר , ועובדים בנוסף גם משמרות , והרי לנו המתכון הבטוח לשגרה

ושחיקה קשה שרבים , רבים למדיי מאיתנו חווים ביום יום.

בוודאי שההשלכה על כך באה גם לזוגיות שלנו , הפוגעת בה אנושות.

גם אנחנו הגברים אשמים בכך באופן גס , כי בחלוף הזמן רבים מאיתנו מתחילים לקבל את הנשים שלנו כמובן מאליו.

רבים מאיתנו מזניחים את מה שלא הזנחנו בעבר בקשר ובתקשורת , לצערי רבים מאיתנו גם מזניחים את עצמינו , מגדלים כרס ,

הופכים לבטטות כורסא ושוכחים שיש גם חיים אחרים שעם מעט מאמץ יכולים להיות פרוסים כתרופת פלא לזוגיות באשר היא.

ומכאן הדרך המובילה לכמיהה לימים אחרים , ולבגידה קצרה היא נורא.

זוהר סלע היא אשת קריירה שיש לה הכל , ויחד עם זה הכמיהה לפרי האסור מחלחל בה לאחר נישואיה.

וככה היא מתמרנת לה בין אסף מאהבה אותו פרי אסור , לבין הבית ובעלה אופיר ובאמת לא חסר לה כלום בחייה ואת זה לעולם איני

אוכל להבין באמת , 6 שנים היא מנהלת לה חיים כפולים עד שהיא נתפסת בדרך לא דרך , ומכאן הסיפור מטלטל!!

ספר מדהים ומעורר מחשבה. מומלץ בכל פה!!!

אני קורא את הספר והוא מעציב אותי ברמה שאיני יכול לתאר.

אני יכול לתאר לכם את תחושת המועקה והמחנק כגוש בגרון החוסם לו את הוושט.

כבר מספר ימים אני קורא לו את הספר הנוכחי , ואני מוצא עצמי עושה הפסקות כל מספר עמודים , וזאת עקב הצורך לעבד את הנמצא

במוחי , ולעכל אותו , והעיכול קשה קשה לו..

הרגש פועם לו ומשתלט עליי ואז אני נעצר לי שוב ושוב.

ולמרות כל העצירות התכופות משהו מכוון את ידיי לפתוח אותו שוב בכדי לגמוע מספר עמודים נוספים וחוזר חלילה.

לא זכור לי מאז התחלתי לפני כ 9 חודשים לכתוב פה ביקורות , שמצאתי את עצמי כותב ביקורת כשאני נמצא רק בעמוד 128 בספר , וזה

בשליש הראשון שלו. ואיך ניתן בכלל לסכם ספר לביקורת כשאתה רק בראשיתו?

אני שואל את עצמי ולא מוצא לכך תשובה , ויחד עם זאת אני מרגיש צורך לעשות זאת ללא הסבר.

הספר מזכיר לי מספר מקרים מזעזעים הקשורים לביצוע פשעים כנגד ילדים מארצינו הקטנטונת.

קודם כל את המקרה של אלי בימשטיין , יימח שמו שחנק וקבר את בתו ביער , והשאיר את האם שבורה ומפורקת.

הספר מחזיר אותי למקרה מרטיט הלב של רוז פיזם שהוכתה למוות , והוכנסה למזוודה ונזרקה למימיי הירקון כאילו הייתה סטייק

מקולקל. קריאת ספר זה מחזיר אותי למקרה הבלתי נתפס של האם הרוסייהשדקרה ושיספה את שני ילדיה בדקירות סכין , כשהאם המזוהמת

והמחוללת הזו מספרת בשחזורה על כך שהבת לאחר בנפצעה מהסכין צעקה לאמא שהיא תפסיק להכאיב לה וכשאני רק נזכר בזה אני מתחיל

לבכות!!!! ואין , פשוט אין מילים אל מול המפלצות הללו..שהשאירו אומה מזועזעת עד עמקי הנפש.

מה שקורה בספר הוא הסיוט בהתגלמות של כל הורה באשר הוא , שילד שלנו יכול פתאום להעלם , וזאת למרות שאנחנו יכולים להשאיר

אותו שנייה/דקה מחוץ לטווח עין , וזה לעיתים מספיק בכדי להכניס הורה שכזה כמתכון לאסון שמשנה באבחה אחת של סכין את החיים

מקצה לקצה. באותו רגע אין יותר חיים , והשמחה הופכת להיות חיים בצל של חיים , המחשבה על כך דיי בה בכדי לסמר כל שערה בגופי

ולגרום לי לרעוד כעלה נידף.

ואיך בכלל ניתן לנחם הורה שילדו נעלם לו , בלי להשאיר סימן/אות חיים , ואיך ניתן בכלל לרפא את הפצע הזה בלב , שלא נדבר על

כך שאיך בכלל ניתן לאחות ולאסוף את עצמך מתהומות הנשייה ולהמשיך לשרוד יום ביומו , למען עצמך? למען ילדך? למען בן זוגך?

איך אפשר להמשיך להאמין באיזושהי השגחה עליונה שמתעתעת בך ומעמידה אותך מול מבחן בלתי אפשרי שכזה?

באיזה אופן ניתן למחול לעצמך על שעשית כזאת טעות והשארת את הילד לשנייה בודדה לבד או עם אח/ות קטן/ה?

אלה הן שאלות ללא תשובה ברורה.

בת קאפדורה היא אם החיה לה חיים רגילים ומשעממים ושגרתיים , אם לבן בן ה 3 , לוינסנט הגדול יותר , ולקרי הקטנה , נשואה

לפט , והיא מתרגשת לקראת פגישת כנס מחזור של סיום לימודים , מתרגשת כאילו הייתה נערה , מתרפקץ לה על זכרונות אחרים של

נעורים , והיא לוקחת עימה את ילדיה , בפגישה המתרחשת היא מאבדת מעט מהחדות שלה כאם וחוזרת ולו לרגע אחד להיות אותה נערה

הנפגשת עם חבריה הנשכחים , ולדקות הבודדות הללו בו היא משאירה את בן הקטן עם וינסנט שכמובן לא שם לב כלל לאחיו , קורה

הדבר ממנו כולנו חוששים... בן נעלם , ומאותו רגע גם חייה נעלמים . היא נכנסת לטירוף והופכת לצל של עצמה , אומנם חיה אך

כקליפה ריקה מתוכן. ומי אני שאשפוט אותה על כך?

ספר חובה!!! ושאף אחד מאיתנו לעולם לעולם לא יצטרך להתמודד עם מקרה שכזה!!!!