ביקורת ספרותית על טירת הזכוכית - מהדורה מחודשת - סיפור אמיתי מאת ג'אנט וולס

---

6 שנים ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

מה מיוחד ושונה כל כך בספר זה אל מול ספרים אחרים שהפך אותו למבוקש ומצליח כל כך?

נלך מעט לאחור.

אני מתבונן בספר הזה בעברי בכל כניסה שלי לסטימצקי/צומת ספרים ומחפש תמיד ספרים בתחומי העיניין שלי , תר לרוב אחר ספרי

מתח ובילוש , ההוא של גאנט וולס תמיד מונח לו שם בין ספרים אחרים ,שוכב לו בדומייה נוגה ומציץ אליי.

אם רק היה יכול לקרוץ או לחייך היה עושה זאת בחדווה מרובה.

פעם אחר פעם אני לבסוף ניגש , קורא את התקציר האחורי מתלבט לי ומחזיר אותו חזרה למדף.

חוזר על המנטרה הבלתי נגמרת שהספר הזה לא בשבילי וזאת בגלל התוכן המכאיב בתקציר עצמו.

אבל משהו , משהו , משהו שם בפנים מאחורי הצלעות , המשאבה הזו שם רוטטת לה...

ואני מנהל דילמה מרובה האם לרכוש או לא.

המשאבה היקרה ששם מנצחת לה בסוף בהסכמה עם אותם תאים האפורים למעלה. ואני מחליט לרכוש את הספר הארור הזה בסוף.

כמובן שלא ארור לרע , אלא ידוע לי שיהיה בספר מסע מכאיב למדיי לי כקורא.

הספר הועבר לו כלאחר כבוד לערימה גדולה למדיי של ספרים בכדי להמתין לתורו בבוא היום.

אני בכל אופן עושה סדר עצמי מה לקרוא קודם , אודה ולא אבוש , ספרים מיוחדים שאני הכי אוהב אני משאיר תמיד לאחר כך , אל

אותם אוצרות הנשמרים לזמן מיוחד בו הם נשלפים , ספרים קלילים אני מכניס לרשימה קרובה לקריאה , וספרים שאיני בטוח בוודאות

שאני רוצה לקרוא בטווח הקרוב אני מאפסן לי למצבי ביניים.

טירת הזכוכית נכנס בדיוק לאותו תווך. שלושה חודשים הוא המתין עד שהוא נשלף מהמחסן.

תודו שיש משהו מאד קסום כשאתם/ן מתחילים לקרוא ספר חדש , הדפים המבריקים , ריח הדיו מהדפים , הקיפול הזה הראשוני שאתם

עושים בדפים הראשונים , אך יחד עם זה הלב פרפר בגלל שידעתי איך יעבור עליי המסע בספר זה.

בחיי הבית אני יכול לכתוב באופן שלם למדיי שאני אב מסור , אכפתי ברמות על , דואג , חששן , ומגונן על ילדיי.

אופיי כאדם ואופיי כאב לילדים נגזר כיחידה אחת , אני אוהב ילדים בכל רמח אבריי , והחיבור שלי לילדים מאז שהייתי ילד ועד

גיל הבגרות היה ממגנט. ילדים תמיד התחברו אליי מהרגע הראשון , והסבלנות האינסופית הוסיפה נופך מיוחד מאד לתקשורת.

אני מטבעי מגונן מדיי , וזו הסיבה שהיו לי חששות גדולים מקריאתו של ספר זה.

סתם לשם ידיעה , כשהבת שלי חולה או כשבני היה חולה , נפשית הייתי חולה יותר מהם. כשאני רואה מישהו מהם סובל , נפשי נקרעת

לגזרים , אני בחרדה ובאי שקט ולא מוצא לעצמי מנוח.

ורק למי שאינו מכיר אותי כאן , אני אח במקצועי שראה בחייו המקצועיים הכל , ראיתי כל פצע אפשרי , כל מכאוב וייסור ,

חוויתי גסיסות

של מטופלים , הייתי שותף להחייאות , ולמוות כמעט בכל צעד ושעל במחלקה בה עבדתי עד לא מזמן , ראיתי כל ייסור כאב שרק ניתן

לדמיין , בכיתי והייתי שותף עם משפחות בטרגדיות הכי נוראיות , וידעתי לתפקד כאיש מקצוע כמו רובוט על אוטומט.

אבל דווקא כאן כשהקטנה הייתה חולה אני לא יכול לתפקד , מסתובב כזומבי סביב אשתי וזעקתי אילמת.


גאנט סחפה אותי מיידית , מהרגע הראשון הרגשתי שאני מיטלטל בתוך רכבת שדים הדוהרת ללא מעצור.

הסופרת יורקת עלייך את כתיבתה כמו את המציאות הקשה כפי שחוותה ומרסקת אותך בדרכה.

צריך אומץ ותעצומות נפש בכדי לכתוב ספר מטלטל על המשפחה האישית שלך , ועוד יותר בכדי לשתף את שאר העולם בכל מוזרויות הטבע

של הורייך. במחשבה שנייה ההתמודדויות שלה בחייה היו כל כל קשים לרוב וכל כך שונים מילדים אחרים שנראה לי שקל לה מידי לשתף

את כולנו באותה חווית חיים הכה שונה והזויה של משפחתה.

ובכן איך אנחנו רואים בחיינו סטייה או אנומליה?

אנחנו כתרבות משחר ההסטוריה דואגים תמיד לראות בדברים שונים שמשהו שונה.

החברה אין לה סלחנות לשונה ולמוזר , אפס סלחנות.

רוב רובינו רואים בכך פסול תוך ביצוע תיוג מעמיק לרעה.

ההורים של הסופרת הם זוג מטורלל עד הייסוד , החי חיים הזויים עד גבול הטירוף.

הילדים נחשפים לחיים שונים , משונים , חיים ילדות אומללה , גאנט תוסיף שבמקרים רבים אין הם ראו את חייהם כאומללים כלל ,

והיא מזכירה השכם והערב עד כמה היא נהנתה גם ברבות מהחוויות שהיו גם מכוננות בחייה ושל אחיה .

לא מין הנמנע בשאופי המטורלל של ההורים , היה גם דפוס מבריק וגאוני , אופי הלימוד אותו רקס העביר לילדים , החינוך לבגרות

שונה באופיו מאחרים. האור היחיד שאני רואה בספר הוא שהילדים היו עצמאיים לחלוטין ושרדו באופן שילדים אחרים לא היו

צולחים. ההורים לא היה בהם ולו מוסר כליות על האופי אותו חיו והעבירו אץ ילדיהם גם גיהנום עלי אדמות.

בעיניי הם הורים פסולים , אשר בוודאות גרמו לצלקות נפש עמוקות מאין כמוהם לילדים.

בעיניי רבים מגאוני הדורות היו שרוטים גמורים בחייהם האישיים , וברמה כזו או אחרת ההורים של גאנט דומים לאותם בריות שמצד

אחד הם מבריקים באופן מובהק עם חשיבה חלקים שגובלת בגאונות , אך מצד שני חולניים בנפשם עד טירוף , והניגוד הזה מזעזע אותי.

לקח לי זמן לקרוא אותו , הייתי חייב לעשות הפסקות רבות בכדי לעכל את מה שאני קורא , והעיכול היה קשה למדיי.

לאחר קריאתו הוא צרב בעורי ככוויה ועורר מחשבות רבות למדיי.

ואכן לאחר שסיימתי אותו אני יכול לכתוב בריש גלי , שהוא ספר מדהים ולא בכדי הוא היה ספר מוצלח כל כך החודר כה חזק לתודעה.

מומלץ ביותר !!!!!!!!

» ביקורות נוספות של arti
» ביקורות נוספות על טירת הזכוכית - מהדורה מחודשת - סיפור אמיתי