ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום שישי, 6 במרץ, 2015
ע"י Huck
ע"י Huck
אחרי שהגיש את סיפורו של העם היהודי במבט מחודש, משלים שלמה זנד את המבט, הפעם מזווית מושג ה"מולדת", בכלל ובהקשר לסיפור של העם היהודי. גם בספר זה זנד פוקח את עיני הקוראים להתגלגלות מושג ה"מולדת" בתרבויות שונות לאורך ההיסטוריה. ה"מולדת", כמו מושג ה"עם", עברה שינויים רבים לאורך ההיסטוריה, אך רובנו איננו מודעים לה ומשליכים לאחור את משמעות המושגים הללו על תקופות רחוקות יותר. זנד מנראה כיצד הרעיון של נחלה משותפת, השייכת באופן מיסטי לקבוצת ההשתייכות, אשר עליה מוכנים גם להיהרג, הינו רעיון מודרני, שהתפתח בד בבד עם עליית הלאומיות. גיבורי התנ"ך לא התייחסו ל"ארץ ישראל" כאל "מולדת", כפי שאנו מתייחסים אליה כיום, כשם שבני-אדם בימי קדם לא החזיקו בתפיסה של מולדת השייכת להם מכוח השתייכותם לעם מסויים.
בהיבט ההיסטורי היהודי, זנד מציג מבט מחודש על אופן ההתייחסות לארץ-ישראל בקרב היהודים לאורך הדורות. הסיפור עליו התחנכנו, לפיו היהודים ראו בארץ-ישראל את מולדתם האבודה, אליה חלמו לשוב ביום מן הימים, נראה הרבה פחות משכנע. כפי שכבר הראה בספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי", העובדה שיהודים התגוררו ב"גולה" כמעט מראשית המקורות החוץ-מקראיים עליהם, ולא עשו כל מאמץ רציני לחזור למולדתם "האבודה", לא עולה בקנה אחד עם הסיפור עליו התחנכנו.
זנד מבקש להראות שכשם שיהודים היו לאורך מרבית ההיסטוריה שלהם (אם לא מראשיתה) קבוצה דתית, כך גם ההתייחסות שלהם לארץ-ישראל (כינוי שהופיע רק בתקופת התלמוד) היתה כמושג אידילי, המתייחס לימות המשיח, תוך התמקדות בירושלים. היחס של היהודים לארץ, עד להופעת הציונות, לא היה כאל "מולדת" – נחלה קיבוצית שאבדה להם בשל תהפוכות ההיסטוריה. יתרה מזאת, היחס ביהדות לרעיון של התיישבות בארץ ישראל היה מסוייג מאד עד כדי שלילה מוחלטת, מנימוקים דתיים שונים. בסופו של דבר, יהודים העדיפו לחיות בגולה, והרעיון שמולדתם היא ארץ-ישראל היה זר להם עד להופעת הציונות.
אחד הפרקים המרתקים בעיני בספר הוא היחס הנוצרי לארץ. נראה שהנצרות הקדימה את היהדות בהתעניינות בגיאוגרפיה של הארץ. ה"ציונות הנוצרית", שהתפתחה בבריטניה החל מן המאה ה-16, התייחסה לראשונה לארץ כ"מולדת" של היהודים, והוגיה הם אלה שמעלים לראשונה את רעיון "שיבת היהודים לארצם". כל מי שמכיר את ההיסטוריה של ההתיישבות היהודית בארץ ושל הציונות בוודאי מכיר את התופעה של התמיכה הנוצרית בציונות, בעיקר בבריטניה, שהתגלגלה בסופו של דבר להצהרת בלפור. אולם הסקירה של הרקע ההיסטורי להתפתחות תנועה זו פוקחת עיניים לגבי ההקשר הכללי לצמיחת הרעיונות של הלאומיות, מולדת, דמוקרטיה וכו'.
החולשה של הספר היא השילוב הרב של הכתיבה הפובליציסטית (בעיקר בסוף), בה מביע זנד את עמדותיו בנושאים אקטואליים. אין בכך דבר רע כשלעצמו, גם בספר העוסק בהיסטוריה. כפי שזנד ואחרים כבר אמרו, אין כתיבה היסטורית המנותקת מעמדות אידאולוגיות, וכאשר אנו כותבים היסטוריה, אנחנו קודם כל כותבים על ההווה. אולם היה מקום לצמצם חלקים אלה, מכיוון שאינם תורמים הרבה להבנת המסר.
מדוע בכל זאת זה כל-כך משנה היום מה היתה המולדת בעבר ומתי הפכה הארץ לארץ-ישראל – ארצו של עם ישראל? צריך לראות ספר זה כפרק משלים של "מתי ואיך הומצא העם היהודי". בשני הספרים האלה מפורק המיתוס המכונן של הציונות, אשר לאורו הולכות כל המפלגות הציוניות, אשר באופן פרדוקסלי מונע את מימוש מטרת הציונות - יצירת עם נורמלי, חלק ממשפחת העמים. אם בספרו הראשון מפרק זנד את המיתוס העומד בבסיס תפיסת "מדינת הלאום היהודי", כאן מפורק המיתוס העומד בבסיס תפיסת "הזכות ההיסטורית" על הארץ, הזכות אשר באופן מודע או לא מכשירה את הנישול והאפליה המתמשכת של שאר תושבי הארץ - הפלסטינים. זנד מציג את המופרכות של תפיסת הזכות ההיסטורית על חלקת ארץ, ומזכיר לנו שאין זכות מוקנית על ארץ לקבוצת אנשים מכורח סיפורים היסטוריים כאלה או אחרים, אלא בני-אדם זכאים לריבונות על אדמה מכוח ישיבתם עליה.
11 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
Huck
(לפני 10 שנים ו-7 חודשים)
תודה רבה לכל המגיבים!
רץ - תודה על האנקדוטה, בהחלט לעניין. אם אתה רוצה להרחיב בנושא, ממליץ לך על "התנ"ך והחרב" מאת ברברה טוכמן. תגלה עוד דברים מפתיעים. חני - אני לא חושב שצריך לפחד מפירוק מיתוסים, במיוחד אם משלמים עליהם מחיר. |
|
|
יקירוביץ'
(לפני 10 שנים ו-7 חודשים)
חני, האמת היא שכל מדינת לאום היא משחק לגו אחד גדול.
לקחו אלמנטים שונים, חלקם מניפולטיביים יותר חלקם פחות, וחיברו אותם יחדיו לטירת לגו שנקראת "מדינת-לאום". האמת הזו נתפסת כצרה בגלל שכרגע היא מטיילת רק במרחב האקדמי, לצערינו.
ככלל, יש כל מיני אמיתות שכרגע נמצאות רק באקדמיה. זנד עושה חסד כשהוא מרחיב את שטח מחייתן למרחב הציבורי. איכשהו גם בתורת האבולוציה הרבה אנשים מסרבים להאמין, והיא כבר מזמן חצתה את גבולות האקדמיה. אפשר למצוא הסברים ידידותיים שלה ביוטיוב. אם העידן הלאומי הוא כאן בשביל להישאר כפוסטולט, נחיה ונראה. |
|
|
חני
(לפני 10 שנים ו-7 חודשים)
ביקורת נפלאה..לפעמים אני תוהה כמה פעמים אפשר לשבור מיתוסים קיימים
בשביל לקדש ולפאר איזה שהיא אמת של חוקר כזה או אחר.פשוט לוקח שנים לבנות אותם מחדש אם בכלל...בכל אופן אנחנו לא משחקים עם האמרות הללו
כי מדינת ישראל היא לא לגו שאפשר לפרק הכל ולהרכיב מחדש.. |
|
|
רץ
(לפני 10 שנים ו-7 חודשים)
ביקורת מעניינת וטובה - תפיסת הבריטים את ארץ ישראל כמולדת היהודים חדשה עבורי - אם כי המרצה להיסטוריה שלי בסיור למקורת המיים טען שבהסכם סַייקְס-פּיקוֹ
גבולות ארץ ישראל - עצבו על ידי אנגלים בעלי תודעה תנכי"ת שבקשו להשאיר את הירדן ומקורותיו בארץ ישראל, לצורך כך הם פתחו תנ"ך ובדקו את מיקום הגבולות בשטח בהשוואה לתנ"ך - כמי שהרגישו מחויבות היסטורית לעם היהודי.
|
|
|
yaelhar
(לפני 10 שנים ו-7 חודשים)
ביקורת מעניינת.
ולנושא הנדון - נראה לי שכל דבר שמישהו חושב, אומר או כותב הוא מהשקפת עולמו או בקיצור - אג'נדתו.
|
|
|
Huck
(לפני 10 שנים ו-7 חודשים)
תודה רבה יקירוביץ'!
אלון, אני אמנם לא שמעתי שבחים על שלמה זנד כמרצה, אבל אני סבור שהספרים שלו חושפים לציבור תפיסות חדשות לגבי ההיסטוריה - של עמנו ובכלל - שעד היום היו בעיקר נחלת האקדמיה. כפי שאמר יקירוביץ' - קל להאשים את זנד בהתמקדות באג'נדה שלו, כאשר אנחנו שוכחים שאנו מוצפים באג'נדה המקיפה אותנו כמעין ברירת מחדל, עד שאנו לא חשים בקיומה. |
|
|
יקירוביץ'
(לפני 10 שנים ו-7 חודשים)
שכוייח עצום לך Huck.
הרשה לי לשתף שאני ממש לא מזמן סיימתי סמסטר בו למדתי את הקורס "אירופה ערש הלאומיות" שכתב פרופ' הנרי וסרמן, אם אינני טועה מעין קולגה של זנד. אין ספק שענף חקר הלאומיות המודרנית הוא בעצם נקודת מבט ביקורתית על הלאומיות, כמו שחקר המקרא הוא נקודת מבט ביקורתית על המקרא, ויש דמיון רב ולפעמים גם קשר בין שני אלה.
אלון- הלאומיות בעצמה היא אג'נדה. היא אידיאולוגיה שמחנכת להאמין בתכנים מסויימים. היא מבטאת בעצמה הסתכלות דרך חור מנעול מאוד מאוד מסויים. העמדתה לביקורת היא הרחבת האופקים וההבנה, שהעולם לא היה "עולם לאומי" אך לפני מאתיים שנה כמו שאנו רגילים לחשוב. ואכן, מושגי היסוד מחוללי הלאומיות, "עם" "אומה" "מולדת" עברו תהפוכות שונות ומשונות לאורך ההיסטוריה, דרך משמעויות רחוקות ביותר ממה שאנחנו רגילים לייחס להם היום. רק האיחוי שלהם יחדיו, פלוס האיחוד של נרטיב תרבותי מסויים עם המנגנון המדיני, על ידי מנהיגים שרצו באיחוי הזה, יצר לאומיות של ממש. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-7 חודשים)
שלמה זנד, מרוב אג'נדה הוא מתפקע. כל מה שהוא יכול זה להביט על העולם דרך חור המנעול שהוא בחר.
|
11 הקוראים שאהבו את הביקורת
