ביקורת ספרותית על מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל? מאת שלמה זנד
ספר בסדר

---

כשאני רוצה לבחון את אמונותיי ודעותיי, אני הולך לקרוא או לשמוע את הקוטבי לי. זה מרענן, זה טוב, זה מאתגר.
הסתגרות בעמדותיך ובצורת חשיבתך היא כשל אינטלקטואלי ופעולה המזמינה חשכה מחשבתית.
לכן הלכתי לקרוא את שלמה זנד.
בעוד שבספרו הקודם "מתי ואיך הומצא העם היהודי" הייתי "מאוכזב" כי הספר לא המם אותי, הרי שהספר הזה - "מתי ואיך הומצאה ארץ ישאל" היה אמור להיות ה"ספר".
אבל - למרות כמה נקודות מעניינות, בסך הכל ניתן להגדיר את הספר כאכזבה.
כל יהודי דתי (ואני אינני כזה) יודע בדיוק מה גבולות ארץ ישראל המקראית - יש לו תזכורת בכל שנת שמיטה.
כל היסטוריון מתחיל של תולדות הציונות יודע שרובו המכריע של העם היהודי היה נגד הציונות וראה בירושלים מקום אליו יקובצו כל בני העם היהודי רק בביאת המשיח. ברור שבשום מקום בתורה, במקרא ובשאר המקורות הדתיים אין שירטוט גבול ברור.
לכל מי שלמד מדעי המדינה ברור שגבול הוא תוצאה של הסכמה מדינית לתיחום שטח, הסכמה של המדינות הנמצאות משני צידי הגבול המוסכם.
אז למה ללכת ולחפש במקורות הדתיים את גבולות ארץ ישראל?
סתם. אולי כדי לתקוף את הדתיים-הפוליטיים שמנסים לשרטט גבולות "על פי אמונתם" ומתנחלים בארץ בטענה ש"זו הארץ שהובטחה לנו". אז אם זה כך - שים דברים על השולחן, שטח טיעוניך וטענותיך וזהו. למה ללכת בצורה עקומה?
התוצאה היא בסך הכל ספר לא מעניין, שטחי מבחינה מחקרית, שאין בו שום בשורה או גילוי שלא היה ידוע קודם.
חבל.

» ביקורות נוספות של עומר ציוני
» ביקורות נוספות על מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?