וואו, וואו, וואו, וואו. כמעט בכל עמוד שקראתי בספר הזה, התעגלו השפתיים שלי מעצמן לעוד "וואו" אחד. הנה ספר שאני משאיר לעצמי, ולכל מי שאוכל להמליץ לו, ולילדיי שיגדלו. ספר שצריך לקרוא. אולי רבע מהדפים שלו מקופלים בקצותיהם, סימן בשבילי, שלכאן צריך עוד לחזור.
איט שיט, קן פולט. לך תחפש את החברים שלך, עם הרומנים למשרתות שכתבת בחסות מלחמת העולם השניה. למה צריך לבדות משהו, כשההיסטוריה היא חומר הגלם המופרע,

ספר נפלא. יוצא דופן, חדשני. שונה מכל דבר שקראתי עד היום. קניתי אותו במקרה ביריד בשבוע הספר, בעקבות המלצה מקרית של אחד המוכרים, שעזר לי לסגור 'שלישייה במאה'. לא שמעתי עליו קודם, לא הכרתי את המחבר, לא קראתי מילה מהכתוב בכריכה האחורית, כך שלא היה לי שמץ של מושג מה מצפה לי.

פתחתי וגיליתי להפתעתי ז'אנר חדש בספרות, שכאילו הומצא במיוחד בשבילי: 'רומאן דוקומנטרי'. או 'ספר עיון מותח'. איך שתרצו. מדובר

"המציאות עולה על כל דמיון", כך אומרת הקלישאה. וקלישאה אחרת אומרת כי "הכל קשור להכל". האם יש גרעין של אמת בקלישאות האלה? ברור. הרי אין לנו גישה בלתי-אמצעית ל"מציאות", מלבד מן ההיטל שלה על התאים האפורים של מוחנו. ומה הוא המוח שלנו אם לא רשת עצבית עצומת מימדים. זאת אומרת, שבמציאות שלנו הכל קשור בכל. מש"ל.

אבל מה הקשר בין הקלישאה השנייה לראשונה? נו טוב, אם הקלישאה השנייה נכונה, אז הכל קשור להכל ול

מאד קשה לקרוא את הספר הזה ולא לחשוב כל הזמן על "נוטות החסד". באיזשהו שלב בתוך הספר מדבר <mark>לורן בינה</mark>, הסופר, על כך שהיציאה לאור של "נוטות החסד", ספרו של ג'ונתן ליטל, ערערה אותו. אני לגמרי מבינה למה ואני משערת שלו הייתי במקומו הייתי מניחה את מה שכבר כתבתי בצד ומוותרת. טוב שהוא לא כזה, כיוון שהוא כתב ספר טוב. "נוטות החסד" הוא ספר מופתי, אבל כאלה אין הרבה, והספר הזה של <mark>לורן בינה</mark>, על אף הדמיון הרב מבחינ

אני רוצה לדבר על כריכה, או נכון יותר על ה'אוזן' האחורית שלה, שם, תקעה ההוצאה - אני מקווה שלא במזיד - את תמונתו של המחבר <mark>לורן בינה</mark>. כי אם הייתה לי הפרעה אחת במהלך הסנפת 320 העמודים הללו אל תוך הריאות, זו הייתה התמונה הזו. האצבע הייתה תקועה שם, וכמעט בסוף כל דף מצאתי את עצמי מתבונן בה, מנסה להבין את התופעה, את המוח שמאחורי המוח של HHHH.

הסתכלתי בתמונה הזאת, או מדויק יותר, היא הסתכלה בי. שום דבר ש

פעם, לפני סימניה הייתי קורא באופן מסודר יחסית, ספרות מקור, משהו מתורגם ומשהו בשפת המקור (בתנאי ששפת המקור היא אנגלית), כמו כן, הקפדתי לקרוא פעמיים בשנה ספרים שקשורים למלחת העולם השניה ולשואה. מאז שהתחלתי את מסעי בעולם "סימניה" אני כבר לא קורא באופן מסודר, ומדלג מספר לספר כשאני מתבסס על ההמלצות של חברים יקרים באתר, חברים שכבר למדתי שטעמם דומה לטעמי. למרות שהאופן בו אני משוטט בעולם המילה הכתובה השתנ

כשהייתי בכיתה ז', הייתי צריך, כמו כל ילד אחר בשכבת גילי, לכתוב עבודת שורשים. באותה העת גם דבק בי הכינוי 'העצלן'. ובצדק, הייתי אז עצלן מאוד. (לדוגמא: העדפתי לשכב במיטה ,להסתכל על התקרה ולספור את האבק, במקום לקום מהמיטה, להסתכל על הרצפה ולנקות את האבק). לכן, לא פלא איפוא שכששמעתי שאני צריך לכתוב עבודת שורשים באורך של יותר מ-30 עמודים, נפל עליי יאוש גדול מאין כמותו.
אז מה עשיתי? פשוט מאוד, עשיתי א

****




ב"הפונקציה השביעית של השפה" יש את כל המרכיבים של ספר נפלא, גאוני, פורץ דרך אפילו. הוא ידעני ומותח וחכם, תזזיתי ואניגמטי, יש בו אלימות מדודה, תככים, היסטוריה, סקס, פוליטיקה, אירוניה, תרבות, מה שתרצו, והוא גם כתוב טוב. ספרו הקודם של המחבר <mark>לורן בינה</mark> העיף לי את הראש לפני כמה שנים, וכמוהו גם הספר הזה מבוסס בחלקו על אירועים אמיתיים ואנשים מפורסמים. יותר מכך, הרעיון שעומד בבסיסו מאוד מעניין

מדובר בספר מיוחד במינו באופן שבו הוא נכתב, ובכך הוא שונה בכך מכל ספרי השואה שקראתי עד כה. הסופר <mark>לורן בינה</mark>, שזה לו ספרו הראשון, זכה בפרס הגונקור היוקרתי לשנת 2010 לספר ביכורים.

במרכז הספר עומדת דמותו של ריינהרד היידריך, מי שהיה סגנו של הימלר, ראש הגסטפו והמשטרה הפלילית, ולאחר מכן מונה לראש המשרד הראשי לביטחון הרייך (ה-RSHA), ארגון שכלל את הגסטפו, ה-SD וכן את האיינזצגרופן, עם הקמתן. היידריך היה ה