הביוגרפיה של עמוס קינן כתובה באופן שלא דומה לאף ביוגרפיה שקראתי. עמוס קינן בעצמו לא יכול היה לספר את סיפור חייו טוב יותר. הספר משלב קטעי זכרונות מקוטעים, ראיונות, וציטוטים מספריו, המתכתבים עם האירועים המכוננים של חייו.

הדבר הכי בולט לאורך כל הספר הוא חוסר השקט שלו, מילדותו ועד הדף האחרון בספר. אין לו רגע מנוחה. תחושה מתמדת של החמצה, של אובדן, של כעס. נראה שהוא תמיד דאג באופן מודע או לא מודע לגרום לעצמו להיות מורחק לשוליים. להיות בשוליים ולנסות לחתור קדימה בדרך אחרת, שכמעט תמיד נראית חסרת סיכוי.

אי אפשר שלא לגלות אמפתיה לילד שחש שלא מבינים אותו, שגדל לאב שחי גם הוא בתחושה שלא מבינים אותו. האב ניסה לשוב ולהיאחז בחלום אוטופי ללא הצלחה, לחזור לאיזה גן עדן אבוד שהוא היה בטוח שמחכה לו אי שם ברוסיה הסובייטית, עד שאושפז בבית-חולים לחולי נפש. הילד גדל להיות צעיר אידיאליסט שחש שרוב בני דורו חיים בשקר, וחלם להגשים את המדינה האידיאלית בדם ואש. רק שכאשר פרצה המלחמה הוא גילה שהוא נלחם את הקרב הלא נכון, את המלחמה הלא נכונה, באויב הלא נכון.

והפצע הזה מלווה אותו כנראה מאז ועד למותו, או עד ליום שלקה באלצהיימר. החלום ניטע בו בילדותו בתל-אביב, על רקע תנועות הנוער הסוציאליסטיות בהן היה חבר, ולאור האב הסוציאלסט, שהיה שבע אכזבות מהחיים בארץ ישראל. החלום הזה התנפץ לרסיסים כשפרצה מלחמת העצמאות, המלחמה הלא-נכונה בעיני עמוס. הניגוד בין החלום למציאות הגיע לשיאו בקרב דיר יאסין, שמה שאירע בו רדף אותו כל חייו וגרם לו להדחיק חלק מזכרונותיו משם.

נראה שכל המשך חייו של קינן הוא ניסיון מתמשך לתקן את מה שעוות ולברוח מזכרונותיו, מכישלונותיו ואולי גם מכישלונו של אביו. הוא ניסה לתקן בדרכו (האלימה) את המדינה בשנותיה הראשונות, וכשכשל, ברח ממנה לצרפת. ברח מצרפת כדי להתגעגע לארץ. את המדינה הוא לא הצליח לתקן, ואת חלומותיו המשתנים על פיוס וחיים משותפים בין יהודים לערבים בארץ (הוא עבר בחייו תחנות פוליטיות רבות ואף סותרות במידה מסויימת: מהלח"י דרך הכנענים ועד לשמאל שדרש את חלוקת הארץ והקמת מדינה פלסטינית) הוא ראה מתנפצים בזה אחר זה. את השקט הוא מצא אולי באהבתו האחרונה, וקרוב לוודאי שבשכחה שנפלה עליו בשנותיו האחרונות.

אף על פי שקראתי רק מעט מספריו וטוריו, הייתי מרותק לספר, גם בשל אופן כתיבתו וגם בשל ההיסטוריה של הארץ, שמשתקפת בו באופן לא שגרתי. זהו מבט מהשוליים של אדם, שהחצים ששלח במדינתו ובעמו באו ממקום של אהבה וגעגוע.

משהו נורא קרה לו ליואל
כשהגבעות הירוקות לבשו אדום
נפל עליו מסך שחור
משהו נורא קרה לו ליואל
ועכשיו הוא תועה כמו כדור
(מתוך "בצד של הטובים", רונה קינן, מהאלבום "שירים ליואל", שנכתב בהשראת סיפור חייו של אביה).

היסטוריה חלופית - או "מה היה קורה אילו?" - אומרים שהיסטוריונים לא אוהבים את השאלה הזו, כי אי אפשר באמת לדעת איך שינוי באירוע אחד (או שניים או שלושה) ישפיע על מהלך ההיסטוריה. נו אז מה? מותר לדמיין, וזו גם דרך לגיטימית לדון בחשיבותם של מאורעות כאלה או אחרים, ועל הדרך להרחיב את הסקרנות ללמוד על אירועים ותהליכים אחרים.
אחת השאלות הגדולות בהיסטוריה העולמית היא כיצד דווקא הציוויליזציה האירופית השתלטה על העולם, מהלך שתחילתו נקשרת בעיקר בכיבוש יבשת אמריקה. אחד הספרים הפופולריים שעסקו בשאלה הזו נקרא "רובים, חיידקים ופלדה". בספר הזה נטען שלאירופים המעטים שהגיעו לאמריקה היו שני יתרונות טכנולוגיים - פלדה ואבק שריפה - ויתרון ביולוגי נוסף - עמידות למחלות שהתפשטו באירופה במגפות של ימי-הביניים. אבל מה היה קורה אילו יתרונות אלה לא היו קיימים? זה בגדול הרעיון עליו מבוסס הספר הזה. אגב, למי שלא קרא את הספר "רובים, חיידקים ופלדה" (שבינתיים גם נכתבו עליו לא מעט ביקורות), אפשר גם פשוט להאזין לפודקסט "התשובה", שם יש פרק על השאלה הזו.
אז מה קורה להיסטוריה כשאירוע מכריע משתנה? או אפילו אירוע קטן? לפי גישת "אפקט הפרפר" אירוע קטן יכול לגרור שרשרת של אירועים שישנו את מהלך ההיסטוריה. גישה אחרת גורסת שההיסטוריה היא כמו נהר גדול, שאם זורקים אליו אבן זה לא ממש משנה את מהלכו. הספר הזה נוקט במעין גישת ביניים: אירועים בודדים יכולים לשנות את ההיסטוריה (כמו הגעת הידע על הפקת הברזל והפלדה לאמריקה 500 שנה טרם נחיתת הספרדים הראשונים על אדמתה), אולם מצד שני, נראה שאת "תנועת הלוחות הטקטוניים" של ההיסטוריה - תהליכים שמושפעים מגורמי יסוד כמו הבדלים גיאוגרפיים - לא משתנים בהכרח כתוצאה מאירועים נקודתיים.
הספר כתוב באופן די קליל וקולח, ולפעמים לא מתאמץ מדי לספק תרחישים סבירים למהלך האירועים. אני לא יכול לומר שהשתכנעתי מהאופן בו האינקה עלו על ספינות והפליגו לאירופה, אולם מה שמעניין הוא מה שמתרחש באירופה בעקבות זאת. גם ללא גילוי אמריקה, אירופה עמדה באותה עת באמצע מהלכם של שינויים היסטוריים עמוקים ביותר. מה היה קורה לאירופה תחת שלטון זר של מעצמה לא נוצרית, בעלת מסורות וערכים שונות למדי מאלו של אירופה? תחת אימפריה שהכירה שיטה כלכלית שונה בתכלית מזו שהתפתחה באירופה?
במהלך העלילה מתרחשים אירועים מקבילים לאירועים מוכרים מההיסטוריה שלנו, לעתים עם אותם שחקנים ולעתים עם שחקנים מחליפים, שהם בבחינת הנהר הלא משתנה גם כשזורקים אליו אבן. המאבקים הבין מדינתיים הם אותם מאבקים, גם אם ההנהגה אינה בדיוק אותה הנהגה. בין היתר אנו ניתקל בדמותו של מיגל דה סרוונטס, שגם בהיסטוריה זו נפצע ונפל בשבי במסגרת אותו קרב מפורסם במצר לפנטה, אולם הפעם מצדו השני של המתרס.
אולם לפעמים יש גם שינויים משמעותיים יותר. מלחמות הדת של אירופה והרפורמה הפרוטסטנטית של לותר מקבלים מהלכים מפתיעים תחת צלה של אימפריה אלילית שהגיעה במפתיע מעבר לים. גם המאבקים הכלכליים-חברתיים באירופה מקבלים תפנית מפתיעה בצלה של האימפריה שלא הכירה כל כך את שיטות המסחר וחלוקת הרכוש המקובלות באירופה.
לסיכום: ספר מעניין, משעשע לפעמים, כתוב בצורה קלילה (אך לעתים קלילה מדי ולא מספיק משכנעת), אולם בהחלט מעורר עניין להעמיק את הידע ההיסטורי על התקופה ועל האימפריות והציוויליזציות השונות המככבות בה. כעת אני שקוע בספרים על הרפורמציה ועל אירופה של ראשית העת החדשה. אולי כדאי גם לקרוא יותר על האינקה ושאר תרבויות אמריקה.

באחד הטורים של אדם ברוך, שכתב בנושאים רבים הקשורים לעולם ההלכה והתרבות היהודית, הוא תיאר דמויות שלא ברור לי עד כמה הן מבוססות על דמויות אמתיות (הוא טען שכן), המשתייכות לקהילת צללים שאולי מתקיימת עדיין בקרב קהילות יהודיות מסויימות. אלו צאצאי מאמיני שבתאי צבי וממשיך דרכו, יעקב פרנק. אדם ברוך תיאר דמויות שחיות בתוך תערובת של מיסטיקה, אמונות טפלות ואף מאגיה אפלה, מעורבות באמונה תמימה עד כדי עיוות חסר היגיון. הסיפורים הללו עוררו בי מאז את הסקרנות והדימיון לגבי הדמויות הללו ומאמיניהן.

למי שלא מכיר - שבתאי צבי היה יהודי שהכריז על עצמו במהלך המאה ה-16 כמשיח וסחף אחריו המונים בקרב קהילות היהודים ברחבי האימפריה העות'מאנית וגם באירופה, עד שהתאסלם, בצעד שהביא לשבר נוראי בקרב מאמיניו. למרות זאת עד היום ישנם צאצאים של מאמיניו, בעיקר בטורקיה, שחיים כמוסלמים אולם שומרים על מאפיינים של אמונתם, והם ידועים כ"דונמה". יעקב פרנק חי כמאה שנה אחריו, בפולין, ונחשב למעין יורש שלו. גם הוא סחף אחריו מאמינים רבים, בעיקר מקרב מאמיניו של שבתאי צבי.

הרבה נכתב על שתי הדמויות, בעיקר גידופים, למען האמת, ובמיוחד על יעקב פרנק. למה? אולי כי מבין השניים, הוא היה הצבעוני יותר, ובעיקר השערורייתי יותר. סביבו נקשרו הרבה תיאורים של פולחנים מיניים וגם הוא ניהל סביבו מעין חצר, בעלת מאפיינים רבים של כת, והרבה כסף היה מעורב בזה, כמובן.

מובן שכאשר יצא הספר הזה לאור בעברית מיהרתי לקנות אותו (זה היה בימי הסגר הראשון, והחנות היתה סגורה באופן רשמי, אז זו היתה קניה קצת מחתרתית שגם זיכתה אותי בכוס קפה כשהוסר הסגר). זהו ספר עב כרס, וחשבתי שזה הזמן הכי מתאים לקרוא אותו. בסופו של דבר לקח לי הרבה יותר זמן ממה שחשבתי לסיים אותו, אבל בכל זאת הוא סיקרן אותי מספיק כדי לא להניח אותו באמצע.

הספר מצליח לפרק את הדימוי השטחי של יעקב פרנק ומאמיניו. זוהי אכן כת במידה רבה, אולם אין זה אומר שכל כולה שרלטנות. יש גם רעיונות אותנטיים, ויש אמונה תמימה, וגם יחסים של קרבה אמתית בין המאמינים. ויש גם הקשר היסטורי וגאוגרפי שחשוב להכיר. זירת ההתרחשות של הספר היא המרחב בו צמח הריכוז היהודי הגדול והחשוב ביותר עד ראשית המאה ה-20 - המרחב של אוקראינה ופולין של היום. רק מה שלא ידוע או נשכח מרבים מאיתנו הוא שמרחב זה היה נתון גם להשפעה רבה של האימפריה העות'מאנית. התקופה בה מדובר היא ראשית העת המודרנית - עם ראשית צמיחת החילוניות ועל סיפה של המהפיכה הצרפתית והמהפיכה האזרחית שהיא תביא איתה לאירופה, ובהמשך לקהילות היהודים. הסיפור של פרנק ומאמיניו פתאום נראה אחרת, כניסיון חלוצי, גם אם קצת משונה, לצאת מהיהדות המסורתית אל המודרניות.

מעניין לציין שפרנק כמעט הצליח לקראת סוף ימיו להשיג נחלה למאמיניו שתהיה מעין אוטונומיה/מדינה עצמאית. אולם בעוד שבתאי צבי זכה להערכה מחודשת מסויימת מידי הוגים ציוניים, כאדם שהקדים את זמנו, פרנק המשיך להיחשב מוקצה בעיני כותבים יהודיים, גם אם היו רחוקים מאד מהתפיסות של הרבנים שהחרימו אותו בזמנו.

זהו ספר למיטיבי לכת, לרצי מרתון, שמנסה להפיח חיים במציאות בה התרחשה פרשה מיוחדת זו, ומנסה להציג את המציאות כפי שהיא משתקפת בעיני המשתתפים בפרשה זו. המחברת עושה זאת במיומנות, אולם הספר עמוס באירועים ודמויות, שלרבות מהן גם שמות מאד דומים, כך שמאד קשה לעקוב אחרי קורות דמות מסויימת לאורך הספר. בסופו של דבר, חשתי שאני נאלץ "לזרום" עם עלילת הספר, שנאמנה מאד לאירועים ההיסטוריים, אך בתוכה נשזרים אירועים ודמויות רבות שהוספו ע"י המחברת, על מנת לתת את הזוית האנושית של ההיסטוריה, וגם את האקראיות הרבה שיש בתוכה.

גם אני עשיתי טיול ארוך אחרי צבא, לדרום אמריקה. האזור היפה ביותר בו ביקרתי, הבלתי-נשכח מכולם, היה פטאגוניה: קרחונים, פיורדים, יערות ומישורי עשב אין-סופיים. אבל למען האמת, טיולי התרמילאים שנעשים היום, וגם זה שאני עשיתי, כבר אינם כל כך הרפתקניים כפי שהיו בעידן שקדם להמצאת האינטרנט. הספר "בפטאגוניה" נכתב על מסע שנערך בחבל ארץ זה בשנות ה-70 - עידן ועידנים לפני זמננו. אולי התקופה האחרונה שעוד ניתן היה לערוך מסעות אמתיים ולא צפויים בעולם, כאשר העולם עוד היה מחולק לגושים, הרבה מהתקשורת עדיין נעשה באמצעות הדואר, וכנראה שגם מדריכי "לונלי פלאנט" (זוכרים את זה? מה שהיה לפני טריפאדוויזר?) עוד לא נכתבו.

זהו מסע שמתחיל בפיסת חיה קדמונית שהגיעה פעם בדרך לא דרך לביתו של המחבר באנגליה מאיזה דוד רחוק שהיה רב חובל. אותו רב-חובל, לאחר שספינתו נטרפה, התיישב בקצה הדרומי של היבשת. ממש סיפור שכאילו נלקח מספריו של ויליאם דפו, ז'ול וורן או ג'וזף קונראד. הוא פוגש בדרכו איים של תרבות אנגלית, וגם וולשית או סקוטית, חוות שנאבקות על קיומן, מול פגעי הטבע ומול פגעי השלטון, וגם מנסות לקיים איזה אי של שלווה, של בית, בתוך המרחבים השוממים.

זוהי פטאגוניה אחרת, לא של נופים פוטוגניים. זוהי ארץ קשוחה, ארץ ספר בכל המובנים: גם הפיסי, אבל גם התרבותי. פה ושם עוד מתגלים שרידיה האחרונים בהחלט של תרבות האינדיאנים שפעם התקיימה בה, ומאחורי פנים מחייכות ומסבירות פנים, בתוך חוות מכניסות אורחים במידה יוצאת דופן, מסתתרים לפעמים סיפורים מזעזעים של אלימות והשמדה, הג'נוסייד של האינדיאנים של פטאגוניה. נראה שלא פלא שמצאו כאן מקלט גם כמה פושעים נאציים לשעבר.

זה היה "המערב הפרוע" של דרום אמריקה, שגם הזמין אליו הרפתקנים מכל הסוגים ונמלטים מהחוק מכל הסוגים. זו היתה זירת ההתרחשות של כמה מהניסיונות המהפכניים והאנרכיסטיים ביותר שידעה יבשת דרום אמריקה. אבל כל המרכיבים הללו נבלעו בסופו של דבר לתוך המישורים האין-סופיים של הפמפס, של חוות הבקר הענקיות, המישורים שעדיין יכולים להכיל בתוכם סיפורים שהם ספק אמיתיים ספק אגדה, על יצורים מפלצתיים או פרה-היסטוריים שעוד שרדו להם פה ושם. מתוך פגישותיו עולים עשרות סיפורים שיכולים להוות בסיס מצויין לרומן של ריאליזם מאגי, מהסוג שאנו מכירים מהספרות הדרום-אמריקאית, אבל הרבה יותר ריאלי, ואולי גם הרבה יותר אפל.

נ.ב. - ספרי מסע זה ממש נפלא לתקופת סגר כזו.

"לא נתתיך לא פנים, לא מקום משלך, אף לא כל סגולה שתייחד אותך, הוי אדם, על-מנת שתרצה בפניך, במקומך ובסגולותיך, תשיגם ותרכשם בעצמך… לא עשיתיך לא שמימי ולא ארצי, לא בן-תמותה ולא בן-אלמוות, על-מנת שבכוחות עצמך, באופן חופשי, כצייר טוב או כפסל זריז, תשלים את דמותך שלך...".

זהו ציטוט המובא בראשית הספר הלקוח מתוך "מסה על כבוד האדם", שנכתבה בידי ג'ובאני פיקו דה לה מירנדולה, פילוסוף בן המאה ה-15, שנחשב לאחד מאבות ההומניזם. דברים אלה מייצגים את רוח תקופת הרנסנס, ההשתחררות מכבלי הכנסיה ומימי הביניים אל עבר המחשבה החופשית. יחד עם המחשבה החופשית באה גם האחריות הגדולה של האדם על גורלו - לא עוד ציות עיוור לכנסיה (ובהמשך - גם לא ציות עיוור לאצולה ולמלוכה, ששלטה בעולם החילוני).

זנון, גיבור הספר, הוא דמות בדיונית שקורות חייה הם ציר העלילה של הספר. בחייו הוא מייצג את רוח התקופה. במסעותיו הוא מחפש אחר גבולות התבונה, בעולם הפיסי ולא פחות מזה בעולם הרוחני. הוא אלכימאי - מקצוע שעבר מהעולם אבל הניח את היסודות למדע הכימיה. הוא גם איש דת, ובחסות הממסד הדתי הוא גם פועל, אולם הוא כבר מזמן חדל לקבל בלי פקפוק את הדוגמות של העולם הקתולי ואינו עיוור למגרעות עולם זה גם בתחום המוסר והצדק.

כאלכימאי, הוא עוסק בחיפוש אחר דרכים להפיק זהב מחומרים אחרים (מטרת העל של מקצוע האלכימיה, אותה מלאכה הידועה גם בשם "היצירה בשחור", שממנה נגזר שם הספר), אך גם מוצא עצמו עוסק מדי פעם כרופא בהזמנת גורמים שונים. בדרכי חקירותיו נרמזת בדמותו דמותם של פורצי הדרך בחקר הטבע של תקופתו (לאונרדו דה-וינצ'י ואחרים). במקביל לחיפושיו הכושלים אחר הדרכים להפיק זהב הוא מנסה למצוא את שביל הזהב של האמונה והמוסר, שביל המתינות (בכך יש רמיזות לדמות היסטורית בת התקופה, ארסמוס מרוטרדם, שניסה להציל את הקתוליות מעצמה טרם הפיצול של הרפורמציה).

הספר מלווה את זנון במסעותיו/בריחותיו ברחבי אירופה של ראשית המאה ה-16 - תקופה רוויית מלחמות דת, בהן מנסה הממסד הקתולי לשמור את אחיזתו באירופה כנגד תנועות כפירה/רפורמציה שונות, אשר כל אחת מהן בטוחה באמת שהיא מחזיקה. זוהי גם תקופה של שינויים כלכליים רבים, עיור מואץ, התרחבות גבולות המסחר, ויחד איתן - המגיפות… במהלך חייו מייצג זנון את המאבק לשימוש בכוחה של התבונה כנגד הכאוס, כנגד אי-הוודאות וכנגד הקנאות.

זהו ספר ל"מיטיבי לכת". כתוב בצורה משובחת, עם רפרנסים לאירועים ודמויות היסטוריים רבים בתקופה המרתקת הזו. אין כאן עלילה דרמטית מלאת תהפוכות, למרות האירועים ההיסטוריים הדרמטיים הרבים שנמצאים ברקע לעלילה. יש כאן תיאור של מאבק נחוש וסבלני של הגיבור לשמור על עצמו כיצור תבוני, כיצור בעל כבוד, כמי שעד הרגע האחרון יש בידיו בחירה, איזו שהיא בחירה, כיצד לנהוג בעולם אליו נקלע.

זהו הספר השלישי מאת המחברת הזו שקראתי ואהבתי. מומלץ.

נתחיל עם אנקדוטה או שתיים. הרבה כבר נאמר ונכתב על תל-אביב, על העיר הלבנה שכבר קיבלה לפני כמה שנים הכרה מאונסק"ו כאתר מורשת עולמית בשל אדריכלות הבאוהאוס הנפוצה בה (למרבה האירוניה רבים מהמבקרים בעיר, בעיקר הישראלים, לא מבינים מה ההתרגשות מהסגנון הזה ויותר מתרגשים מהבניינים בעלי הסגנון האקלקטי, שמזכיר יותר את הבניה באירופה אבל נחשב בעיני אדריכלים רבים כקיטשי). אבל לא הרבה יודעים שיש עוד נקודה ייחודית לעיר הזו - התכנון שלה. רבים מכם אולי ירימו גבה (או שתיים), כי אוהבים כאן להתלונן על רמת התכנון העירוני (ויש על מה, אבל לא תמיד על מה שחושבים), אבל התכנון העירוני של תל-אביב ההיסטורית הוא ייחודי בקנה מידה עולמי, וזוכה דווקא להערכה רבה.

אז הספר הזה עוסק בתכנית העירונית הראשונה שהוכנה לתל-אביב, ב-1925, ע"י סיר פטריק גדס, שכלל לא היה אדריכל או מתכנן ערים בהכשרתו (אנקדוטה ראשונה). למרות זאת, התכנית הזו נחשבת לתכנית העירונית המוצלחת ביותר שהוכנה במאה ה-20 (אנקדוטה שניה, ובעצם לא רק אנקדוטה). התכנית הזו מקיפה את השטח התחום בין הירקון בצפון, רחוב אבן-גבירול במזרח, וגבול לא מאד ברור בדרום (מצפון לדרך יפו, אזור נווה צדק ורחוב הרצל). באופן לא מפתיע זה האזור המבוקש ביותר בתל-אביב היום (אנקדוטה שלישית - התמזל מזלי ואני גר ממש בלב האזור הזה היום). הסיבה לכך לטענת המחבר היא במידה רבה אותה תכנית, ובכך עוסק הספר הזה.

אז מסתבר שמקצוע התכנון העירוני, שהתפתח בעיקר במאה ה-20 כתחום נפרד, נכשל בתכנון ערים חדשות כמעט בכל מקום בעולם, ויצר למעשה פרברים מנומנמים ולא ערים דינמיות. הרצון לנטרל את ההשפעות המזיקות של העיר, כמו זיהום וצפיפות לא נעימה, הביא ברוב הפעמים להרג התכונות החיוביות של ערים, שקשורות בעיקר לדינמיות הרבה שלה ולמפגשים שהיא מאפשרת בין תושביה (דוגמה מישראל - מודיעין, או כמעט כל ישוב עירוני שהוקם כאן אחרי קום המדינה). בכך מתייחדת תכנית גדס, שהצליחה ליצור עיר חדשה שהיא גם נעימה למגורים וגם רחוקה מלהרגיש כפרבר מנומנם (הכוונה היא לאותו אזור של התכנית ולא לכל תל-אביב).

המחבר מנתח בפירוט את מרכיבי התכנית תוך השוואתה לתכניות אחרות, בעבר ובהווה, אשר הפכו אותה לכה מוצלחת לדעתו ולדעת רבים אחרים. מרכיב עיקרי שתרם להצלחת התכנית הוא מתאר הרחובות (הגריד), שחלק חשוב ממנו הוא אותו בלוק תל-אביבי, התחום בין צירי התחבורה הראשיים אך מספק אינטימיות ופרטיות לגרים בתחומו (כולל גינה ציבורית קטנה ושימושית מאד). כמי שגר באזור זה היום אין לי אלא להסכים מאד עם הדברים. הוא אף מנסה להסביר מדוע לא שוכפל הישג זה לחלקים אחרים של תל-אביב (ובכלל), ומציע הצעות פרקטיות להרחבת השפעת התכנית לחלקים אחרים של העיר, אשר סובלים מבעיות תכנוניות כאלה או אחרות.

הצד השלילי של הספר הזה הוא בעיקר הצד הטכני - העריכה, או יש אולי לומר היעדר עריכה מקצועית, וגם לא הגהה…. הספר ארוך לדעתי באופן שאינו מוצדק, מכיוון שיש חזרתיות רבה בתכנים. אני תוהה אם המחבר לא עשה כאן שימוש במצגות שונות שקטעים שלמים מתוכן הוא העתיק לתוך הספר. החלוקה של הספר - הכותרות והפרקים - לא תמיד ברורה (בניגוד לתכנית גדס, כפי שהוא מתאר אותה). יש המון שגיאות הגהה (שגיאות דפוס, שורות שיורדות למטה ועוד), האיכות הגרפית של התמונות מאד נמוכה (ממש חבל) וגם ההפניות אליהן לא ברורות פעמים רבות. הספר לא יצא ע"י מוציא לאור מוכר ומקצועי במיוחד, וזה ניכר בכל הספר. אני חושב שהספר היה יכול להיות הרבה יותר אטרקטיבי ומעניין לכלל הציבור אם היה ערוך טוב ובאופן בהיר יותר, ועקב כך גם קצר ותמציתי יותר. הוא מומלץ למי שההיסטוריה והתכנון של תל-אביב מעניינים אותו (כמוני, שאני גם עורך סיורים בעיר בדיוק בנושאים אלו, אם זה מעניין מישהו :-)).

כמעט והפסקתי לקרוא את הספר באמצע. לא יכולתי לסבול את הסגנון וכל הזמן ליוותה אותי תחושה שהספר כתוב ברישול, הדמויות פלקטיות עד כדי קריקטורה, ונוסף על כך עומס דמויות ואירועים (שחלקם באמת לא ברור מה תרומתם לסיפור) שמקשים לעקוב אחרי העלילה. המשכתי לקרוא פשוט מתוך סקרנות - האם זה ספר עד כדי כך גרוע? מה השורה התחתונה שלו?
לקראת הסוף היה לי חשד שפספסתי בגדול. בלי ספוילרים, בספר יש אזכור של ספר אחר, בדיוני, שנכתב על סמך זיכרונות גיבור הרומן בעת פעילותו ביחידת "דובדבן". האופן שבו מתואר הספר הבדיוני, על הרישול שבו, על הדמויות השטחיות והקיטש, הזכיר לי בצורה חשודה את הספר שאותו קראתי בעצם. אבל זה כבר היה קרוב לסיום הספר, אז פשוט המשכתי. הסוף נראה לי סתמי, עם רצף מסחרר של אירוע הרודף אירוע ללא תכלית ברורה.
הרגשתי אכזבה כבר במהלך קריאת הספר, לאור העובדה שהלכתי וקניתי אותו לאחר ביקורת אוהדת ומסקרנת שקראתי עליו ב"הארץ". אז הלכתי שוב לחפש מה כתבו עליו ומה אני אולי פספסתי, או שפשוט קראתי כתבה ממומנת?
אז הלכתי לחפש שוב מה נכתב עליו ב"הארץ", והגעתי לביקורת אחרת שנכתבה עליו, בשני חלקים, מאת דן מירון. אז מסתבר שמה שחשתי בעת קריאת הספר אינו מקרי אלא הוא חלק מהרעיון של הספר. מי שמחפש כאן רומן בלשי טוב על הרקע של ירושלים, צפוי להתאכזב. זהו רומן בלשי גרוע לכל הדעות. גם כספר שהוא פארודי הוא לא מצחיק. יתכן שהאופן בו ניסה המחבר להעביר את המסר שלו הוא מתוחכם מדי, לפחות עבורי. אני נוטה לקבל את ההסבר של דן מירון לגביו (אזהרה: הביקורת שלו מלאה בספוילרים), אבל אני לא בטוח שהרעיון המעניין הזה מצדיק קריאת ספר שאינה מהנה בפני עצמה.

ג'ון לה-קארה לא מאכזב ביכולת הכתיבה שלו גם בספר השלישי שלו שקראתי. הוא אומן בתיאור הדמויות הפועלות על שלל הצדדים באישיותם והמניעים שלהם. המניעים של גיבוריו של לה-קארה הם אף פעם לא בעלי גוון אחד, והאישי תמיד מתערבב עם הלאומי/אידיאולוגי, כמו גם הפוליטיקה הפנימית שבה הם מעורבים. מצד שני הוא גם לא נופל לשטחיות, ומצליח לתת את התחושה שלא תמיד הגיבור עצמו מודע למה באמת מניע אותו לפעול. ובעולם הריגול, לתוך מניעים סבוכים אלה נכנסים ארגוני הביון, שמנסים לגרום למטרות שלהם לפעול באופן הרצוי להם - פעם כדי למסור מידע, פעם כדי לשמש כפיתיון, ופעם כשהם בעצמם הדג. עד הרגע האחרון אף אחד לא יודע מה בעצם תפקידו בכל הסיפור, גם לא אנשי הביון עצמם.
המאפיינים הללו מצויים גם בספר זה, אולם לצערי איכות העלילה עצמה נופלת מזו של ספרים קודמים שלו שקראתי, "החפרפרת" ובעיקר "המרגל שחזר מן הכפור". יש יותר מדי דמויות לטעמי בספר, וניכר שלה-קארה אינו מתנהל בטבעיות בזירת הפעילות - המאבק בטרור האסלאמי - כשם שהוא התנהל בזירות הקלאסיות של המאבק הבין-גושי, שהתנהל בתקופת שירותו בשירות הביון הבריטי. לתחושתי, חלק מגורמי הביון בעלילה, מניעיהם והתמונה שמונחת לפניהם, תוארו באופן מצומצם מדי, שמותיר את הסוף מעט סתמי (אבל לא בלתי סביר).
חושב שאנסה למצוא בעתיד ספר נוסף שלו לפחות בכדי לתקן הרושם שהותיר עלי הספר הזה. זה לא שהוא לא טוב אבל הראשונים שקראתי היו פשוט מעולים.

"הרומן ההיסטורי הטוב ביותר של כל הזמנים" זו בהחלט הגזמה, ועבורי זה דווקא הרתיע מלקרוא את הספר, למוד אכזבות מרומנים היסטוריים מאד שטחיים שמאכילים את הקורא בכפית (ולרוב נוטים להיות עבי כרס). אבל בזכות ההמלצה החמה של חבר, מורה להיסטוריה, ולא לפני שאיים עלי שאחזיר לו את הספר אם אני לא קורא אותו, התחלתי לקרוא אותו. ונהניתי, כמעט מכל רגע.
הספר עוסק בתקופה ובתרבויות האהובות עלי - האימפריה הפרסית ומלחמותיה עם יוון הקטנה. הספר מספק תיאורים אמינים למדי של התקופה, חיי היום-יום והאנשים החיים בה, אבל מה שאהבתי במיוחד בספר הוא האופן האירוני בו הוא מטפל בתקופה. יש שני צירים העוברים בספר. האחד הוא המסע של גיבור הספר, כהן קנאי לדת זרטוסתרא, להבין את סודות הבריאה של העולם, תוך שהוא בוחן את הגישות של הדתות השונות בהן הוא נתקל במסעותיו ברחבי האימפריה הפרסית, במסגרת תפקידיו הדיפלומטיים. הציר השני הוא הפוליטיקה הצינית הנחשפת גם מאחורי המהלכים המדיניים הרשמיים של האימפריה וגם מאחורי הממסדים הדתיים השונים.
בספר אנו מתוודעים לאופן שבו פוליטיקה פנימית משפיעה על מהלכים מדיניים בין-מדינתיים, כולל מלחמות. כך המאבקים בין הערים היווניות, שמנסות למשוך את האימפריה הפרסית להתערב בסכסוכיהן הפנימיים, וכך מאבקי הירושה בחצר המלך הגדול, שמשפיעים על מהלכים מדיניים חובקי עולם. אינני בקיא בכל מהלכי האירועים ההיסטוריים המתוארים בספר, אבל מן הסתם יש כאן גם פרשנויות של המחבר, אם כי בגבולות הסביר, להתרשמותי.
אם כי בשל אורכו של הספר והזמן שלקח לי לקרוא אותו לעתים הלכתי לאיבוד בין שלל הדמויות (הפרק המתרחש בסין כמעט שבר אותי, ויש לי רושם שעומס הפרטים שם היה מכוון ליצירת אווירת כאוס בלתי נתפס), מאד נהניתי מקריאת הספר. במיוחד מצאה חן בעיני הזוית המרעננת והמפתיעה להבנת המלחמות היווניות, מנקודת המבט הפרסית. אלו פרספקטיבה ובעיקר פרופורציה שונות מאלו שאנו רגילים לקרוא על מלחמות אלה (ולא ארחיב מעבר לכך).
מומלץ בהחלט בעיקר למי שאוהב ספרים על תקופה ותרבויות אלה.