אין לי בעיה עם מיינסטרים, נהפוך הוא, רוב המוזיקה שאני שומע היא כזו, גם אם היא אומנם נחשבת אולדסקול (הביטלס ופינק פלויד מעבר לים, ואריק איינשטיין ומאיר אריאל בזירה המקומית), אבל כשאני שומע על ספר או סרט שובר קופות, כזה שכולם מיד דוהרים אליו, אני נוטה שלא להיסחף, מעדיף לחכות זמן מה עד שהסערה תחלוף, כדי שאוכל לבחון אותו באמת ומקרוב.
ככה היה גם עם "פרויקט רוזי" של גרהם סימסיון, שאינספור פעמים הבחנתי בו מככב באגף הביקורות הפופולאריות באתר.
הספר מגולל את סיפורו של דון, בחור חסון, דקדקן ואינטליגנט, המאובחן כ"לוקה" בתסמונת אספרגר. דון, ההפך הגמור כביכול מדון ז'ואן הנערץ, מציב לעצמו עצמו מטרה בדמות שורה של פרויקטים (בראשם פרויקט רעיה), במסגרתם פוגש הוא את רוזי, בחורה שובה ובלתי צפויה בעליל.
האמת, תסמונת אספרגר היא די מרתקת, אבל החלק שהכי מרתק אותי בי בה, ואפילו אולי אף קוסם, הוא יכולת הניתוק הרגשי. תדמיינו עולם בו אתם מתעוררים בבוקר ללא המטען הרגשי הכבד על כתפיכם. כל מעמסת הרגשות (כמו חרדה, זעם, אכזבה ועצבות, כל אלו המהולים באינספור רגשות אחרים אותם אין אנו מצליחים לפענח) נישאת מעלינו וכעת יכולים אנו להתבונן בעולם כפי שהוא באמת. במקום להיסחף אחר הריקנות והלחץ האדיר של הבוקר, אנו יכולים כעת להביט בזריחה, במלוא הדרה, ולחוות אותה באמת לראשונה בחיינו. כי אם נהיה כנים, כמה השפעה נותנים אנו לשק הרגשות שנגרר אחרינו על השקפת עולמנו, יותר מדי לטעמי.
יכולתי למצוא קווי דימיון מסוימים ביני ובין דמותו של דון, בעיקר בעניין הדקדקנות. כמוהו גם אני מתכנן את היום והשבוע החולף בפירוט שיא, מסתמך ומתגאה ביכולת הזיכרון העילאית שלי, ונשאב במודע אל כללי הרוטינה הנוקשים, אלו המהדקים את קופסת הוויתי, שמא תיפול ותתנפץ לרסיסים.
אבל כאשר אפשרות לספונטניות או איזו הרפתקה דופקת על דלתי, אני משתדל מאד להילחם ברציונליות ולפתוח, לא לפספס את העולם שמבצבץ מבעד לחרכי הקופסא, אותו אחד שגם דון גילה בזכות היכרותו עם רוזי.
כריכת הספר האדומה והצעקנית היא גאונית למדי מבחינה שיווקית, אי אפשר היה לחלוף על פני דוכן המומלצים בחנות הספרים מבלי לקטוף את הספר ולהציץ על תוכנו.
סימסיון פתח בפנינו צוהר מעניין וייחודי אל תוך תפיסת מחשבתם של מאובחני תסמונת האספרגר. באמצעות דמותו של דון, הוא מציג בפנינו את הקושי שלהם בהבנת סיטואציות חברתיות, פענוח הבעות פנים, ובעיקר ביצירת מערכות יחסים אינטימיות וחברתיות כאחד.
אני חייב להודות, שעם כל החיבה לרוזי, לא כל כך עניין אותי המסע (או יותר נכון הפרוייקט) שלה אחר גילוי זהות אביה האמיתי, מה גם, שברגע שהחלו השניים להתדיין באשר לקשר בין צבע העיניים וזהות האב, היה לי כבר ברור שאביה החורג, פיל, הוא גם אביה הביולוגי, הרי כל סוף אחר לא היה עולה בקנה אחד עם המעורבות הרגשית שהתכוון סימסיון לעורר בנו.
לעומת זאת, ההתקדמות של דון ברמה הרגשית וברמת ההסתגלות החברתית שהיה מוכן הוא לעשות למען רוזי, אהובתו (על אף שאינה מתאימה לו מבחינה הגיונית), בהחלט העבירה בי רגש מסוים (אותו דון בטח היה מתקשה להבין בתחילת סיפורנו).
בתום הסיפור, כשדון השלים את כל הפרויקטים והתחיל במסע הבלתי רציונלי לעבר חיים טובים ומספקים יותר עם אהובתו רוזי, ללא ספק חשתי שמחה עבורו, אבל גם הרגשתי כי צפה בי שאלה מהותית – האם ראוי שאדם ישנה את התנהגותו וחלק ניכר מתפיסת עולמו רק בשביל להתאים את עצמו לחברה הסובבת אותו או למען איזו אהובה מסוימת? וגם אם כן, האם הדבר באמת מבטיח שהשינוי יספיק, כלומר יצליח להביא אותו לרמת סיפוק עצמי ומימוש גבוהה יותר בחייו? מעניין בהקשר הזה לשאול את קהילת ה"אספרגים" מה דעתם על הספר, וכמה הוא באמת תואם את המציאות.
לסיכום, ספר חביב, קריא ביותר, אבל לא אחד שאני אקח אותו איתי הלאה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![אנה קארנינה [מהדורת 1999 - א' / ב']](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers4/48864.jpg)
