ביקורת ספרותית על פתאום דפיקה בדלת - קובץ סיפורים מאת אתגר קרת

---

"כשאתם פוגשים בני או בנות זוג ומתאהבים, מה התחושה הכי חזקה שיש לכם? לא יודע מה איתכם, אבל ברגעים כאלה אני תמיד מרגיש שאני נמצא עם מישהו שאין עוד אף אחד כמוהו בעולם."
באחת מהפעמים שהיינו בקניון שבו יש את חנות הספרים הגדולה והמרווחת שאני אוהבת, ממש כמו סניף גן-עדן קטן, שכנעתי את אבא להיכנס "לא לקנות, רק להסתובב" הבטחתי באמת ובתמים, התכוונתי לזה ויצאתי הביתה עם שקית צהובה כששני ספרים של אתגר קרת נחו בתוכה; ובזיכרון שלי עלתה ההנאה שהסב לי "הקייטנה של קנלר", ששלפתי מדוכן פגומים עם כריכה מעט מקומטת.
אני לא אוהבת קבצי סיפורים שמתפרסמים, וככל שהם טובים יותר אני עוד יותר מתעצבנת, נשארת עם הרגשת פספוס וסימן שאלה גדול כזה מעל הראש ששואל "אבל מה קרה איתו?? למה? למה? למה לא לפתח את הסיפור הזה לספר שלם? עלילה אחת, בכריכה אחת, התחלה, אמצע, סוף. הנה! אפשר ככה וככה ואז קורה ככה ומה עכשיו.
ב"פתאום דפיקה בדלת" יש סיפורים שהיו לטעמי וכאלה שלא, שלא הצלחתי להתחבר אליהם כלל, כאלה שקראתי תוך חמש דקות גם אם הם היו הארוכים ביותר ומצד שני כאלה של עמוד וחצי שנמרחו על פני כמה ימים.
זו הבעיה שלי עם ספרים כאלה שאין בהם עלילה אחת וחד משמעית, אפשר לזנוח את הספר ולשכוח ממנו לגמרי אחרי שגמרת סיפור אחד שלא אהבת, ומאוד תיתכן האפשרות שאחרי הסיפור שישאיר אותך עם לב קצת מכווץ על כאבו של ילד קטן יגיע סיפור אחר, שלא קשור בכלל, והורס לך את כל הכיף. איך כריכה אחת יכולה להכיל בו בזמן גם סיפורים קורעי לב וגם סיפור על אלמן שזונות מגיעות לבקרו? זה לא נתפס.
מצד שני, זה גם כל הקסם בקבצי סיפורים- אין לך הזדמנות אחת להתאהב בדמויות, אתה לא חייב לשנוא מישהו כבר בסיפור הזה, יש את הבא אחריו, כל סיפור הוא עולם אחר לגמרי, כריכה אחת מאגדת יחד סיפורים שהם עולם והיפוכו, נותנת לכל אחד הזדמנות להתחבר לסיפור משלו. העובדה שהסיפורים קצרים (לפעמים יותר מדי), גורמת לדמיון לעבוד הרבה יותר.
חלק מהסיפורים יילוו אותי עוד הרבה זמן, כנראה יותר מהזמן שלקח לי לסיים את הספר. אמרתי לכם שקשה לי עם סיפורים קצרים!

נהנתי.

» ביקורות נוספות של הדס?
» ביקורות נוספות על פתאום דפיקה בדלת - קובץ סיפורים