• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הגילגול (הגלגול)

הגילגול (הגלגול)

מאת פרנץ קפקא

הביקורת של Schuster

תמונה של Schuster
הגילגול (הגלגול)

הגילגול (הגלגול)

מאת פרנץ קפקא

הביקורת של Schuster

תמונה של Schuster
הוצאה לאור:משרד הביטחון
שנת הוצאה:1975
סדרה:ספריית תרמיל #101
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
oziko
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 4 שנים

“זהו הספר הראשון של קפקא שאני קורא. ואני שמח, שמח לגלות עוד משהו. מעבר לאיזכורים ופירושים נרחבים”

3/5
ביקורות על הגילגול (הגלגול)
הבאה
משה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•2 דקות קריאה

המפגש שלי עם הגילגול התקיים בקובץ 'רופא כפרי', אך אני רושם חוות דעתי כאן, משום שזהו הדף בו קיבל הגילגול מקום משלו ובו אוכל לפרוס את חוויתי עמו בהיבדל משאר קטעי הסיפורת בקובץ.

כשאני פותח בכתיבת דעתי על הסיפור הזה, סיפור עליו נכתבו מספר כה רב של מילים ומשפטים ופסקאות ועמודים של פרשנויות והגיגים, לא אוכל להימנע מלהתייחס ראשית לפתיחתו, המשפט הראשון בו בחר קפקא לקבל את פני הקורא, "כשהתעורר גרגור סמסא בוקר אחד מחלומות טרופים גילה שנהפך במיטתו לשרץ ענקי." כך, במילים בהירות ופשוטות, נטולות שמץ דק של פאתוס, זרק קפקא לפניי מציאות מזוויעה, מפחידה, מבהילה ומבחילה בה הפך אדם פשוט ונורמטיבי, אפור, חסר כל ייחוד, בוקר אחד רגיל לשרץ, לחרק. קפקא ידע להשתמש היטב בטכניקה הזו, גם כאן גם ב'משפט', מדובר באדם רגיל ונורמטיבי לחלוטין, כזה שלא יוכל הקורא לפטור ולהרגיע עצמו בטענה שמדובר במקרה רחוק, באדם חריג, במקום חריג, עם עבודה חריגה ומשפחה חריגה, באירוע לא שגרתי. לא, זורק אותך קפקא למציאות בה אדם רגיל כמו כל אחד אחר ברחוב סביבך, במקום רגיל עם עבודה רגילה ומשעממת בדיוק כשלך, נהפך כמו במכת ברק חדה מבהילה וקצרה לחרק, ואם לו זה קרה, מה המניעה שיקרה הדבר לכל אחד אחר? אין מניעה. משם מתגלגלים הדברים בשלושה פרקים, שלושה חלקים בהם מנסה בחוסר אוניו גרגור סמסא להמשיך לפעול בצורתו החדשה כשיחסיו עם משפחתו ומעסיקיו ברקע.
וכך נחרד עמדתי, ומרותק ישבתי להיוודע להמשך גורלו המר של גרגור סמסא האומלל, הוא שהושלך למציאות גרוטסקית וסוריאליסטית, מלאת אבסורד הזועק חוסר אונים.
הנובלה הזו היא פסגה אמיתית, פסגתו של קפקא ואחת הפסגות של ספרות המאה ה-20. זו חווית קריאה מטלטלת, מבהילה, מחרידה ועצובה, אך עשויה באופן מרשים ומרתק ומאוד כדאי ומתגמל לפגוש בה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של חור בגרב
חור בגרב
תמונה של תאיר בן יוסף
תאיר בן יוסף
תמונה של רץ
רץ
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של גוטי
גוטי
5קוראים|גיל ממוצע52|60%נשים

על המבקר

תמונה של Schuster

Schuster

חבר מזה 12 שנים
28 ביקורות•266 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות קלאסית•ספרות מקורית
תמונה של Schuster
Schuster
חבר באתר מזה 12 שנים
ביקורות28
לייקים שקיבל266
דירוג ממוצע4.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת15ספרות קלאסית3ספרות מקורית3

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של Schuster

הסיפור העצוב שלא ייאמן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית

הסיפור העצוב שלא ייאמן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית

גבריאל גרסיה מארקס

הגרוטסקה הפאנטסטית של גרסיה מארקס היא פלא.

כמה נדיר הוא למצוא מזיגה כה אינטליגנטית בין הסוריאליסטי, כזה הגדוש עדינות ויופי ושמחה וחוכמה, כזה המפיץ רוגע המדמה לעיתים תחושת רחף, ויחד עם זאת ובאותה העת, דרים בה באותה מזיגה, ואף באותה החלקה, הקדרות והעצב והקושי והבדידות והדכדוך והמכאוב והצער וחוסר האונים, מנת חלקה של המציאותי. פלא אמיתי הוא לפגוש ביצירת אמנות המשכילה לשלב בוירטואוזיות את הסוריאליסטי עם הריאליסטי. את הגרוטסקי עם המציאותי. את הפלא עם שאינו פלא. את הקסום עם שאינו קסום. מארקס עשה את זה בצורה מרהיבה, אולי המרהיבה ביותר במאה האחרונה.

זהו אינו הספר הכי טוב של מארקס, בטח לא, אך הוא מצוין ונמצאים בו אלמנטים רבים ממארקס הגדול, מארקס של מקונדו, והוא ראוי ליחס בעיני אוהבי ומוקירי הסופר ואוהבי ומוקירי הגאונות.
בקובץ הזה יש לי אהבה לכל הסיפורים, ובמיוחד אל אחד הקצרים ביותר, הוא האיש העלוב והמוזנח, הזקן עם הכנפיים העצומות. הסיפור הסתום לחלוטין (סתום במובן חוסר הפשר הברור לעין שבו) סיפור הנפתח באותו רגע עלום חסר פשר והקשר ומגיע אל קצו באותו רגע עלום חסר פשר והקשר, בהופעתו של הזקן הגרוטסקי הנלעג, אשר הופעתו החריגה וייחודיותה, המוזנחת והנלעגת למראה, מביאה עליו את רוע אנשי הכפר, את רוע האנושיות הרובץ באנושות. זה הטבוע בכל האדם. רוע וסבל שהיה מנת חלקו עד שהוליד עצמו מחדש וצבר כוחותיו לגאול עצמו מאיתנו.

ישנם, כאמור, בספר הזה ובסיפוריו, מספר אלמנטים המרכיבים את הייחוד הגדול של מארקס ומשופעים בחוכמתו ובכישרונו של אחד הגדולים ביותר שהיו לנו, ויצירותיו הן אלו שעודנן מחיות את רוחו, ובעוצמה שלא פגה ולא תפוג עוד הרבה שנים. בספר זה נושבת רוחו של מארקס בכל מילה, בזה לא מוטל ספק.

אם כן, כדאי וראוי לכל אוהב ואוהבת ספר, ובוודאי לכל אוהב ואוהבת מארקס, לא לפסוח על ספר זה.

לפני 11 שנים•Schuster
בדמי ימיה

בדמי ימיה

ש"י עגנון

חוות דעת זו מתייחסת בעיקרה לנובלה בדמי ימיה.

היום הוא יום פטירתו של ש"י עגנון, שמואל יוסף, מי שעשוי להיזכר עוד שנים ארוכות כסופר הגדול ביותר שכתב בעברית, הסופר שהוא הוא הדבר האמיתי שיש לספרות שלנו להציע. עברו ארבעים וחמש שנים מיום פטירתו, נדמה לי אם כך שזהו זמן לא רע לומר כמה מילים על יצירתו, ובייחוד להתמקד באחת היצירות החשובות שלו, אחת היצירות הגדולות העמוקות, העצובות המדכדכות והנפלאות ביותר שיצר בכישרונו הרב, ואחת מיצירותיו האהובות עליי ביותר באופן אישי.

השפה הייחודית של עגנון משמשת עבור מספר רב של קוראים, נלהבים יותר ופחות, כסמן מזהה לאיש ולדרך סיפורו. כתיבתו משלבת באופן כמעט ייחודי, נגיעה עדינה בעלת נופך של אגדיות, ארכאיות תנ"כית עמוקה, אילוזיות רבות מן המשנה והגמרא ועולם הספר היהודי, ומכוסה בעברית עשירה בעלת ניחוח גליצאי משכר וקול דק של מספר יודע סתרים ולב.

השילוב הזה מופגן בהצלחה רבה ומרתקת בנובלה 'בדמי ימיה'.
'בדמי ימיה מתה אמי, כבת שלושים שנה ושנה הייתה אמי במותה, מעט ורעים היו ימי שני חייה'. יומנה של תרצה שסיפורה של אמה ואהובה שהופרדו בשנים שקדמו ללידתה הופך למסך שחור חונק שרובץ על לבה של תרצה, מונח מול דרכה וחוסם את עתידה, חוסם את פיתוח אישיותה וחשיבות עצמאיותה. תרצה, שהופכת שפחה של עברה הקשה של אמה, ומשתעבדת, מחוסרת כל סיכוי לעולם משלה, לניסיונות לתקן ולרצות את זיכרונה המדוכא והחנוק של אמה.

חייה של תרצה מתוארים ביד אמן נדירה.
הנובלה כתובה בגוף ראשון בידי נערה-אישה. עגנון מצליח לחיות ולהחיות דמות נשית בעלת מחסומים וקשיים נפשיים בהצלחה מאד מרשימה, סיפור שמעורבים בו חיי הגולה המורכבים ודילמות יהודיות מורכבות ומעל לכל אלה, דילמות אנושיות מורכבות ומדכדכות. הנובלה הזו מעידה, אולי מעבר לשאר יצירותיו, שמדובר באדם בעל הבנה גבוהה במיוחד בנפש האדם. הבנה שמזכירה נפילים מפוארים מתקופות אחרות בעולם הספרות.

חוות הדעת הזו היא בבחינת ניסיון לשיר הלל לסופר מיוחד באיכויותיו ובעומקיו, שלשמחתי כתב בשפת אמי, ויש לי הגישה לשפת כתיבתו המקורית.

לפני 11 שנים•Schuster
לוליטה

לוליטה

ולדימיר נַבּוֹקוֹב

לו-לי-טה.

איזו פסקת פתיחה. איזה מעדן ספרותי מושלם.
ולדימיר נאבוקוב טען בכל מקום שיכול היה, כשנשאל וכשלא, שאין ספר צריך לספק אלא חוויה אסתטית. הזרם המחשמל שנע דרך חוליות עמוד השדרה במעלה הגב הוא המשאלה מספר טוב, הוא מבהיר בביוגרפיה המרהיבה שכתב על גוגול. אין שום סיבה לחפש אחר מסר או רעיון כשמדובר ביצירה ספרותית. החתירה של הקורא אמורה לנוע אל עבר העונג האסתטי, הצורני, המביא עמו את הזרם המיוחל, המחשמל המצמרר והמענג, שביכולתנו להשיג מתוקף היותנו בעלי חוליות. משהו מעין אוננות אינטלקטואלית.

נדמה לי שביצירה הזו נבוקוב השיג את שרצה בצורה מושלמת. לוליטה הוא מן הרומנים המחושבים בכל הזמנים, אם לא המחושב שבין כולם. גדושות בו כל שורה ופסקה רמזים ודימויים מתעתעים ומדוקדקים, עוד דימוי בצד ימין ועוד מחשבה שבאה בהקיץ בצד שמאל, וכל אלה מתאגדים יחדיו לכלל סיפור אחד מבריק. סיפורו של הומברט הומברט ותשוקותיו, המבעירות ומכלות כל העומד והעומדת בדרכה של התשוקה שמבעבעת בו, עד חורבן, כשבמוקד סיפורה של לוליטה, שאל כיבושה הוא דוהר.

את הרומן הזה, כידוע, כתב נבוקוב באנגלית, שפה שאינה שפת אמו, בה הוא הצליח להביא את מה שמכונה 'פעלולי שפה ולשון' לשיא.

כל קורא של לוליטה מדגיש ונפעם חזור ושוב מן המיומונות הגדולה - שבספר הזה מגיעה לשיא - בה משיט בסערה מכל כיוון נבוקוב את הקורא בין חיבור מסוים אל הדובר, ובין התפכחות שמדי פרק מבזיקה בנו כשאנו מבינים את מעשיו. כל זה נכון, ואני שותף לתובנות האלו, אך במיוחד זהו ספר שזועקת ממנו בכל שורה אמנות הכתיבה, אמנות הסגנון, תחכום. הכתיבה של נבוקוב מלאה בסטייל, הפסקאות שלו, חלקן, הן מהמדהימות שאני מכיר. לנבוקוב היה סטייל. היה לו גם הומור נהדר. ובכלל, נדמה לי שלא אחטוא לאמת אם אומר שנבוקוב הצליח לכתוב כמו שהוא דרש שצריך רומן טוב להיכתב. וכשהתוצאה כל כך טובה כמו במקרה הזה, נותר רק להעריץ חרש. ולהתענג.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Schuster
מכתבים לידיד גרמני

מכתבים לידיד גרמני

אלבר קאמי

ברגעים מערערים של תהיות וחיפושים אחר שביל ברור בדרך הצדק, אין פנס מחשבתי ומוסרי טוב יותר מאלבר קאמי.

לאחרונה, דבר שבין השאר התבטא בכמה חוות דעת שכתבתי כאן, אני פותח בכתבי קאמי, חלקם בפעם השנייה והשלישית וחלקם המועט גם בפעם הראשונה. בכל קריאה של קאמי אני חווה חוויה משולבת, חוויה שהיא ספרות במיטבה, כתיבה ברמה גבוהה מאד ומענגת במיוחד, וחוויה שהיא הבחנות ותובנות, הן אשר בכל מפגש מוסיפות רובד מסוים לאישיותי ולצורת חשיבתי.

כל התוודעות כזו לקאמי - בין אם ספרותית, במקרה של יצירות מופת כמו הזר, הדבר והנפילה ובין אם רעיונית פילוסופית במקרה של יצירות עמוקות ועשירות מאין כמותן בצדן התבוני כמו המיתוס של סיזיפוס, האדם המורד ואחרים - זו התוודעות מיוחדת. גדולתו של קאמי מורגשת בכל מגע עם כתביו למן הרגע הראשון. יש שם גדולה, יש שם תבונה מרהיבה שמשתלבת במיזוג נדיר עם אנושיות גדולה המחוברת לאנשים, לאדם. קאמי הדגיש בהרחבה רבה, ובכמה הזדמנויות, את הקשר שצריך ומחויב להיות לאמן עם החברה בה הוא חי. נדמה לי שכתיבתו על סוגותיה השונות מוכיחה כי עמד במה שדרש, ובצורה מעוררת הערצה.

לגבי הספר לשמו התכנסנו, המכתבים הללו לידיד הגרמני - אשר נטען בכמה מקומות כי מדובר באקזיסטנציאליסט (שהתנגד להגדרתו ככזה) החשוב והנודע , הפאשיסט-נאצי, מרטין היידגר - שנכתבו במחתרת הצרפתית בזמן המלחמה בכובש הנאצי, מיועדים, על פי דברי קאמי עצמו, "לשפוך מעט אור על המאבק העיוור שהיינו שרויים בו, ועל ידי כך לעשותו יעיל יותר", קאמי מבהיר שה"הם" במכתבים אלו הנאצים, לא האומה הגרמנית בכללותה, וה"אנחנו" אלו "האירופאיים החופשיים, לא רק הצרפתים". ובכן, זהו המאבק בין שתי גישות שלחמו בימי הרצח באירופה של אמצע המאה ה-20, הוא מדגיש, לא בין שתי אומות.
מכתבים אלו נושאים בתוכם את תפיסתו של קאמי, את דעותיו ואת ניתוחיו לאותם הימים הנוראיים והמדממים באירופה של אמצע המאה ה-20, מהם גם ניתן להשכיל על תפישתו את תהליכי החברה ואת חיבוטי היחיד בדבר הנושאים הללו.

וכך כתב קאמי בהקדמה לפרסום המהדורה האיטלקית של ספר ארבעת המכתבים,
"איני מתעב אלא את הרוצחים. כל מי שיחפוץ לקרוא את ה"מכתבים לידיד גרמני" מתוך היבט זה, היינו כמסמך של המאבק נגד האלימות, יסכים עמי, כי יכול אני לומר כעת שאינני מכחיש מן הנאמר בו ולו גם מילה אחת".

המכתבים האלו הם גם כן, וזו היא כבר תוספת תוצרת ראייתי האישית, הזדמנות טובה מאוד לחזות בגדול רוח אמיתי בימים של זוועות נוראות ומאיימות, ימים של התפרצות הר געש שכולו שנאה ולאומנות וגזענות ואלימות. ימים בהם התבונה נעלמה והבערות התפשטה והיכתה בכל העומד בדרכה. כמו הדבר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Schuster
נאומים בשוודיה

נאומים בשוודיה

אלבר קאמי

הספר, הספרון הזה, שלא מגיע ל-100 עמודים, אינו עומד בפני עצמו כספר הגות פילוסופי או כספר אידאות של קאמי, אך משמש ביעילות לא מבוטלת כפרט נוסף ודי משמעותי בבניית דמותו של קאמי. בזאת אני מתכוון לשני צדדים בו שניתנים להתמקדות פרטנית, זה האישי-האישיותי וזה הספרותי-פילוסופי-רעיוני.

מיד לאחר פתח-הדבר שכתב דוד אוחנה, מופיע מתומלל בעברית הנאום של אלבר קאמי. הנאום שנשא באולם הקונצרטים השבדי בשטוקהולם בטקס פרס הנובל.
הנאום הזה - שאפשרי, דרך אגב, להאזנה ביוטיוב - מכיל בתוכו כמה נקודות מרתקות ועשירות בנוגע לקאמי. ישנו הפן האישי שניתן על ידי התייחסותו ונתינתו את זווית ראייתו הפרטית בנוגע לבחירתו כזוכה הפרס, שבו קשה שלא לשים לב לצניעותו הפשוטה והכנה, וממשיך עם התייחסותו לעמו הסובל ולמולדתו אלג'יריה, שהייתה אז נתונה במאבק מדמם וקשה על חירותה.
לאחריה נכנס מהר מאוד קאמי לתחום ראייתו את האמנות,יחסיו של קאמי עצמו עם האמנות ויחסו של דמות האמן עם האמנות. - נושא זה הוא מרחיב ארבעה ימים מאוחר יותר בנאומו באוניברסיטה - בתחום הזה נחשף הפן השני של קאמי בספר הזה, הצד הרעיוני והאמנותי שלו. ראייתו את האמנות, את חובות האמן, את מעמדו של האמן מול האמנות ויחס המרחק והקרבה בין החברה שבה חי האמן לבינו, היא מרתקת ומעוררת מחשבה.

בין שני הנאומים שנשא - זה בפרס הנובל, וזה ארבעה ימים מאוחר יותר באוניברסיטת אופסלה - הגיע לפגוש קבוצת סטודנטים לשיחה שהפכה לגילול טענותיו הזועמות של סטודנט אלג'יראי כלפיו, שחלק מהטיעונים שנאמרו שם ילדו את האמירה של קאמי 'בין הצדק לבין אמי אני בוחר באמי', אמירה מעניינת מאד שבגרסתה זו שנודעה בציבור, עוותה לגמרי מהקשרה המקורי, המובא בספר.

הנאום השני הוא ההרחבה המרתקת מאד לתחום שהתחיל לפתוח אותו קאמי בנאום הנובל, והוא האמן והאמנות, האמן וחברתו והאמן ותקופתו. אמירותיו של קאמי ורעיונותיו מרתקים כתמיד, מעוררי מחחשבה ועניין והערכה לאיש המיוחד הזה.

פרק מרתק ומעשיר הוא פרק הזכרונות של העיתונאי השבדי גוסטב ביורסטרום, המתארים מנקודת מבטו את קאמי בשהייתו זו בשבדיה.


הספר הזה מומלץ לכל אוהבי קאמי האיש, הוגה הדעות והאמן.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Schuster
המיתוס של סיזיפוס [מהדורת 1978]

המיתוס של סיזיפוס [מהדורת 1978]

אלבר קאמי

על אלבר קאמי אין צורך גדול להרחיב, גדולתו ידועה בכל ולכל, תובנותיו העמוקות עומדות בגאון ועודנן משפיעות ומעוררות תגובות ופרשנויות, אבל עבורי יותר מהכל הוא נפש קרובה. לעיתים די נדירות פוגש אדם בטקסטים מכוננים לחייו, כאלו שהבעירו את נשמתו, שהיו עבורו כמגע צורב של ברזל רותח, ומאידך, וזהו צידו השני של אותו המטבע, וגם הוא קורה לעיתים די נדירות, פוגש אדם בטקסטים וברעיונות שנוגעים בנפשו ומשמשים לה כמרגוע, כמזור שמשקיט ומנמיך את הבערה הגועשת ומשמש כממלא החסר. עבורי, או על כל פנים אז, בקריאתי הראשונה, המיתוס של סיזיפוס שימש כצד השני של המטבע, הוא הצד המרגיע בעומקו, המכסה תהומות פעורים בנפשי. 'המיתוס' הציע לי דרך שונה, מופלאה בחכמתה, לראיית חיי. הספר הזה מונח תדיר על יד מיטתי - יחד עם עוד כמה כתבים אשר קרובים לליבי - ובהם, מדי פעם בפעם, ברגעים נמוכים וגבוהים כאחד, ברגעים חשוכים ושחורים כשנדמה לי שאני נמצא בתחתית, וברגעים גבוהים בהם אני חש יציבות על הקרקע, ברגעים אלו כאחד, אני פותח את הספר הזה ומניח את ליבי בין דפיו.

אהבתי והערצתי הגדולה לאלבר קאמי וליצירותיו הספרותיות וההגותיות המופלאות, קיימת ועומדת גם במישור ההגותי-הפילוסופי, וגם במישור הספרותי, שבשניהם הוא מהגדולים שהתהלכו בינינו, בהומניות העשירה והמיוחדת ובהתבוננותו מלאת החכמה והרגישות, אותם ידע בתבונה להעביר על הדף, בימי זוועות מחרידות ובימי זוועות פחותות בהם חי.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Schuster
תהלה / השנים הטובות

תהלה / השנים הטובות

ש"י עגנון

לאחרונה נתקלתי, באופן די מקרי ולא מתוכנן - עת צללתי לעומק צדו הפנימי של מדף הספרים התחתון והעבה שלי - בכריכה הבלויה והדקה למדי המאכלסת בתוכה את תהילה של עגנון. מאחר וימים רבים ודי ארוכים עברו מאז הפעם האחרונה שלקחתי את הכריכה הבלויה הזו אל ידיי ונפתחתי אליה, החלטתי מתוך להט מסוים למתוח אצבעי ולגעת בשפה המשויפת, המקופלת, והעדינה כל כך של עגנון.
נשארתי יושב בפינת החדר כשגבי צמוד אל הקיר בקוראי את השורה הראשונה ונותרתי בעמדה זו עת הפכתי את הדף האחרון.
מבין כל הסיפורים של עגנון, תהילה, כך נדמה לי, הוא הסיפור בעל הטון הקסום מכולם. בכך אני מתכוון לנופך האגדי שנישא כבר מתחילתו. האווירה הפאנטסטית עוברת ונשמרת בו מתחילתו עד סופו, קסמו של הסיפור הזה - המאיר את ירושלים באור היפה ביותר שהייתי עד אליו בחיי כקורא ספר - רב, הוא נעים. הייתי אולי מעז לדמות את התחושה שנובעת מן הספר הזה לתקרת עננים לבנה ועדינה שנחה על קודקוד הראש בשלווה ומציפה רוגע פלאי. עגנון הוא סופר גדול באמת. שפתו עשירה ומיוחדת וירידתו אל נפש דמויותיו היא מרשימה בעומקה בצורה יוצאת דופן. עולמו הפנימי נשפך ונודף בכל מילה ובכל שורה בספריו. ניכר שעולם היהדות היה עולמו ועולם המושגים שלו היה מורכב בחלקו הגדול מענינים שביהדות. ויש בזה יופי לא מבוטל.

לפני 11 שנים•Schuster
מיכאל שלי

מיכאל שלי

עמוס עוז

אני אינני חובב גדול של ספריו של עמוס עוז. ככלל אינני חובב גדול של ספרות מן הסוג שעיקר תוכנה ועיקר כוחה ועיקר ייחודה הוא ביפי המילים והמטפורות שבה. כזו שמשופעת וגדושה גיוון עשיר של מילים ומילים נרדפות, משחקי מילים ושיוף משפטים. אוצר מילים ועושר דימויים הם כמובן, ביסודם, אינם דבר רע, אך נוצרת אצלי בעיה כאשר זהו עיקרה של היצירה, כאשר היצירה מסתכמת ברובה במאמץ העילאי והרב-מדי בחיפוש אחר המילה הנכונה והצמדתה והלחמתה למשפט מדוקדק, כשהעושר המילולי הופך לכוח של הספר.
אני במידה כלשהי רואה את כתיבתו של עמוס עוז כנגועה במאפיינים האלו. האהבה הכבדה שלו למילה ולמשפט. אני לא מוצא עושר רגשי ביצירותיו, סערות ומלחמות הנפש של הדמויות ביצירותיו אינם מספקים אותי. האהבות ביצירותיו לא מרשימות אותי במיוחד.
אך אולי יוצא דופן מן הבחינה הזו הוא הרומן הזה, מיכאל שלי.
אני לא חושב שניתן לומר שזו יצירה אהובה עליי, או קרובה לליבי, או יקרה לי במידה זו או אחרת, אבל זו בהחלט יצירה שאני רואה אותה כטובה. סיפור אהבתם המורכב, הסוער והבעייתי של חנה ומיכאל על הרקע הירושלמי, המשתקף בצורה יפה להפליא בספר, ריתק אותי והוציא אותי מן האפאתיות הדי קבועה שלי בכל הקשור ליצירותיו של עמוס עוז. מן ההיבט הזה, זהו ספר יוצא דופן ברזומה הספרותי שלו, לכל הפחות בעיניי.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Schuster
רציתי לשאול אותך, פרופ´ ליבוביץ... - הוצאה מחודשת

רציתי לשאול אותך, פרופ´ ליבוביץ... - הוצאה מחודשת

ישעיהו ליבוביץ

אוסף משובח ויעיל של מגוון רחב ועשיר של מכתבים שנשלחו, ממגוון גילאים ואוכלוסיות, לפרופ' ליבוביץ' וממנו במרוצת השנים.

קשה שלא להתפעל ולהשתאות אל מול נגישותו המופלאה של ליבוביץ' - שהוא בעיניי, לפחות מן בחינת העושר האינטלקטואלי, הדמות הגדולה ביותר בתולדות המדינה הזו - נשלחו אליו מאות ואלפים של צרורות מכתבים בידי ילדים וילדות, נערים ונערות, מבוגרים ומבוגרות, צעירים המתקרבים אל הדת, צעירים היוצאים מן הדת, חיילים וחיילות, הורים שכולים, אנשים עם דילמות מוסריות, אנשים במצוקה, אנשים ברווחה.
מכל הפינות והחרכים הפזורים ברחבי הארץ. ואל כולם, ללא יוצא מן הכלל, ענה באריכות ובהרחבה. לא היה מכתב, לא היה דף, לא הייתה שאלה שנשלחה אליו ולא זכתה להתייחסות ראויה. בין אם מדובר בבחור שקיבל צו גיוס מילואים לשטחים וחוכך ומתייסר בשאלת הסירוב, ובין אם מדובר בשאלת תם של ילדה מכיתה ז' בעניין יחס תורה ומדע. זהו, אולי, המרכיב המרכזי בסוד קסמו של האיש המיוחד הזה. הנגישות הפנומנלית לכל, היא המעידה על צניעות פנימית רבה שראויה להערכה גדולה.
יחד עם זאת, מגוון מכתבים באוסף הזה חוזרים על עצמם מספר פעמים, זאת משום שנשלחו אליו כמות גדולה של שאלות זהות שוב ושוב (דבר המבהיר שוב עד כמה סבלנותו הייתה מופלאה).
הספר מסודר בתוכן העניינים על פי נושאים, לא על פי זמן כתיבת המכתב, מכאן שניתן לדלג ולנוע בין הנושאים. נקודה מעניינת נוספת שאני ממליץ לשים אליה לב בשעת הקריאה, היא התייחסות לתנודות בין אופן תשובותיו ודעותיו לאורך השנים. כדאי לשים לב להבדלים ביחסו ובפתיחות דעתו לנושאים מסוימים במכתבים משנת 50, כשהיה צעיר יותר, ובין מכתבים משנת 85, כשהיה מבוגר יותר. זהו מחזה מעניין ויפה בשוני המחשבתי שעבר אדם לאורך שנים.
בימיי כנער, הספר הזה היווה מקור מועיל עבורי למענה על שאלות מסוימות שנקרו במוחי ללא מענה, ובמכתביו של ליבוביץ' מצאתי את שחיפשה דעתי.

לפני 11 שנים•Schuster

ביקורות נוספות על "הגילגול (הגלגול)"

הגילגול (הגלגול)

הגילגול (הגלגול)

פרנץ קפקא

זהו הספר הראשון של קפקא שאני קורא.
ואני שמח, שמח לגלות עוד משהו.
מעבר לאיזכורים ופירושים נרחבים על קפקא האיש שקראתי עד עכשיו, סופסוף התפנתי למקור:

אני לא יודע אם קפקא מנסה להגיד או לטעון משהו ספציפי, אבל בסיפור שלו יש אמירה נוקבת. הגיבור התמהוני, המנוכר והמסתגר ביחד עם החברה שבחוץ. אני לא יודע אם וכמה, הסיפור בא לתאר את הדופי שבחברה, אבל הוא בהחלט מניח כמה סיטואציות, לא מקריות.

הסיפור מתחיל בהתנגשות קטנה בחיים של גריגור, הוא הפך למין זחל.
אם הייתי צריך לסכם הכל, זה: ''כשאתה כלוא לרוטינה של זמן והרגל, ופתאום החיים שלך משתנים ועם זאת גם היחס של החברה אליך, ובכללות הכל משתנה, אתה צריך לראות איך אתה מסתדר וממשיך לנסוע''

כשבין העובדה שהוא זחל, לבין הסוף, נמצא תיאור מפורט ומעניין על החיים החדשים שלו.

יש בזה משהו מאוד יפה, מצד שכזה, זה מגרה לחשוב על כל מיני דברים.
מעבר לזה הספר רגיל בצורה טובה, קריא ונוח. נהנתי מאוד.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•oziko
הגילגול (הגלגול)

הגילגול (הגלגול)

פרנץ קפקא

אחד הסיפורים המפורסמים של קפקא, קיבל רוב מוחץ של 5 כוכבים בסימניה, אני לצערי לא התרשמתי.
סיימתי לקרוא את צוויג ועברתי לקפקא, הכתיבה של צווייג הרבה יותר מרשימה ואייכותית לטעמי.
ייתכן ובעבר סיפור זה היה פורץ דרך ברעיונות המוסר והדמיון שלו, אבל היום הוא לא מרשים ובטח לא חדשני.

זהו סיפורו של גריגור, בחור צעיר שתומך כלכלית במשפחתו. ההורים לא עובדים ואחותו מרוויחה מעט מאוד, כובד פרנסת המשפחה על כתפיו והוא זוכה לכבוד ומעמד מצד בני המשפחה. בוקר אחד הוא מגלה שאיננו יכול לקום מן המיטה והוא הופך אט אט לזחל עם הרבה רגליים וגוף ארוך ורך. הוא כמובן לא יכול ללכת לעבודה יותר ולמעשה כעת המשפחה צריכה לדאוג לו ולא להיפך. הסיפור מראה כיצד מעמדו של גריגור משתנה מהאדם החשוב ביותר בבית שכולם מכבדים והופך לחיה שהמשפחה צריכה לדאוג, להאכיל ולטפל. רגשות של תיעוב, אשמה, זילזול וחוסר כבוד מחליפים את הכבוד וההערכה.
אחד הרעיונות שקפקא מנסה להעביר הוא שככל שאנשים יותר תלויים בנו אנו זוכים ליותר כבוד והערכה, אך כשהמצב מתהפך אתה הופך למיותר ולנטל.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•משה
הגילגול (הגלגול)

הגילגול (הגלגול)

פרנץ קפקא

קפקא בספרו זה מבטא את אכזבתו מבני האדם, הוא מתאר את גרגורי סמסא כאדם קטן, פשוט וטוב, שכל יעודו הוא להביא כסף כדי שמשפחתו תשרוד.
כל עוד הוא יכול לעמוד בכך, הוא בעצם מנוצל על ידי בני משפחתו ומעסיקיו, ברגע שהוא הופך לבלתי מועיל הוא פשוט נמחק.
הגדולה של קפקא היא החדות שבה הוא מתאר את הדבר, הוא מצליח להביא באופן החד ביותר את הצביעות, האכזריות והרוע שטמונים באדם, יש כאן ביקורת קשה ונוקבת.
על האנושות והאנושיות, שהיא מחפשת את ההשרדות, שהיא בעצם התועלתנות של גרגורי סמסא, ובכך היא לא שונה מבעלי חיים אחרים, ואף גרועה מהם, כיוון שהיא מודעת
למעשיה או אמורה להיות.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•קובי
הגילגול (הגלגול)

הגילגול (הגלגול)

פרנץ קפקא

אבן דרך בספרות המאה העשרים. קשה לתאר את מה שקרה אחר כך ללא הגלגול של קפקא (או הדבר של קאמי או הקרנפים של יונסקו....) מצליח להיות מדהים וחדשני גם לקורא של המאה שלנו.

לפני 17 שנים•תולעת ס.
דירוג
3.0
לפני 6 שנים

“אחד הסיפורים המפורסמים של קפקא, קיבל רוב מוחץ של 5 כוכבים בסימניה, אני לצערי לא התרשמתי. סיימתי לקר”