“הספר, הספרון הזה, שלא מגיע ל-100 עמודים, אינו עומד בפני עצמו כספר הגות פילוסופי או כספר אידאות של קאמי, אך משמש ביעילות לא מבוטלת כפרט נוסף ודי משמעותי בבניית דמותו של קאמי. בזאת אני מתכוון לשני צדדים בו שניתנים להתמקדות פרטנית, זה האישי-האישיותי וזה הספרותי-פילוסופי-רעיוני.

מיד לאחר פתח-הדבר שכתב דוד אוחנה, מופיע מתומלל בעברית הנאום של אלבר קאמי. הנאום שנשא באולם הקונצרטים השבדי בשטוקהולם בטקס פרס הנובל.
הנאום הזה - שאפשרי, דרך אגב, להאזנה ביוטיוב - מכיל בתוכו כמה נקודות מרתקות ועשירות בנוגע לקאמי. ישנו הפן האישי שניתן על ידי התייחסותו ונתינתו את זווית ראייתו הפרטית בנוגע לבחירתו כזוכה הפרס, שבו קשה שלא לשים לב לצניעותו הפשוטה והכנה, וממשיך עם התייחסותו לעמו הסובל ולמולדתו אלג'יריה, שהייתה אז נתונה במאבק מדמם וקשה על חירותה.
לאחריה נכנס מהר מאוד קאמי לתחום ראייתו את האמנות,יחסיו של קאמי עצמו עם האמנות ויחסו של דמות האמן עם האמנות. - נושא זה הוא מרחיב ארבעה ימים מאוחר יותר בנאומו באוניברסיטה - בתחום הזה נחשף הפן השני של קאמי בספר הזה, הצד הרעיוני והאמנותי שלו. ראייתו את האמנות, את חובות האמן, את מעמדו של האמן מול האמנות ויחס המרחק והקרבה בין החברה שבה חי האמן לבינו, היא מרתקת ומעוררת מחשבה.

בין שני הנאומים שנשא - זה בפרס הנובל, וזה ארבעה ימים מאוחר יותר באוניברסיטת אופסלה - הגיע לפגוש קבוצת סטודנטים לשיחה שהפכה לגילול טענותיו הזועמות של סטודנט אלג'יראי כלפיו, שחלק מהטיעונים שנאמרו שם ילדו את האמירה של קאמי 'בין הצדק לבין אמי אני בוחר באמי', אמירה מעניינת מאד שבגרסתה זו שנודעה בציבור, עוותה לגמרי מהקשרה המקורי, המובא בספר.

הנאום השני הוא ההרחבה המרתקת מאד לתחום שהתחיל לפתוח אותו קאמי בנאום הנובל, והוא האמן והאמנות, האמן וחברתו והאמן ותקופתו. אמירותיו של קאמי ורעיונותיו מרתקים כתמיד, מעוררי מחחשבה ועניין והערכה לאיש המיוחד הזה.

פרק מרתק ומעשיר הוא פרק הזכרונות של העיתונאי השבדי גוסטב ביורסטרום, המתארים מנקודת מבטו את קאמי בשהייתו זו בשבדיה.


הספר הזה מומלץ לכל אוהבי קאמי האיש, הוגה הדעות והאמן.”