ביקורת ספרותית על האמריקאי השקט - פרוזה # מאת גרהם גרין

---

לכבוד: מערכת סימניה
סימוכין: בקשתכם המופיעה להלן -
"אנא הקפד שלא לחשוף פרטים מהעלילה, ואם אתה עושה כך ציין זאת במפורש לטובת אלו שטרם קראו."
הנידון: ציון מפורש

א.ג.נ,
הנני מתכבד להודיעכם כי אין ביכולתי למלא את הבקשה המוצגת לעיל.
על כן תכלול ביקורת זאת את מירב הספויילרים האפשריים בהתחשב בחוסר המסתורין בספר.
עמכם הסליחה.

(אלו שטרם קראו, אני מקווה שאתם מעריכים. הכל לטובתכם.)

ובכן.
התקציר המטופש שמופיע כאן מדבר כנראה על ספר אחר. לגיבור שלנו קוראים אולדן ולא מייקל, פאולר - ולא פלאוור - לא ציני וגם לא אוהב אף אחד, והכוח השלישי אינו מסתורי כלל וכלל. באופן כללי זהו ספר נטול מסתורין. המוות קורה בעמוד הראשון.

פאולר, המספר שלנו, הוא כתב חוץ, יליד אנגליה, פרוד (אשתו קתולית ומסרבת להתגרש). יש לו מאהבת מקומית, פואונג, ומעט מאוד חברים. הוא מתאר את עצמו כאתיאיסט, ציני ולא מעורב. מובן שבסופו של דבר הוא מעורב.
פייל, הגיבור, הוא אמריקאי, שקט, תמים. תמים עד כדי כאב ראש לפעמים. עד היום לא ראיתי בתמימות דבר מזיק - מסורבל אולי, אבל לא מעבר לזה, לא משהו שיכול להוביל לרצח המונים - אבל גראהם גרין צודק. התמימות היא קטלנית. פייל מגיע למזרח עם תפיסה פשטנית מאוד: במזרח מתגוששים הקומוניסטים (בריה"מ) והקולוניאליסטים (אנגליה, צרפת). כל הארגונים הלוחמים מזוהים במידת מה עם זה או עם זה. מה שיציל את המזרח הוא כוח שלישי, ניטרלי, שישלוט למען העם ולא למען אחד הצדדים. הוא בוחר את הגנרל תה כמנהיג הניטרלי שלו. אלא מה? העניין לא כל כך פשוט כמו שזה נדמה לכם, כמו שאבא שלי אומר. העולם לא מתחלק לקולוניאליסטים וקומוניסטים, וגנרל תה הוא ניטרלי בדיוק כמו הארגונים הלוחמים האחרים. כלומר, גם הוא שופך דם, גם לו לא אכפת מאזרחים, גם הוא - אם יגיע לשלטון - ישליט טרור במדינה. כל ההבדל בינו לבין הוויט מין למשל הוא, שהוא מקבל סיוע אמריקני, בזכות פייל. מה שרק הופך אותו למסוכן יותר.
יש עוד הרבה דמויות בסיפור, אבל למען האמת הן לא כל כך קריטיות. אפילו לא פואונג, שפאולר ופייל מעוניינים בה שניהם. הסיפור הוא אחר לגמרי. זו לא מלחמה על אישה. זו הבנה איטית של פאולר את מה שפייל יוצר. וכשהוא מבין, ומסייע לרציחתו, הוא לא עושה זאת מתוך קנאה ולא למען האהבה, אלא מתוך ראייה רציונלית של העתיד לקרות, ומתוך נקיטת צד. הצד שמבקש להמעיט בהרוגים.

זה ספר ששמו מתאים לו להפליא. זה בדיוק מה שהוא - שקט. המרקם שלו חלק. המקצב אחיד וקל. נושאים קשים לעיכול מוצגים בו בצורה כנה מאוד ושקטה מאוד. ויש לו סוף טוב - אם אפשר לקרוא לזה ככה - ושקט.


איזה שקט, כתבה תרצה אתר, איזו עיר עצובה.

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על האמריקאי השקט - פרוזה #