מעוניינים לקרוא ספר כתוב היטב בידי אחד הסופרים היותר מוכשרים במאה ה-20? אחד שיודע לכתוב ספרים על מלחמות או מתח באופן משכנע וטוב למדי כמו המינגווי,אז מה אם הוא אנגלי עם חוש הומור יבש ואין לו טיפת פאתוס או רגשנות יתרה
או שלא עולה לו קצף שוצף מהפה כשהוא מספר לנו בדרכו השקטה ומשכנעת כמה שרע למדינות דרום אסיה ובעיקר לויאטנם שם מתרחשת עלילת הספר בתחילת שנות החמישים.
ויאטנם היתה מושבה צרפתית אבל הפלא ופלא גם הסינים וגם האמריקאים היו מעורבים עד הגג במלחמות שם כשכל צד מושך לכיוונו ומשאיר נהרות של דם תמרות עשן בארץ השסועה.
על רקע המלחמה הקרה בין המעצמות בין האדומים למערביים הקפיטליסטים והויאטנמים הנמצאים בתווך מתרחש סיפור אהבה משולש המסמל יותר מכל את המאבק בין הצדדים ויאטנמית יפה
החושקת במערב (לא בהכרח בגבר מסוים אלא במה שיש לו להציע) האמריקאי "השקט" צעיר שהשקפתו והתערבותו מאחורי הקלעים בפוליטיקה המקומית בין הכוחות מביאה לאסון ובעיקר
לאפקט הבומרנג בסמליות ובהתממות הוא גוזל את "כבשת הרש" הויאטנמית לעיתונאי האנגלי בן דמותו של הסופר, המבוגר מכור לאופיום שמסמל את האדישות הציניות והחוסר רצון להיות מעורב בתככים ובפוליטיקה רק לסקר אותה.

האם העיתונאי יכול להישאר באדישותו ובחוסר מעורבותו, האם מעורבותו של האמריקאי הצעיר החתיך והמאוהב באהובתו של העיתונאי יצליח בכל המשימות שהציב לעצמו וגם לזכות בבחירת ליבו. האם הויאטנמית היא כלי משחק בין שני הגברים או אופורטוניסטית ממולחת שמחפשת את תועלתה האישית בכל מצב?
למצוא את התשובות לכל השאלות כדאי לקרוא את הספר המעניין
והמותח ולקינוח אפשר גם לצפות בסרט הטוב עם מייקל קיין
בתפקיד הראשי. בהנאה ובכיף.

את האמריקאי השקט החלטתי לקרוא לקראת נסיעה קרובה לויאטנם כדי לקבל נקודת מבט נוספת על ההיסטוריה של המדינה המיוסרת הזו. ההיסטוריה של ויאטנם, כמו של מדינות נוספות בדרום מזרח אסיה, היא היסטוריה מרתקת ועקובה מדם.

במאי 1946 חתמו הצרפתים על הסכם עם הו-צ'י-מין, ראש הממשלה מטעם תנועת 'וייטמין', שלפיו תהיה וייטנאם רפובליקה עצמאית במסגרת האימפריה הצרפתית המחודשת. הם הכירו בעצמאות וייטנאם, בתנאי שזו תתאחד בפדרציה עם לאוס וקמבודיה ותהיה חלק מהאיחוד הצרפתי. אולם המו"מ הנוסף על ביצוע פרטי ההסכם נכשל. ההסכם הופר ע"י שני הצדדים ופרצו פעולות איבה בין ארגון הוייטמין שנתמך ע"י העם, לבין הצרפתים שנתמכו ע"י הקיסר באו-דאי. בייחוד פרצו התנגשויות סביב כניסתם של כוחות צבא צרפתיים לצפון וייטנאם. הצרפתים הצליחו לחזור לשלוט בווייטנאם, לפחות להלכה. בנובמבר 1946 הם הפציצו את נמל האיפונג והרגו מאות ווייטנאמיים לאחר וויכוחים על אי בהירות במכס. סבלנות הוייטמין פקעה וב-19.12.46 פתחו בהתקפה כללית מחודשת, ובזה החלה מלחמה מרובת דמים שארכה שבע שנים וחצי. הו צ'י מין וכוחותיו נמלטו. תנועת וייטמין הוסיפה להופיע כעומדת בראש מדינת וייטנאם עצמאית ושלטה למעשה בחלקים נרחבים, בייחוד בצפון.

מלחמת הודו-סין התנהלה 15 אלף קילומטר מצרפת. השלטון בצרפת שאחרי מלחמת העולם השנייה לא היה יציב, הכלכלה ההרוסה ודעת הקהל הצרפתית אדישה למדיניות החוץ. בנוסף הייתה מגמה הכללית של דה-קולוניזציה של מעצמות. הצירוף של מוטיבציה נמוכה ודלות באמצעים הקשה על השלטון הקולוניאליסטי הצרפתי להגדיר אסטרטגיית פעולה ברורה בלחימה בהודו-סין.

על הרקע הזה החלה מלחמת גרילה עקובה מדם: השלטון צרפתי נתבצר בסיגון ואילו בכפרים מנעו כוחות הוייטמין את השתלטות הצרפתים וערערו את הביטחון עד היסוד. למרות התמיכה האמריקאית ולמרות טיפוח אלמנטים לא קומוניסטיים, לא הצליחו הצרפתים להכניע את הו צ'י מין וצבאו שהכריז: "אתם יכולים להרוג לי עשרה אנשים, על כל צרפתי שאהרוג, למרות היחס המספרי - אני אנצח ואתם תפסידו".

את סיפור המלחמה הקשה בויאטנם מספר לנו גרהם גרין באמצעות סיפורם של מייקל פייל, טום פאולר ובחורה מקומית בשם פואונג, סוג של משולש אהבה שכזה שתמיד הופך כל סיפור למעניין ומרתק עוד יותר. פייל לוקח את פואונג מפאולר אם כי בצורה די ג'נטלמנית ולא שגרתית ואז הוא (פייל) נהרג. חשוב להבין, מדובר במציאות בה פצצות עפות מכל עבר, אנשים חמושים מסתובבים ברחובות, ודומה כי המצב רק הולך ומחמיר. אבל פייל לא נהרג במקרה, ותוך כדי תנועה עליליתית אנחנו לאט-לאט צוללים עוד יותר אל המציאות הרותחת, ואל הנסיבות שהביאו להריגתו.

גרהם גרין כותב יפה וגם בניית הדמויות בספר היא מעולה. בעוונותי זהו ספרו הראשון של גרין שאני קורא אבל לבטח לא האחרון. אני חייב להודות כי תוך כדי קריאת הספר ראיתי בדמיוני הרבה מאוד סצינות מסרטים על מלחמת ויאטנם, נושא שהתעמקתי בו הרבה מאוד בעבר.

מאוד העציבה אותי המחשבה כי לאחר המלחמה הזו בויאטנם ולאחר שיצאו משם הצרפתים, הגיעו האמריקאים והחלה שם מלחמה נוספת. ובכמה עשרות השנים שחלפו מאז נכתב הספר, חווה העולם כמה וכמה מלחמות נוספות אשר כולן חסרות תוחלת ועל כולן בעצם אפשר לכתוב סיפורים דומים. ואולי על זה בעצם נאמר כי ההיסטוריה חוזרת.

עוד נקודה ראויה לציון היא כי הספר שקראתי אינו זה המופיע בתמונה אלא זה שיצא ב-1985 ולמרות זאת לא חשתי בשום שלב כי יש בעיה כלשהי עם השפה או התרגום.

חמישה כוכבים ללא היסוס.

אמריקאי שקט, סוג של אוקסימורון, בוודאי בימים אלו, ומסתבר שגם בעבר.

הספר מסופר מנקודת מבטו של תומס פאולר, עיתונאי בריטי שמצא מפלט בווייטנאם של ראשית שנות החמישים. המדינה נמצאת בשליטה צרפתית, לפני ועידת ז'נבה ופלישת ארה"ב. אולם הקולוניאליזם גוסס והשליטה רופסת. מאבק פורץ, בין הכוחות הסדירים (הצרפתים), החתרניים (הוייט מין) והמושכים בחוטים (ארה"ב), מאבק אליו נקלעים התושבים המקומיים.
פאולר, שמאס במאבק, מתמסר לאדישות בחיקה של צעירה מקומית. אולם הכל משתנה כאשר פייל, צעיר אמריקאי אידיאליסט, נכנס לתמונה.

פאולר, מסמל את בריטניה - קולוניאליסט שהתפכח והתעורר עם חמרמורת, המתבטאת בשילוב של קדרות והומור ציני משובח. הוא מודע להשלכות הכיבוש ובטוח ביכולתו שלא לבחור צד.

פייל, מסמל את ארה"ב - הקולוניאליסט שבפתח, מין תערובת משונה של פשטנות ורצינות, של תמימות ויומרנות. הוא אופטימי ואידיאליסט, ומתכחש לעובדה שהאידיאליזם שלו רומס אחרים. הוא מתעקש כי התערבות (גם בטריטוריה לא מוכרת), היא אפשרית ונחוצה. מתיאוריו של גרין, פייל מצטייר כבעל לקות חברתית מסוימת (התואמת לביקורתו).

פואונג היא ווייטנאם, יבשת בתולית ששני אדונים קולוניאליסטיים נלחמים עליה. הראשון מטעמים אידיאליסטיים של פטרונות, והשני מאנוכיות שהשלים עמה. פואונג עבורם היא כמו רכוש שיש להכריז על בעליו, כדי שיוכל להמשיך במורשת הקולוניאליסטית או לרכך את בוא קִצה.

גרין מעביר ביקורת גם על התקשורת בשעתו, על גניבת הדעת הכרונית שלה – האדרת הניצחונות (ע"י דוברי הצבא) וגניזת המפלות (ע"י הצנזורה). בחירת נרטיב והצמדות עקשנית אליו. בימינו קוראים לזה הטיית הציבור, או פייק ניוז.

גרין פורש בפנינו את השקפותיו אודות טיב המלחמה, קולוניאליזם ואהבה.
הספר עודד אותי להרחיב אופקים, להשכיל אודות ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והתרבות של ווייטנאם.

גם חוסר מעורבות הוא סוג של החלטה, הקשיבו לצו לבכם ובחרו עמדה.

ארבעה וחצי כוכבים.

כשקראתי אותו עכשיו - לא הספר שאת כריכתו אתם רואים, אלא זה שיצא ב 2012 בהוצאת פן ובתרגומו של יואב כ"ץ - הבנתי כמה דברים שלא הבנתי כשקראתי אותו בעבר, בהוצאת ספריית הפועלים. הבנתי שהוא רלוונטי מתמיד. השפה המיושנת בספר שיצא ב 1958, קצת מסתירה. אבל סביר שגם השנים שחלפו מאז קראתי אותו לראשונה תרמו לתובנה הנוספת, וודאי גם המלחמות החדשות שהצטרפו אלינו מאז נכתב.

הספר מתרחש בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת בוייטנאם שיחד עם קמבודיה ולאוס היתה קולוניה צרפתית, הודו סין (לצרפתים יש שיטה שמקלה על ההתמצאות. למשל 90 זה בשפתם 4[פעמים]20[ועוד]10. לו הייתי לומדת חשבון בצרפת, בטוח הייתי מצטיינת...) הצרפתים קיבלו אותה בחזרה אחרי שנכבשה ע"י היפנים במלחמה, עם מחתרת קומוניסטית חזקה. בשנות החמישים הצרפתים ניסו למגר את המחתרת, ונגררו למלחמה מלוכלכת שהיתה קדימון למלחמת וייטנם הידועה לשמצה. מלחמה, כידוע, מעניינת אנשים - כתבי עיתונים מתקבצים להם בסייגון לדווח על מה שמותר להם, ובינהם פלאוור, כתב אנגלי שהוא גיבור הסיפור והמספר אותו.

האמריקאי השקט הוא פייל, שהוא סוכן של אחת הסוכנויות החשאיות, המגיע במלוא צעירותו התמימה לסייגון ושואף לשנות את העולם. מצוייד בספר (הדרכה) של דיפלומט אמריקאי הוא שואף להקנות לילידים דמוקרטיה, ובטוח - כדרך שאמריקאים בטוחים - שסגנון החיים האמריקאי הוא הסגנון הנכון והרצוי לכולם. הוא פוגש את פלאוור, מתאהב בנערה הוייטנמית איתה הוא חי, ובהתלהבותו הרומנטית הוא מגייס "עקרונות מוסריים" כדי להתמודד עם יריבו המבוגר ממנו בהרבה, והחכם ממנו בהרבה יותר.

הספר נפלא. הוא מתאר מלחמה שאנחנו מכירים את אחותה, בתה ונכדתה וכנראה נכיר עוד מקרוביה: מלחמה על טריטוריה, על תודעה, על אהבה על דרך חיים וגם על עצם הביטחון התמים של בעל הכוח שהכוח יאפשר לו להנהיג ולקבוע. הדמויות של האנגלי(ם) הציני, איש העולם הגדול והחכם מול האמריקאי(ם) הצעיר, נלהב ותמים כל כך שאינך יכול שלא לרחם עליו.
ואותם תמימים מתנפצים בכל פעם על המציאות (וייטנם, אפגניסטן, עירק כדוגמה) בה נלחמים למען מטרה שהם לא חכמים מספיק ולא לומדים מהנסיון להבין שלא יוכלו להשיג לעולם...

האמריקאי השקט מתחיל מהסוף. תומס פאולר בתפקיד המספר, מגלה כי אולדן פייל מת. אז אנחנו חוזרים להתחלה לסיפור פגישתם הראשונה, פגישותיהם הבאות, העימותים והחברות ביניהם, אשר יביאו אותנו בסופו של דבר לנקודה בה החל הסיפור ויגלו לנו מי הרג אותו ולמה.

בין לבין אנחנו מכירים את פאולר, עיתונאי בריטי המתגורר בסייגון השקטה יחסית בתקופת מה שנקרא ״מלחמת הודו-סין״, או ״מלחמת וייטנאם הראשונה״ (להבדיל מהמלחמה השניה והמפורסמת יותר), ומדי פעם נשלח להאנוי לדווח מאזור הקרבות.

פאולר מתעקש לאורך כל הדרך כי הוא אינו מעורב, אך מגלה כי זה אולי בלתי אפשרי.

עם פגישתם של פאולר הבריטי ופייל האמריקאי מתברר כי הם במלחמה משלהם: מלחמה על אהבתה של פואונג הוייטנאמית. 

הסיפור מתקדם לאט לאט, לעיתים מבלבל בגלל הקפיצות בין הזמנים השונים.

קראתי בביקורת אחרת כי פאולר הוא אפטי וחסר רגשות, אך אני לא מסכימה. הוא מנסה להציג את עצמו כטיפוס מעשי וחסר רגשות, אך בפועל אינו כזה כלל וכלל. הוא רגיש לסבל של הזולת וגם לסבלו שלו עצמו, ובמידה רבה הם מניעים אותו ואת הסיפור.

כתיבתו של גרין מופלאה. היא עוזרת לצלוח גם את החלקים בסיפור שכמעט לא קורה בהם כלום. הוא מצליח לעורר אמפטיה והזדהות כלפי הדמויות גם כשמעשיהן לא תמיד טהורים.

בכתיבתו המיוחדת והמרגשת גרין מצליח גם להמחיש את החיים בצל המלחמה, ואת ההרגשה של להיות כפסע מהמוות, גם אם אתה ״רק״ כתב ולא נלחם ממש:

״קראתי לעיתים קרובות כל כך על מחשבותיהם של אנשים ברגעי פחד. על אלוהים או על משפחה או על אישה. אני מעריץ את שליטתם העצמית. אני לא חשבתי על כלום. אפילו לא על הדלת שמעל הסולם. באותן שניות חדלתי מלהתקיים. הייתי הפחד עצמו. בקצה הסולם נחבט ראשי בדלת, שכן הפחד לא סופר שלבי סולם, לא שומע ולא רואה. ואז הגיח ראשי אל רצפת תא השומרים ואיש לא ירה בי והפחד נמוג״.

בשתי המלחמות - המלחמה שבארץ והמלחמה הפרטית שלו - עובר פאולר ממעמד של צופה מהצד למעמד של משתתף, ואולי מיותר לומר: כמו כל המלחמות, שתיהן נגמרות בכך שכולם מפסידים.

חוץ מהקוראים, כמובן, שזוכים בספר מרגש ומיוחד.

שוב איש אחד בתוך מלחמה.
וכמו תמיד, בתחילת הסיפור, הכל ברור.
יש מדינה לשרת ואינטרסים לשמור וכל מי שיש בצד השני הוא אויב.
אבל הכל מסתבך תמיד, לא? כי אחרת היה משעמם. ומי שמסבך את הכל כמעט תמיד, הוא הלב.
כי הלב אוהב. וכשאהבה נכנסת לסיפור, פתאום לא הכל ברור, פתאום לא הכל סגור, ופתאום מה שהיה אסור ניתן להרהור.
גרהם גרין הוא לא סופר של פיצוצים, אקשן ומרדפי חוצות. כמו המינגווי, הוא טווה לאט תמונה מורכבת שיש בה את הכל, אבל בשקט. מניפולציות אכזריות עוברות לאיטן בסך, גורלות נחרצים שלא בחמת זעם והעיקר - עלילה מרתקת נטווית בין הדפים. ספר נהדר.

לכבוד: מערכת סימניה
סימוכין: בקשתכם המופיעה להלן -
"אנא הקפד שלא לחשוף פרטים מהעלילה, ואם אתה עושה כך ציין זאת במפורש לטובת אלו שטרם קראו."
הנידון: ציון מפורש

א.ג.נ,
הנני מתכבד להודיעכם כי אין ביכולתי למלא את הבקשה המוצגת לעיל.
על כן תכלול ביקורת זאת את מירב הספויילרים האפשריים בהתחשב בחוסר המסתורין בספר.
עמכם הסליחה.

(אלו שטרם קראו, אני מקווה שאתם מעריכים. הכל לטובתכם.)

ובכן.
התקציר המטופש שמופיע כאן מדבר כנראה על ספר אחר. לגיבור שלנו קוראים אולדן ולא מייקל, פאולר - ולא פלאוור - לא ציני וגם לא אוהב אף אחד, והכוח השלישי אינו מסתורי כלל וכלל. באופן כללי זהו ספר נטול מסתורין. המוות קורה בעמוד הראשון.

פאולר, המספר שלנו, הוא כתב חוץ, יליד אנגליה, פרוד (אשתו קתולית ומסרבת להתגרש). יש לו מאהבת מקומית, פואונג, ומעט מאוד חברים. הוא מתאר את עצמו כאתיאיסט, ציני ולא מעורב. מובן שבסופו של דבר הוא מעורב.
פייל, הגיבור, הוא אמריקאי, שקט, תמים. תמים עד כדי כאב ראש לפעמים. עד היום לא ראיתי בתמימות דבר מזיק - מסורבל אולי, אבל לא מעבר לזה, לא משהו שיכול להוביל לרצח המונים - אבל גראהם גרין צודק. התמימות היא קטלנית. פייל מגיע למזרח עם תפיסה פשטנית מאוד: במזרח מתגוששים הקומוניסטים (בריה"מ) והקולוניאליסטים (אנגליה, צרפת). כל הארגונים הלוחמים מזוהים במידת מה עם זה או עם זה. מה שיציל את המזרח הוא כוח שלישי, ניטרלי, שישלוט למען העם ולא למען אחד הצדדים. הוא בוחר את הגנרל תה כמנהיג הניטרלי שלו. אלא מה? העניין לא כל כך פשוט כמו שזה נדמה לכם, כמו שאבא שלי אומר. העולם לא מתחלק לקולוניאליסטים וקומוניסטים, וגנרל תה הוא ניטרלי בדיוק כמו הארגונים הלוחמים האחרים. כלומר, גם הוא שופך דם, גם לו לא אכפת מאזרחים, גם הוא - אם יגיע לשלטון - ישליט טרור במדינה. כל ההבדל בינו לבין הוויט מין למשל הוא, שהוא מקבל סיוע אמריקני, בזכות פייל. מה שרק הופך אותו למסוכן יותר.
יש עוד הרבה דמויות בסיפור, אבל למען האמת הן לא כל כך קריטיות. אפילו לא פואונג, שפאולר ופייל מעוניינים בה שניהם. הסיפור הוא אחר לגמרי. זו לא מלחמה על אישה. זו הבנה איטית של פאולר את מה שפייל יוצר. וכשהוא מבין, ומסייע לרציחתו, הוא לא עושה זאת מתוך קנאה ולא למען האהבה, אלא מתוך ראייה רציונלית של העתיד לקרות, ומתוך נקיטת צד. הצד שמבקש להמעיט בהרוגים.

זה ספר ששמו מתאים לו להפליא. זה בדיוק מה שהוא - שקט. המרקם שלו חלק. המקצב אחיד וקל. נושאים קשים לעיכול מוצגים בו בצורה כנה מאוד ושקטה מאוד. ויש לו סוף טוב - אם אפשר לקרוא לזה ככה - ושקט.


איזה שקט, כתבה תרצה אתר, איזו עיר עצובה.

במלחמה יש את הלוחם כי הוא חייב, יש את האידיאליסט ויש את המפוקח. האידיאליסט, בדיוק כמו הרוצחים בשם הקומוניזם/קפיטליזם/ציוניזם/ נאציזם/פשיזם/נצרותיזם ואיסלמיזם, מגיע בקלות למעשי טבח "בשם הדמוקרטיה". הוא לא רע. הוא הבן אדם הכי נאיבי ונחמד שיש. הלוחם הוא לוחם ויש לו מטרה אחת: להשאר בחיים. והמפוקח, משקיף על הכל, בוחר בהומניזם, בחור לא להאמין לכלום חוץ מלדיבר "לא תרצח" ולבסוף נוקט עמדה בלתי נמנעת..
הכרתי מפוקחים אבל הכרתי יותר אידיאליסטים ולוחמים. המפוקחים הרבה פחות נחמדים, אבל הם הכי צודקים ובסופו של דבר, הם התקווה שלנו.

מבט מפוכח ומרחיק-ראות של אחד מהכותבים המשובחים שיצאו מאנגליה במאה הקודמת. הספר, שנכתב עוד בימי הכיבוש הצרפתי של ויאטנם, ידע לנתח לעומק את תהליכי ההתערבות האמריקאית באזור, בטרם הם היו גלויים לכל (עשר שנים לאחר מכן). והוא עושה זאת בשימוש בעלילה מרתקת.
חבל שלא כופים על כל מנהיג פוליטי במערב לקרוא את הספר הזה לפני שהוא נכנס לתפקידו. מאז שנות ה-50 הסיפור הזה חוזר על עצמו שוב ושוב; תערובת של נאיביות, התנשאות וחמדנות מוליכים לאותו אסון: בוויאטנם, בגרנדה, בניקרגואה, בצ'ילה, בעיראק, באפגניסטן, בסומליה, בהאיטי, ולמרבה הצער כנראה שהרשימה רחוקה מלהסתיים.
הצילו אותנו מה"צדק" האמריקני!