ביקורת ספרותית על הרודוטוס - היסטוריה מאת בנימין שימרון
ספר טוב

---

"אוי לנו", אמרו מפקדי הצבא הפרסי למלכם, כששמעו שמשתתפי האולימפיאדה עושים זאת בעבור זרי ניצחון פשוטים בלבד - "נגד אילו בני-אדם אתה מוביל אותנו למלחמה, שעורכים תחרויות לא למען רווח כסף, אלא למען ההצטיינות!" – אנקדוטה זו מבהירה אולי יותר מכל מה אפשר לצבא קטן בארץ עניה לגבור על צבא אדיר ממנו פי כמה, של האימפריה הגדולה מכל באותם ימים.
קריאת ספר שנכתב בעבר הרחוק מאפשרת לקבל עדות ממקור ראשון על האופן בו בני-האדם חשבו, על עולם הערכים שלהם. כיצד הם פירשו את המלחמות? האם יש מלחמות "צודקות" לעומת "לא צודקות"? הרודוטוס, אשר גדל דור אחד לאחר הקרבות הגדולים בין ממלכת פרס ליוונים (המפורסם, אך לא הגדול בהם, הוא קרב מרתון), לקח על עצמו משימה קשה - לתאר את השתלשלות המאורעות שהובילו לעימות בין האימפריה הפרסית ליוונים, החל מן האירועים הראשונים המתועדים בימיו, תוך היעזרות במיתוסים, ועד לאירועי המלחמה עצמה, שהסתיימה בכישלון הניסיון הפרסי לכיבוש יוון.
התוצאה לא קלה לקריאה, יש לציין. הספר עמוס בפרטים, שמות וסיפורים צדדיים, המפריעים לרצף הקריאה. הרודוטוס סבר שחובתו להביא את כל המידע שיש ברשותו, וכי אין לו זכות להשמיט גרסה לאירועים, גם אם היא נשמעת לא הגיונית או מערבת כוחות על-טבעיים. התוצאה מייגעת לעתים, מה גם שעקב כך פקפקו באמינותו. אולם, במבט מודרני ניתן לראות בגישתו מעין גישה היסטוריוגרפית שהקדימה את זמנה, בכך שהוא מכיר בחוסר יכולתו להגיע לאמת המוחלטת (בניגוד לממשיך דרכו, תוקידידיס, בספרו על מלחמת הפילופוניס).
הרודוטוס מגיש לנו יצירה מקיפה במרחב ובזמן - פרי נדודים ברחבי העולם המוכר אז, זירת ההתרחשות של המלחמה והאירועים שקדמו לה: מצרים העתיקה, בבל, אתיופיה, הודו, ערבות אסיה ומזרח אירופה וכמובן, אגן הים-התיכון. מתוך כך מצטיירת תמונה אתנו-גיאוגרפית מרתקת, פעמים רבות מתובלת באגדות שמן הסתם הינן פרי הדמיון (אולם מעניין מה גרעין האמת שמאחוריהן, כמו האגדה על עוף החול) ולעתים מתגנב אליה סיפור פנטסטי לכאורה, כמו סיפורם של המלחים הפיניקים, שבהוראת מלך מצרים יצאו למסע להקפת אפריקה (וגם תיעדו את השמש שהופיעה מצד צפון). התפקיד האסטרטגי שמילא הצי של כל אחד מהצדדים, במיוחד במלחמה על ארץ כמו יוון, בעלת קו החוף הארוך, דומה להפליא לתפקיד האסטרטגי שממלאים כיום חילות אוויר. לשני הצדדים היה ברור שהשגת עליונות ימית היא תנאי הכרחי לניצחון.
לפי ניתוחו של הרודוטוס, היוונים נהנו מהיתרון של אומה קטנה הנאבקת על קיומה הדל, ומטבע הדברים תגלה יתר קשיחות (יתרון ממנו נהנו פעם גם הפרסים, כשעוד היו נוודים קשוחים בערבות אסיה). נוסף על כך, הפרסים חטאו לדעתו בחטא היוהרה, ההיבריס, כאשר יצאו להילחם נגד אומה קטנה בעוד להם ארצות כה רבות, טובות יותר. אולם מבין השורות עולה סיבה נוספת לניצחון היווני, שהרודוטוס לא אומר אותה במפורש, והיא "הרוח היוונית" הכרוכה בעולם הערכים היווני-הקלאסי, שהותיר את חותמו עד ימינו. רוח הכבוד והחירות. זוהי הרוח אשר תפסה אותי בעת קריאתי את "מסע הרבבה", והובילה אותי למסע הספרותי בעקבות ההיסטוריה והתרבות היוונית העתיקה.
אסיים בשורות אשר ריגשו אותי ביותר, המופיעות בכתובת הזיכרון לזכר 300 הספרטנים, אשר בהנהגת מלכם, ליאונידאס, נלחמו במעבר תרמופלאי לבלימת הצבא הפרסי בדרכו לתוך יוון. גם כאשר הבינו שגורלם נחרץ, המשיכו להילחם עד האחרון שבהם, ובכך עיכבו באופן משמעותי את התקדמות הצבא הפרסי. קבלו, אם כן, את הגרסה הספרטנית ל"הנה מוטלות גופותינו" - תרמופלאי, שנת 480 לפנה"ס:
"הוי עובר אורח, מסור לספרטנים, שכאן
אנו שוכבים, נאמנים לדברם".

» ביקורות נוספות של Huck
» ביקורות נוספות על הרודוטוס - היסטוריה