“הספר הזה הוא ספר ההיסטוריה הראשון ב, ובכן, היסטוריה.
כמו הרבה עבודות אמנות שזכו לכבוד הנדיר להיות ההתחלה של סוגות, צורות מחשבה ואופני הבעה שונים, גם כאן יש בעיה שהרבה מהן סובלות, והיא שהסוגה והשיטה עדיין לא הגיעו לנוסחה אפקטיבית, ליוצר לא היה ממי ללמוד, והיצירה מלאה ניסיונות שהתגלה בדיעבד שלא צלחו.

ספציפית, מה שהכי גרם לטקסט הזה, לפחות עבורי, להיות חווית קריאה מאוד קשוחה ומעיקה, זה סגנון הכתיבה של הרודוטוס.
המטרה שהרודוטוס שם לעצמו היא לספר על המלחמות של פרס והפוליס היווניות. אממה, בדרך הוא פשוט לא מפסיק לסטות מהנושא, לפעמים ממש באמצע משפט או עניין.
הוא יכול לתאר את ההכנה של לוחמים לאיזה קרב מכריע ואז להיזכר באילן היוחסין של אחד מהם ולספר על המעשים של אבותיו, ומהמעשים של האבות הוא יכול להיזכר במשהו אחר ולדבר עליו, ובסוף איפשהו לחזור לעניין שבו הוא עצר ולפעמים קצת לחזור על דבריו שוב.
זה קצת כמו זרם תודעה של היסטוריון יותר מאשר היסטוריה קוהרנטית ורציפה.
לפעמים יש לו אנקדוטות מעניינות, מצחיקות או כתובות יפה, ולפעמים אלו פשוט דברים של מה בכך, או עיסוקים מאוד משעממים בעניינים זניחים.

סה"כ פחות מחצי מהספר הזה באמת עוסק בפלישות הפרסיות ליוון, אז אם זה ה-דבר שמעניין אתכם: תקראו ספר כלשהו של היסטוריון מודרני על האירועים. הרבה יותר נהיר, מדויק ונוח.

אבל אני חייב להגיד, גם עם התסכול הלא מועט שהבן אדם הסב לי לאורך הספר הזה, אני שמח שקראתי אותו כפי שקראתי, כי יש כאן פנינים אמיתיות והצצה לאורח מחשבה, סקרנות אינטלקטואלית והשקפות עולם אחרות לגמרי מאלו שאני רגיל אליהן.
מה שכיף בלקרוא ספרות עתיקה זה שאתה מרגיש כמעט כאילו אתה באיזה uncanny valley, כי כל החשיבה של פגאני יווני מלפני אלפיים ארבע מאות שנים היא אחרת לגמרי משל כל אדם היום, וזה מרתק לראות את היחס השונה בתכלית לדברים בסיסיים בחיי אדם שהעתיקים מעניקים להם לעומתנו.

6 \ 10 לחובבי יוון מושבעים בלבד. אתם רוצים לקרוא על 300 הספרטנים? הקרבות הימיים של אתונה? ספר אחר. אתם רוצים לקרוא על סבא של ההוא של הזה ועל איך יווני עתיק מתאר היפופוטמים ונפט? אתם במקום הנכון.”

“"אוי לנו", אמרו מפקדי הצבא הפרסי למלכם, כששמעו שמשתתפי האולימפיאדה עושים זאת בעבור זרי ניצחון פשוטים בלבד - "נגד אילו בני-אדם אתה מוביל אותנו למלחמה, שעורכים תחרויות לא למען רווח כסף, אלא למען ההצטיינות!" – אנקדוטה זו מבהירה אולי יותר מכל מה אפשר לצבא קטן בארץ עניה לגבור על צבא אדיר ממנו פי כמה, של האימפריה הגדולה מכל באותם ימים.
קריאת ספר שנכתב בעבר הרחוק מאפשרת לקבל עדות ממקור ראשון על האופן בו בני-האדם חשבו, על עולם הערכים שלהם. כיצד הם פירשו את המלחמות? האם יש מלחמות "צודקות" לעומת "לא צודקות"? הרודוטוס, אשר גדל דור אחד לאחר הקרבות הגדולים בין ממלכת פרס ליוונים (המפורסם, אך לא הגדול בהם, הוא קרב מרתון), לקח על עצמו משימה קשה - לתאר את השתלשלות המאורעות שהובילו לעימות בין האימפריה הפרסית ליוונים, החל מן האירועים הראשונים המתועדים בימיו, תוך היעזרות במיתוסים, ועד לאירועי המלחמה עצמה, שהסתיימה בכישלון הניסיון הפרסי לכיבוש יוון.
התוצאה לא קלה לקריאה, יש לציין. הספר עמוס בפרטים, שמות וסיפורים צדדיים, המפריעים לרצף הקריאה. הרודוטוס סבר שחובתו להביא את כל המידע שיש ברשותו, וכי אין לו זכות להשמיט גרסה לאירועים, גם אם היא נשמעת לא הגיונית או מערבת כוחות על-טבעיים. התוצאה מייגעת לעתים, מה גם שעקב כך פקפקו באמינותו. אולם, במבט מודרני ניתן לראות בגישתו מעין גישה היסטוריוגרפית שהקדימה את זמנה, בכך שהוא מכיר בחוסר יכולתו להגיע לאמת המוחלטת (בניגוד לממשיך דרכו, תוקידידיס, בספרו על מלחמת הפילופוניס).
הרודוטוס מגיש לנו יצירה מקיפה במרחב ובזמן - פרי נדודים ברחבי העולם המוכר אז, זירת ההתרחשות של המלחמה והאירועים שקדמו לה: מצרים העתיקה, בבל, אתיופיה, הודו, ערבות אסיה ומזרח אירופה וכמובן, אגן הים-התיכון. מתוך כך מצטיירת תמונה אתנו-גיאוגרפית מרתקת, פעמים רבות מתובלת באגדות שמן הסתם הינן פרי הדמיון (אולם מעניין מה גרעין האמת שמאחוריהן, כמו האגדה על עוף החול) ולעתים מתגנב אליה סיפור פנטסטי לכאורה, כמו סיפורם של המלחים הפיניקים, שבהוראת מלך מצרים יצאו למסע להקפת אפריקה (וגם תיעדו את השמש שהופיעה מצד צפון). התפקיד האסטרטגי שמילא הצי של כל אחד מהצדדים, במיוחד במלחמה על ארץ כמו יוון, בעלת קו החוף הארוך, דומה להפליא לתפקיד האסטרטגי שממלאים כיום חילות אוויר. לשני הצדדים היה ברור שהשגת עליונות ימית היא תנאי הכרחי לניצחון.
לפי ניתוחו של הרודוטוס, היוונים נהנו מהיתרון של אומה קטנה הנאבקת על קיומה הדל, ומטבע הדברים תגלה יתר קשיחות (יתרון ממנו נהנו פעם גם הפרסים, כשעוד היו נוודים קשוחים בערבות אסיה). נוסף על כך, הפרסים חטאו לדעתו בחטא היוהרה, ההיבריס, כאשר יצאו להילחם נגד אומה קטנה בעוד להם ארצות כה רבות, טובות יותר. אולם מבין השורות עולה סיבה נוספת לניצחון היווני, שהרודוטוס לא אומר אותה במפורש, והיא "הרוח היוונית" הכרוכה בעולם הערכים היווני-הקלאסי, שהותיר את חותמו עד ימינו. רוח הכבוד והחירות. זוהי הרוח אשר תפסה אותי בעת קריאתי את "מסע הרבבה", והובילה אותי למסע הספרותי בעקבות ההיסטוריה והתרבות היוונית העתיקה.
אסיים בשורות אשר ריגשו אותי ביותר, המופיעות בכתובת הזיכרון לזכר 300 הספרטנים, אשר בהנהגת מלכם, ליאונידאס, נלחמו במעבר תרמופלאי לבלימת הצבא הפרסי בדרכו לתוך יוון. גם כאשר הבינו שגורלם נחרץ, המשיכו להילחם עד האחרון שבהם, ובכך עיכבו באופן משמעותי את התקדמות הצבא הפרסי. קבלו, אם כן, את הגרסה הספרטנית ל"הנה מוטלות גופותינו" - תרמופלאי, שנת 480 לפנה"ס:
"הוי עובר אורח, מסור לספרטנים, שכאן
אנו שוכבים, נאמנים לדברם".”

“צריך לקרוא את ספריו של הרודוטוס בכדי להבין למה מכנים אותו "אבי ההיסטוריה". אין ספק שהכינוי מוצדק והוא מגיע לו בזכות ולא בחסד.
הרודוטוס היה ילד קטן בזמן שהתחוללה המללחמה הגדולה בין פרס ליוון, ולכן הוא יכול היה להכיר בגודל המאורע. שנים לאחר מכן, הוא בגר והתחנך והחליט לכתוב מחקר על הסיבות שהביאו לפריצת המלחמה.
לצורך כך הוא נוסע ברחבי המזרח התיכון (מצרים, פרס, סוריה) ואיי יוון, ומתחיל לגבות עדויות מן הזקנים ששרדו את המלחמה.
הוא מתאר את הארצות שהוא מבקר בהן ואת העמים החיים בהן ותוך כדי כך שופך אור על סיפורי מיתולוגיה שונים.
התרגום שאני קראתי הוא של פרופ' בנימין שמרון וד"ר רחל צלניק, שניהם מאוניברסיטת תל אביב.
זהו תרגום מצוין שהביא אותי לידי מחקר של הסיפורים המתוארים בספר, עד כדי המקור היווני שלהם.
מומלץ ביותר לכל אוהבי ההיסטוריה.”