ביקורת ספרותית על הבשורה על פי יהודה מאת עמוס עוז
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 17 בנובמבר, 2014
ע"י טוביה


מומלץ מאוד לקריאה.
מבנה הסיפור:
פרקים בני 2 עד ארבעה עמודים.
קווי עלילה במקביל:
קו אחד: מתחיל מהמעבר של שמואל לבית, מתפתח זמן הווה הקושר את הדמויות: שמואל, עתליה, וואלד, סביב מצב ישראלי. ירושלמי ליתר דיוק, בסוף שנות החמישים.
קו שני: דמותו של אבא של עתליה והיחס של מוסדות המדינה אליו.
קו שלישי: ואלד, אב שאיבד את בנו במלחמה.
קו רביעי: שמואל ומחקרו על ישו היהודי ויחסו של יהודה איש קריות לישו.
קו חמישי: המדרגה. שמיום בואו של שמואל לבית, מדובר על המדרגה הרופפת והמסוכנת, הנמצאת בפתח הבית. מדרגה המאיימת פעם ופעמיים לגרום לאסון, אך איש לא מטפל בה, עד אשר … (בעמ' 237 זה קורה)
הנושאים שמלווים את קווי העלילה הם: בדידות, כאב, אבדן, בגידה ואהבה.

קווי העלילה השונים מחולקים לפרקים נפרדים שכמעט לא מתערבבים זה בזה.
הדמויות מאופיינות בתכונות מובהקות החוזרות על עצמן פעם אחר פעם. מה שמדגיש את הפעולות האוטומטיות של בני האדם, מבלי שיהיו מודעים להן, בכלל זה גם את הרצון העז והבלתי מתפשר, אשר מוליד בקרבנו את האכזריות האין סופית, שלא מתחשבנת עם כלום, זולת הרצון להשיג.


ע"מ 60
קטע שמוביל אותנו למבוכי נפשות רגישות שיש ביניהן קשר נסתר שאינו נראה לעין. והוא מסכם באמירת אמת כמעט אבסולוטית:
“עתליה תמיד צודקת, אי אפשר שלא תהיה צודקת, כי היא נולדה צודקת, היא כולה קרוצה מצדק, אבל הצדק התמידי הוא בעצם אדמה כרוכה ? לא ?”
אמת המתבוננת בצד הטרגי של המתנצחים הנצחיים שצודקים תמיד, אלה שאף אחד לא יכול לחדור את חומת צדקם ובכך גוזרים על עצמם בדידות נצח ולעתים גם אויבים לאין מספר ואשר לאומתם עתליה לא מתנצחת עם אף אחד, כי צדקתה ברורה לה כשמש של שעת הצהריים ואין ברצונה לשכנע איש בצדקתה.

ע"מ 77
כאן מכניס עמוס עוז מספר אירועים היסטוריים, הלקוחים מתקופות שונות, לתוך מעבד מזון ומערבב אותם כאילו התרחשו כולם בזמן הווה.
אלמלא ידעתי על בקיאותו של עמוס עוז בהיסטוריה כללית וארצישראלית, יכולתי לחשוב שמדובר בסופר בור ועם הארץ המתרברב בידענות שאין לו. ומכיוון שלא כך, נשאלת השאלה למה מתכוון הסופר. יתרה מכך בעמוד הפתיחה מכין אותנו הסופר במילים:
"הנה כאן סיפור מימי החורף של סוף שנת חמישים ותשע ותחילת שנת שישים. יש בסיפור הזה שגיאה וחשק, ….”. האם לשגיאה מכוונת זו התכוון הסופר ?
בע"מ 107 וב 108
מוזכר פעמיים המכתב של אבא של שמואל, אשר חלק ממנו נמחק "באשמת הרטיבות".
הביטוי "באשמת הרטיבות" כאילו הרטיבות אשמה, זו דרכו של הקרבן להסתכל על העולם, בניגוד לאחראי, אשר קודם כל דואג מראש שמקרים כאלה לא יתרחשו, אך גם אם מתרחשים, הוא לא יאשים את הרטיבות, אלא יאשים את עצמו, על כך שבחורף רווי גשמים, לא דאג לבטיחותה של תיבת הדואר. ובכן בעקיפין וכדרך אגב משלשל עמוס את תחושת הקרבנות של שמואל, הנוטה להאשים עולם ומלואו אבל לא את עצמו. לא לוקח אחריות על מנהגיו ומעשיו.
אולי בזכות היחסים הנרקמים בין שמואל ובין עתליה, לא כך הוא יחסו של שמואל לקריסת המדרגה. כאן הוא כבר צוחק. אולי על אזלת ידו ? אולי על המצב ? בכל אופן הוא משנה את מנהגו בהדרגה, להתנהגות נחרצת יותר, למרות שגמגומי הדיבור שלו עדיין נשמרים כפעולה אוטומטית.

ע”מ 193 - 194

כשמחליט עמוס עוז לזעזע את אמות הספים של התפיסה המקובלת, הוא תוקף את הבלבול המתרחש בחברה הישראלית, בין אמת מובהקת ובין תדמיות. התדמית של החייל הישראלי אשר נקלע במציאות המורכבת שלנו למצבים שיוצרים לעתים שלומיאליות, עליבות, זעזוע ומבוכה, כל אלה יחד, או כל אחד לחוד, ואז הולך עמוס בכל העצמה הספרותית שבה נכן ויוצר את התמונה שאף אחד לא יוכל לראותה ולהישאר אדיש אליה. כך הוא מביא ב"ארצות התן” את מצבו המגוחך של הצנחן התלוי על חוטי החשמל, בין שמים וארץ וכל הקיבוצניקים מתרוצצים סביב להושיע, וכך בעמודים הנ”ל מביא את אופן המוות המזעזע של מיכה. כמו לומר – הרי לכם תמונת מצב. עובדה, לא מזעזע כביכול, לא רגשני כביכול, לא מצחיק כביכול ולא כועס כביכול וכל הכביכול הזה, נאסף יחדיו כמשהו שהוא אפשרי, המכיל את כולם יחד או כל אחד לחוד, אלא שתלוי הדבר באיזה צד של הגבול מצוי הקורא ובנקודת מבטו של המתבונן.
במלוא העצמה מציירת תמונה זו את אכזריותו ונבלותו של הלוחם, את אכזריותה ונבלותה של המלחמה, כאשר מצד אחד עבור לוחמים מסוימים המוות אינו אלא ליצנות ובדיחה, אבל מהצד השני עבור ההורים, הרעיה, הילדים, מותו של אבי המשפחה הוא חזות הכל, חזות החיים עצמם.
הבשורה על פי יהודה איש קריות, מופיעה בפרק 47 / ע"מ 267 – 279 זה הפרק הארוך ביותר בספר ובו קינתו של יהודה על האיש היקר לו ביותר, קינתו על הערכים שהאמין בהם בכל לבבו, כאשר אלה התנפצו אל סלע המציאות. בדברי קינה אמתית היוצאת מהלב, באהבה אין קץ לבן שהקריב את חייו, על מזבח החינוך של אביו, מופיעים כל שחקני המשנה של הספר בהשוואה נוקבת לשחקן הראשי – יהודה איש קריות. גם שמואל, גם וואלד, גם אברבנל וגם עתליה "בוגדים", שאינם בוגדים כלל, רק נאמנים לשכל הישר שלהם ולא מקבלים כמובן מאליו את הדעה המקובלת. גם שמואל, גם עתליה, גם וואלד וגם אברבנל הפנו עורף לאמונה הפנימית הבוערת בעצמותיהם. שלושת הגברים היו אנשים של מילים, אשר הבוגרים ביניהם התאכזבו מרה מאמונותיהם, לכן לא כתבו ודאגו שלא יישאר זכר לאמונתם, הצעיר שביניהם חדל לכתוב בגלל אהבה נכזבת ועוד לא יודע אם עתיד הוא להשאיר זכר לאמונתו הבוערת, או לכבות אותה עם כיבוי האהבה.

ואילו עתליה הייתה אישה של מעשים .
עמוס עוז כמיטב המסורת הפרטית שלו, מביא בפנינו ספרות משובחת. בספרות משובחת, הסיפור השלם מביא הרבה יותר מסך חלקיו וכך גם ב"בשורה על פי יהודה". שיש בו שגיאה וחשק, אהבה נכזבת ואיזה עניין דתי, כאשר כל אלה הם כיסוי למצב האנושי, המצב הקיומי שבו כל מיני מעשים קטנים, גם של אנשים פרטיים וגם של פוליטיקאים קטנוניים, יכולים לשבש את ההיסטוריה באופן טרגי שאין לו תקנה.
אם מאמינים אתם בכוחה של המילה לשנות מציאות, אז הספר הזה יהווה עבורכם מאיץ למחשבה מרובה ושינוי אפשרי של האוטומטים שלכם, המרחיקים אתכם מהשכל הישר ומהתבונה המבקשת להתבונן למרחקים.



9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
מחשבות (לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
אהבתי. שוכנעתי.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ