בפרוזה מכושפת פורט <mark>אדף</mark> על נימי הרגש של הקורא הישראלי, ומוביל את העלילה מההתחלה, בה מסופר על ראם גיגי בחור צעיר חובב מושבע של מוזיקה, אשר המציאות והדמיון מתערבבים אצלו.
בפרק הבא מסופר על שושנה לסרי, אשר חולמת ללמוד פילוסופיה אך בעקבות קשיי פרנסה מתמחה בהנדסת מבני נתונים.
שתי דמויות אלו הם מרכזיות בספר ובהמשך הם ייפגשו.
עלי לציין שהיה לי קשה לקרוא את הספר. השפה של <mark>אדף</mark> היא לא פשוטה ויש בספר חלקים

תהיתי רבות איך אוכל לכתוב ביקורת על הספר הזה, ששום תיאור לא ייטיב עימו, ושום מילה לא תכיל את כל ישותו. הוא איכותי, הוא משובח, הוא יצירת מופת נדירה. הקריאה בו מפעימה, מעתיקת נשימה, פוצעת ומדויקת.
התיאור היחיד שיוכל להגדיר את הספר במילה אחת, בחדות מעט מאיימת, הוא "ספר עצוב". העצב, אותו נוגה אפלולי, זורם בתוך כל מילה ותיאור, נסתר מאחורי כל רגש.
אלוהים מתגלה לאורי אלחייני, ומרגע זה חייה עולים על מסל

אמר אוסקר ויילד, "כל שהובן לאשורו - נכון", והתכוון לומר, על בסיס תורתו של אמרסון: "מה שלבך חש הוא העיקר, מה שהנפש חשה ומבינה, נכון תמיד." (מתוך "ממעמקים"). כל מה שנחווה והובן באמצעות הרגש, בהכרח הוא אמת, אין עליו עוררין ואין הוא נדרש להבנה שכלית.

זוהי כתיבתו של <mark>שמעון אדף</mark> - היא נקראת באמצעות הרגש. אין זו קריאה קלה. היא דורשת הבנה והיכרות עם העולם הבדיוני שהוא יוצר, שכולל את כל ספריו - מציאות דומ

אנשים מדברים וכותבים לצורך תקשורת. כדי להעביר רעיון מתוך הקופסה הסגורה של הראש האישי אל הקופסאות הסגורות של הראשים מסביב. זה לא פשוט, זה לא תמיד קל, אבל זה הרעיון הבסיסי של שפה, ושימוש בשפה לצורך חיבור רעינוות והעברה של מסרים בין אנשים. עיתונאים רוצים תקשורת, סופרים רוצים תקשורת, נביאים רוצים תקשורת אם כי הם לפעמים משתמשים בשפה מטפורית ובמשלים. אבל גם המשלים באים לצורך הבהרה של נושאים שהם במהותם כ

<mark>שמעון אדף</mark> כותב טוב. הגעתי לספר אחרי שנתקעתי על ׳הודו- יומן דרכים׳ של קרליבך. התחלתי לקרוא את הודו לפני הטיול הראשון שלי להודו ב2013 ולא הצלחתי לסיים אותו. מאז התחלתי לפחות עוד פעם אחת. הפעם השלישית שהתחלתי היתה בפברואר, כשהחלטתי שזהו זה, אני הפעם מסיימת ויהיה מה, ולא מתחילה אף ספר אחר לפני שאני מסיימת את הודו. נחשו מה. לא סיימתי. ופנים צרובי חמה היה קצת גדול עליי, כי לפני זה קראתי את מוקס נוקס של

קריאה בספר פרוזה אשר נכתב על ידי משורר היא מסוכנת ומפותלת. היא מסוכנת כיוון שנקודת המבט של המשורר שונה באופן תכליתי מזו של הפרוזאיקן. מילים של משוררים נושאות איתן לא רק את משמעותן אלא גם את צלילן הנשמע בראשו של המשורר. כך גם בספר פרוזה שכותב משורר. משמעותן של המילים משתנות כליל ונותר רק הדהוד הברותיהן, להן יש לצקת משמעות אחרת, בלתי מוכרת.

הנה דוגמא. רבים אוהבים את שיריו של הטרובדור מאיר אריאל

סיפרתי פעם (אולי יותר מפעם אחת) שזכיתי להשתתף בסדנאת כתיבה בהנחייתו של <mark>שמעון אדף</mark>. אדף מנחה מדהים, אינטליגנטי רגיש מאוד מעניין והערותיו לתרגילי הכתיבה שלי היו מדהימות בדיוקן, עד כדי כך שהרגשתי שאבחת עט אדום הוא מפשיט אותי מכול פוזה, או העדר פוזה שניסיתי להלביש בה את מילותיי... בסוף כל שעור אחד מאתנו היה מתנדב להסיע את אדף לתחנת הרכבת בבאר שבע, אילו לא חששתי להצטייר כגרופי נבוב הייתי מתנדב שוב ושוב

זה מה שכתבתי בסקירה על הספר "קילומטר ויומיים לפני השקיעה": "כשסופר יוצא מנקודת הנחה שהעלילה היא לא מה שחשוב, התוצאה בדרך כלל אינה קריאה ואינה טובה. לעומת זאת כשכותב ספרי מתח בלשיים מגיע למסקנה שהרצח הוא לא מה שחשוב - יוצאים דברים טובים מאוד".
הספר הזה אינו ספר מתח בלשי.



=====

טוב, צריך להגיד עוד משהו. כי זה בכל זאת <mark>שמעון אדף</mark>.
<mark>שמעון אדף</mark> הוא דמות ייחודית בכתיבה הישראלית. או בכתיבה בכלל.

בשבוע שבו עברנו דירה החלטנו לעבור גם ספריה. את הספריה ביישוב אליה השתייכנו ושבשירותיה השתמשנו בחינם, מיצינו זה מכבר. עם המעבר הספרייה התרחקה, ואם ממילא צריך לנסוע לספריה, אפשר גם לעבור לאחרת. בחרנו בספריה שקרובה לבית של חמותי, כך אפשר לצרף ביקורים - ביקורי חמות יחד עם השאלת ספרים. הספריה הזאת אמנם שייכת למועצה מקומית אחרת ועל כן השירות שלה כרוך בתשלום של כמה מאות שקלים בשנה, אבל לעומת זאת מבחר הספ