ביקורת ספרותית על הבשורה על-פי יהודה מאת עמוס עוז
ספר טוב

---

בוקר אחד, בבית הספר החרדי שבו למדתי, כמה תלמידות מצאו ספר מוזר למראה בחצר. הם הראו אותו למורה דינה, והיא נבהלה מאוד: "זה הברית החדשה", ועשתה טקס מלא של שריפה של הספר כדי להדגים עד כמה הוא מחוץ לתחום. מאוחר יותר, נראה לי שכבר היינו בכיתה ח', אותה מורה דינה אמרה לנו באחת ההזדמנויות שאילו לא היו רוצחים את ישו (או בכל מקרה לא מלשינים עליו לשלטונות רומא ולא גורמים בעקיפין לצליבה) אלא להיפך, משאירים אותו כחלק מהעם היהודי, כל ההיסטוריה של העם היהודי היתה אחרת לגמרי, לא היתה אינקוויזיציה ולא גירוש ספרד. למעשה היא לא אמרה ישו, אלא השתמשה בכינוי "אותו האיש". וככה על התשתית האמביוולנטית של שנאה ופחד ותיעוב שלפעמים הוא מוצדק, התבסס היחס שלי לנצרות. בעיקר לנצרות הקתולית. בביקור ברומא הלכתי עם אחותי לותיקן, אבל כבר בהתחלה, אפילו עוד לא התחלנו לעמוד בתור בכניסה, הרגשתי פיזית כל כך רע, ובסוף שכנעתי אותה לוותר והלכנו משם.

כל ההקדמה הזאת באה להסביר למה לא חשבתי שאני אקרא את הספר. כבר הכותרת, אמנם "יהודה" הוא שם יהודי בלי שום ספק, אבל צירוף המילה "בשורה" ועוד על םי, משייכת אותו אוטומטית לשדה של הנצרות הקדומה, כלומר יהודה איש קריות. תוסיפו לזה את ההייפ שהיה לספר סביב יציאתו לאור בשנת 2014, החשד הכבד שעוז, ששמו הועלה כמה פעמים בהקשר של פרס נובל בספרות, כתב אותו כדי לקלוע לקהל האירופי ולטעם המבקרים הקובע, וסתם את היידע הקלוש שלי ביסודות הנצרות שבוודאות יהיה חסר בזמן הקריאה. אבל עברו אחת עשרה שנים וקראתי. מצאתי את הספר הזה כשהוא בלוי וממורטט כולו. הכריכה הרכה, כדרכן של כריכות רכות שקראו בהן יותר מפעמיים או שלוש, שחוקה ומשופשפץ ומאיימת להיפרד מהספר. הדפים מלאים קימוטים וקיפולים ואוזני חמור, בכריכה הפנימית יש שתי המלצות לקורא כתובות בעט, אחת של רואי ממרץ 2022 ואחת של אביגיל מאפריל 2019. בקיצור, ספר רב מעללים. יחד איתו, יש לציין, לקחתי גם ספר אחר שנראה חדש לגמרי על אף כריכתו הרכה, מה שאומר שאיש לא קרא ואיש לא פתח, כך שאין להאשים את ספריית הרחוב.

אז מה הסיפור, אם בכלל יש סיפור? שמואל אש, האל"ף פתוחה, זה לא fire, הוא סטודנט סוציאליסט לתואר שני שנראה קצת כמו איש מערות עם זקן מגודל, רעמת שיער, כובע מוזר ומעיל בלוי שנקשר ברצועות חבל שהגיע לירושלים מחיפה עיר הולדתו. השנה היא שנת 1959, הלימודים הם בגבעת רם גם בתחומי מדעי הרוח משום שקמפוס הר הצופים מבודד תחת כיבוש ירדני, ולשמעון אש חרב עולמו. לא נושאים פוליטיים הם המטרידים אותו אלא אישיים - הוריו הגיעו לפשיטת רגל ולכן הפסיקו לממן את הלימודים והכלכלה שלו, חברתו ירדנה עוזבת אותו ומתחתנת עם ההידרולוג נשר שרשבסקי, והתזה שלו העוסקת בישו מנצרת וביהודה איש קריות הולכת מדחי אל דחי. וחוץ מזה קר והוא גם סובל מאסטמה. מודעה דהויה בכתב יד נשי תופסת את תשומת ליבו, והוא הולך לרחוב הרב אלבז ושם מקבל דיור בעליית גג בתמורה לשהות של מספר שעות ביום עם נכה קשיש ונרגן ושמו גרשום ואלד ועם עתליה אברבנל בת הארבעים וחמש, שהיא זו שכתבה את המודעה ובה, כפי שאפשר לנחש מראש הוא הולך ומתאהב.

ועכשיו במשך שלושה חודשים לא קורא כלום. שמואל מעביר את החפצים המעטים שלו לעליית הגג, מארח לחברה לוואלד, נואם לו על ממצאיו על ישו שאליהם הגיע במסגרת התזה הלא גמורה שלו, בשעות הבוקר הוא משוטט בספרייה הלאומית וקורא בעיתונים ישנים או סתם משוטט ברחובות. הוא מתנתק מחבריו המעטים, לא עונה למכתבים של הוריו ואחותו, מחזר בסתר אחרי עתליה המבוגרת ממנו בהרבה שנים ומקפל לה סירות נייר, ומנהל מערכת יחסים גולמנית עם המדרגה הרופפת על סף הבית הישן שבו הוא מתגורר. כמו עובר בבטן אימו או כמו יונה במעי הדגה או כל דימוי אחר שעולה בדעתכם.

ואיכשהו תחת הכתיבה של עוז הכלום הזה הוא מעניין. תכננתי לקרוא עמוד פה, עמוד שם, לסחוב את הספר לאט, אבל למעשה כמעט לא הצלחתי להניח אותו מהיד. זה לא תמיד ככה אצל עוז, כי את "מיכאל שלי" צלחתי בקושי. אבל כאן הכתיבה מאוד תופסת. יש בספר רבדים על גבי רבדים: בבית ברחוב הרב אלבז יש סוד, סוד שקושר יחד שתי דמויות שעל פניו הן לא מתחברות, ושמואל הופך להיות הבלש המחפש את הסוד. מלבד הסוד יש גם את תעלומת אביה של עתליה, שאלתיאל אברבנאל שמעלה סוגיות כואבות מקום המדינה, קצת יותר מעשור לפני מועד התרחשות הסיפור. מה היו דעותיו ומעשיו של אברבנאל ואיך הם הביאו אחרים לכנות אותו בשם "בוגד", ועל מה. זה מתחבר אצל שמואל למחקר שלו וליהודה איש קריות, וכן לסיפורים המשפחתיים האישייים של עצמו שמעלים שאלות של העדפות, נאמנות, ובגידה. ויש ירושלים, מערכת בפני עצמה, רבת רבדים והשפעה על הסיפור, בעיקר בגלל שאחותו של שמואל מירי לומדת ברומא. ומזג האוויר שכמו שאמר לי רץ, משקף מצב רוח פנימי.

הספר מהדהד ספרים אחרים של עוז. ההקבלה למיכאל שלי ברורה בגלל ירושלים ובגלל האקדמיה, אבל בעיני רואים פה פחות מיכאל שלי, ויותר את הספר הפחות מוכר של עוז שנקרא פנתר במרתף ומתאר ילד בן שתים עשרה בירושלים המנדטורית טרם קום המדינה, ספר שגם היווה הקדמה לאוטוביוגרפיה העוזית הלא היא "סיפור על אהבה וחושך". דיבוריהם של ואלד הזקן וגם של עתליה אברבנל מזכירים את צורת הדיבור של אריה ופניה קלוזנר, הוריו של עוז כפי שהוא מתאר אותם באוטוביוגרפיה שלו. חדים, שנונים, קצת עוקצניים. הפסיביות של שמואל יכולה להטריף את הדעת לפעמים ושני אלה אכן נטרפים וגם משקפים לו את זה.

התחלתי לכתוב ציטוטים נבחרים, אבל כמעט כל משפט יכול להיות ציטוט נבחר ולכן אני מוותרת מראש. בהקשר למסע האישי שלי "נצחיה קןראת ציונות" חשוב לומר: זה ספר פוסט ציוני ואולי אפילו אנטי ציוני. הוא מעלה ביקורות נוקבות כלפי ראשי הציונות ובעיקר בן גוריון, ומכניס את הדברים לפיה של הדמות הבדויה שאלתיאל אברבנל שכנראה מבוססת על אחד או יותר מאנשי קבוצת השמאל מקום המדינה "ברית שלום". עוז יודע מראש שיכעסו עליו ויקראו לו בוגד, ועל כן הוא שם את הבגידה, את דמותו של יהודה איש קריות שהוא אב טיפוס לבוגדים, ואומר "הנה". התזה העיקרית היא כי אנשים ששונאים שינוי הם אלה שמוקיעים את האנשים שמייצרים שינוי בעולם וקוראים להם בוגדים. זו הבשורה על פי יהודה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על הבשורה על-פי יהודה