ביקורת ספרותית על ואם היו אומרים לך מאת גלית דיסטל אטבריאן
ספר בסדר

---

את הספר הזה הזהירו אותי לקרוא רק לאחר שאני אסיים ללדת את כל ילדיי ואוכל לנשום לרווחה לגבי מיקומם על הספקטרום האוטיסטי...
אז חיכיתי.
סיימתי אותו לפני חודש ולטעמי האזהרה היתה מיותרת. הסיפור הוא סיפור של חיים קשים של מישהי אבל אני הרגשתי שהקושי אצלה הוא לא רק בגלל הבן הבעייתי שהיא נלחמת עבורו ואין ספק שמהבחינה הזאת היא מדהימה!
הקושי שלה הוא גם בבעל מעצבן ובחירות שהיא ביצעה בחיים שלה שלא הצלחתי להבין את פשרן.
הבנתי רק לאחר סיום הקריאה כמה הסיפור הוא סיפור אמיתי ובאמת שליבי עליה על כל מה שעברה אבל יחד עם זאת אני חייבת לציין שתוך כדי קריאה הרגשתי מותשת. מותשת מכל הדיאלוגים הנפשיים שהיא עוברת עם עצמה ועם כל ההזנחה העצמית שלה ובעיקר התעצבנתי שכמעט כלום לא מצליח לה!!!
לא הצלחתי להתחבר ממש לדמות שלה ולכן לא נקשרתי לסיפור עד כמה שהוא נוגע ללב כולנו ברמת הבסיס שלו.
בספרים מסוג זה אם אתה לא מתחבר לדמות ולספר אין פה שום דבר מטלטל מבחינתי ולכן האזהרה לא לקרוא אותו יכלה מבחינתי להיות גם על כל כתבה בעיתון או טלויזיה שעוסקת בתחום.

ההתחלה היתה טובה ועם התקדמות הספר הרגשתי קצת "טחינה" של עוד מאותו דבר.. מסכנות וריצה לאיבחונים שבסוף כבר הלכתי לאיבוד לגבי מה בדיוק הוא אובחן ואיזה רופא צדק ואיזה טעה
אז שורה תחתונה יש פה פיספוס לדעתי של כוונת הסופרת אם אני לא מצליחה אפילו להבין מה היה לילד מעבר למילה אוטיסט.
לא הצלחתי להתרכז ממש בסיפור ולקח לי המון זמן לסיים אותו כי באמת יש בו משהו מדכא שאתה כל הזמן בגלל זה דוחה את הקריאה שלו

» ביקורות נוספות של אוהבת לקרוא
» ביקורות נוספות על ואם היו אומרים לך