"הדרך ארוכה ומפותלת, אני נופל וקם / אף פעם לא אפסיק ללכת, אני נופל וקם / עובר גשר ועוד גשר, אני נופל וקם / כמה ארוכה היא הדרך, אני עומד איתן עם ראש מורם."
איך אפשר לערבב את הנפש, לשפוך אותה, לכתוב אותה לתוך 350 עמודים?
לפעמים כותבים ביקורת לא כי רוצים לבקר את הספר, אלא כי רוצים לזכור מה הספר עורר בך במהלך הקריאה.
*
אני יושבת כבר כמעט חצי שעה מול המחשב ובוהה.
ברור לי שהספר הזה מצריך ביקורת. ברור לי שאני חייבת לכתוב עליו - בעיקר בשביל עצמי. השאלה היא מה לכתוב. איך מוציאים החוצה את כל המחשבות. ואיך מתרגמים את כל התחושות האלה למילים. אעא.
הכתיבה של הספר הזה כל כך טובה, אלוקים! כמוה גם ההבעה של רעיונות גדולים שהופכים לכל כך פשוטים, וכמובן הפיוטיות.
ליאור (שכל כך מתאים לו השם הזה) מתאר את הדמויות כל כך מוצלח - את היופי שלהן, אבל פי אלף את הכיעור והמורכבות והשבריריות והשברים שלהן. והן כל כך מורכבות לפעמים, אבל עם זאת אנושיות ופשוטות להזדהות.
מזמן לא קראתי ספר שנגמר ואין עוד שאלות שמרחפות באוויר. וכל הסופים סגורים, גם הפינות הקטנות ביותר (הצלקת של הרב דנינו). ואיך אייל ונועה סופסוף משלימים. ואיך שהספר בנוי מעולה, יודע את הזמן המדויק מתי לגלות כל פרט ופרט. בעדינות מופלאה הוא נוגע בנקודות כל כך כאובות, כל כך רגישות. והליהטוט בין הרב אייל לאייל כל הזמן, והדילמות החינוכיות שלו.
אני יכולה להרצות המון זמן על דברים קטנים בספר שהופכים אותו לספר מיוחד כל כך - הסיפור של שימי שמקופל בפנים, ואנשי הפתקים, ודביר (ותמר), ואבנר והרב דנינו, ומכלוף הקטן ולבנה, ואלפי הסיפורים האחרים שנשזרים אחד בשני בתוך הסיפור הגדול של אייל (כי הסיפור הוא לא רק של אייל, אבל רובו בהחלט שייך לו. רובו הגדול מאוד) – אבל הביקורת הזאת צריכה מתישהו להיגמר.
האהבה שלא נגמרת ששפוכה בין דפי הספר הזה מדהימה אותי. היא כמעט מוחשית - ספוגה בין הדפים בכמויות גדולות. אני רוצה לדעת איך אפשר לכתוב בכזאת תקיפות מלאת אהבה. אהבה בין אייל לנועה לרעות לאיילה לאדלינה לאולגה לרחל לאייל לתלמידים לשימי לרב דנינו לליאור לקב"ה לקוראים לכולם לכולם לכולם.
"ניצוצות של הבנה שוב חוזרים כמו סרט נע / כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה.."
כשאני פותחת את הספר עולם שלם נבנה מולי. מהמילה הראשונה אני נשאבת לבית של אייל ונועה, לעולם של רעות, לסיפורים של רחל. למשך שבת שלמה אני לא זוכרת עד הסוף מי אני, ורק מתכונת שממתינה לי בהמשך השבוע מוציאה אותי מהספר ומכריחה אותי ללמוד ולתרגל. ומגיעה השעה חמישה לחצות במוצ"ש כשאני מחליטה להשאיר את חמישים העמודים שנותרו לי למחר כדי לסיים את הספר כמו שצריך, ובעיקר כדי להשאיר מספיק זמן לעיכול.
במהלך קריאת הספר חשבתי לי עד כמה האפשרות לתשובה קיימת, וכמה ידו של הקב"ה פתוחה לקבל שבים וכמה בכל זמן אפשר לקבל אהבה - בגיל תשעים ושתיים, שלושים וחמש או שבע עשרה - גם כשהכל מעפן ודפוק והרוס ונוראי. ואפשר אפילו להחזיר את האהבה בחזרה - גם כשאת מעפנה ודפוקה והרוסה ונוראית - כי אהבה לא מפסיקים באמצע.
לא מפסיקים אהבה באמצע - אחד המשפטים החזקים של הספר, ואני בהחלט מבינה את הבחירה בו לשם של הספר.
"לא מפסיקים אהבה באמצע" אומר שגם כשהאהבה דורשת, שגם כשלאהוב פירושו להקריב, שגם כשלאהוב פירושו להשקיע את כל כולך באהבה הזאת כשלא נשאר לך יותר דבר מלבדה - הכלל ברור, לא מפסיקים אהבה באמצע.
"..יש לי מקום אחד בלב שעוד לא מוכתם בדם / ביזע, בדמעות, בבשר, בדמיונות / אני לא אמכור אותו.."
כשאני גומרת אני מרגישה קצת כמו אחרי שסיימתי את עורבני חקיין (מכיוון אחר לגמרי) - אדם שבור שרוצה להיות שלם, אדם שיודע שיש בו נקודה אחת של אמת ואפילו אם היא קטנה היא יכולה לנצח את שאר הנקודות. ומרגיש שקצת מובלע פה מסר שכולנו יכולים לעשות את זה וגם בגיל שלושים וחמש לקום ולחבר את עצמינו מחדש.
שמה פה ציטוטים כדי שתתלהבו קצת:
בכספת הסודות
אני
מחביא,
סחורה פגומה שעשויה
חלקי
אני.
ובחלון לראווה
אני
מציג,
בובת אני שהיא רק
אשליית
אני.
אם איש ימצא
ביום איום
סוד כספתי,
ביום ההוא
תהא נטרפת דעתי.
אם איש יוציא
לאור היום
צרור חטאתי,
האם יהיה זה יום מותי
או לידתי?
(ובכלל, אם כתיבה טובה – הוא צריך להוציא ספר שירים. אני קונה בלי היסוס. הוא כותב כל כך טוב, וואי.)
"נשמע לי מיוחד הרב דנינו הזה," ציינה נועה.
"כן, הוא מיוחד," עידן אייל.
"גם רחל לא בדיוק רגילה," המשיכה נועה עם ההבחנות.
"את רוצה לשדך ביניהם?" שאל אייל.
"לא. אני רק אומרת שאתה מוקף באנשים קצת לא שגרתיים."
"נו?"
"לא יודעת, אני שואלת את עצמי מה זה אומר."
"מה זה אומר?"
"אולי זה סתם," הרפתה נועה, ובכל זאת לא התאפקה והוסיפה, "וגם רעות קצת... קצת אחרת."
נועה לא פירשה. אייל פירש לעצמו. הוא נמשך לסדקים של הכותל, למקומות השבורים והמשונים. רחל, הרב דנינו, הקשיים של תלמידיו, לכל האנשים שהטמינו את מר ליבם בסדקים. הוא עצמו קצת פגום ויכול להתאים סדקים לסדקים. אבל נועה, היא כל כך שלמה, כל כך נכונה, תמיד היתה כזאת, לא מתאים לה כל זה. ופתאום התאונה ורעות, וכבר אין לה ברירה, זה כבר לא שלם. ואולי ככה זה אצל ריבונו של עולם, אולי בגלל זה סידרו לאבא שלו בן נמוך במיוחד ואישה עם גוף נשבר. אולי גם נועה, כמו אבא שלו, נתקלת בעל כורחה בכל חלקי הפאזל השסועים. וגם היא מגלה בגללם את החלקים השבורים שבתוכה.
נועה הכינה עוד קפה. חזק. מעורר.
בחסות קול בעבוע המים ונקישת הכפית בדופנות הכוס, אמר אייל, "גם אני משונה," ובקול זהיר יותר לחש, "ואחרי כל השנים הללו - גם את."
עוד לפני שהתניע את הרכב, פתח אייל את קופסת הגפרורים, "תגידי, נועה, את לקחת את הכדורים שהיא רשמה לך בפעם הקודמת?"
"לקחתי."
"בצורה מסודרת?" שיפשף אייל את קצה הגפרור בדופן הקופסה.
"כן," אמרה בנחרצות יתר, "אתה יודע מה, בעצם לא. אבל אל תדאג, מהיום אבוא כל ערב ואראה לך איך אני בולעת," אמרה נועה, וקול הגפרור הניצת נשמע.
"או שנמשיך לעשות כאילו ולהאשים את אלוקים," לא התאפק אייל, והאש איימה לתפוס במושב של נועה.
"או שנתעלם ולא נבין שאלוקים נותן ילדים רק להורים ראויים," הוסטה האש בחזרה, חיממה את מושב הנהג.
"ממתי נעשית מומחית גדולה כזאת לרצונות של אלוקים?" דחף אייל לכיוונה.
"אתה צודק, אני באמת לא מבינה בזה," השיבה נועה. וכשאייל כבר נרגע לחשוב שהאש גוועה, נשפה בחוזקה, "לא שזה באמת חשוב. הרי בפעם שעברה הוא דווקא רצה. גם אני רציתי. אבל זה לא הספיק. מישהו לא שם לב עד כמה אנחנו רוצים."
זהו.
האש בערה!
גצים התעופפו לכל עבר. צרבו והכאיבו. עשן מילא את חלל הרכב וחדר לריאות. לא היה ניתן לראות דרכו זה את זה. לא נשאר מקום לבני אדם. לא לפנים, לא לשמות. נותר רק לשלהב שלהבות. אש מתלקחת באיש. אש אוכלת באישה. אש זרה שעד היום לא ידעו על קיומה. איש מהם לא זוכר מה אמר ומה נאמר לו. בלב נערמו הררי כוויות, ודליים של דמעות לא הצליחו לכבות.
חיבוק.
רק חיבוק היה יכול להנמיך את הלהבות. אבל מי יכול לחבק בידיים כוויות? אייל - לא מסוגל. נועה - שרועה במושבה. דמומה. אדומה.
אני יכול לבד, אמרת.
הוריך אמרו:
לא.
אני חייב להתרחק.
הוריך אמרו
בוא.
אני אברח אל ההרים
הוריך אמרו:
פה.
עד שגדלת
והתבודדת,
והתרחקת,
והלבנת,
ואמרת,
אני כבר לא יכול לבד.
ילדיך אמרו
לא.
אני רוצה להתקרב.
ילדיך נשפו
לא.
אני אגור איתכם שם.
ילדיך אמרו
פה.
אחרי שתקראו, ואחרי שתתאהבו בכתיבה, ואחרי שתקנו, תלכו לקרוא את הספר שקופים שגם אותו הוא כתב. הכתיבה היפהפייה נמצאת גם שם, יחד עם ציורים מדהימים שבספר הזה אין. אין יותר טוב מזה.
