פרגוס רק רוצה שקט. זה מה שהוא רוצה. לסיים את בחינות הבגרות בשקט כדי להתקבל ללימודים הגבוהים שהוא מעוניין בהם, לרוץ הכי מהר שהוא יכול, כי זו הפעילות הגופנית האהובה עליו, ולהיות בשקט עם המשפחה שלו. סך הכל הגיוני וסביר, אלא שהרצון לחוד והמציאות לחוד.

פתחתי את הספר, קראתי את ההערה הפותחת ואת הפרק הראשון וסגרתי אותו בעצבים. "שוב הבאת לי רומן היסטורי?" כעסתי על הממונה הביתי על הספריה, הזבל והכלים. הוא טען לזכותו שזה לא רומן היסטורי, שההיסטוריה רק ברקע ולא חלק מהותי מהעלילה, ושאני מוזמנת ללכת בעצמי לספריה אם זה מה שמטריד אותי. צודק, אז הלכתי לספריה, ולא מצאתי שם ספרים, וכך חזרתי לספר הזה.

ובכן פרגוס לא מקבל את השקט שהוא רוצה. הוא גר באירלנד, אלה שנות השמונים של המאה הקודמת, שבהם אירלנד היתה בסכסוך קרקעות מדמם בין קתולים ופרוטסטנטים. יש חיילים ושוטרים ובדיקות בכל מקום, יש גבול והברחות מעבר לגבול, ואם כל זה לא מספיק אז גם במשפחה פנימה הדברים שלא שקטים, אחיו הגדול של פרגוס הוא לוחם מחתרת שנכלא וקבוצת האסירים שהוא משתייך אליה מאיימת בשביתת רעב עד המוות. זה לא עושה טוב לאף אחד במשפחה, הריכוז של פרגוס ממנו והלאה וכך גם הבחינות והלימודים הגבוהים ופרגוס נסחף שלא בטובתו למחוזות ולמעשים שלא היה מעוניין בהם בכלל.

ברקע כל הסיפור הזה נמצאת העלילה. זה נראה כמו פתיחה של סיפור מתח בלשי - פרגוס והדוד שלו מצאו גופה. אבל זה רק בהתחלה. מסתבר שהגופה עתיקה מאוד, והסיפור ארכיאולוגי ומביא אל פרגוס ארכיאולוגית יחד עם הבת שלה, וכמובן שיש כאן גם סיפור אהבה.

הכל כתוב נחמד מאוד, אם כי די ברדידות. אחר כך הבנתי שמדובר על ספר נוער למעשה, מה שמסביר את הרדידות היחסית שלו.

קשה לכתוב על הספר הזה בלי להיכנס לפוליטיקה, ולמה לי פוליטיקה עכשיו? או בכלל?
קשה לכתוב על הספר הזה בלי להיכנס לפוליטיקה, מכיוון שהוא עצמו מקפיד מאוד לא להיכנס לפוליטיקה.
ובכתיבה על הסכסוך המדמם של צפון אירלנד ללא כניסה לפוליטיקה, יש אמירה פוליטית בפני עצמה:
הבל הבלים הכל הבל, או אולי הכל נרטיב. אין צודקים וטועים, אין רעים וטובים, יש רק קרבנות משני הצדדים, ואם כולם ירצו חזק מאוד ויוותרו טיפ-טיפונת יהיו שלום ואחווה אושר ושמחה.
ולכאורה, למה זה מחייב להיכנס לפוליטיקה.
אז נניח שזה המצב בצפון אירלנד. אולי הסכסוך שם באמת היה חסר טעם, טיפשי ומיותר וניתן לפתרון בקלות לו רק היו שני הצדדים פחות עקשנים. מה אני יודעת. הספר שלח אותי לשוטט קצת בויקיפדיה לקרוא על היסטוריית הסכסוך הזה, ומסתבר שסכסוכים של אחרים אכן נראים מהצד טיפשיים וחסרי טעם ונטולי צד צודק. (כן, אני יודעת שהרמתי להנחתה בזה הרגע. חכו עם זה).
אלא שההוצאה, שמייעדת את הספר לבני 16-18, חששה שמא בני הגילים האלו אינם אינטליגנטיים דיים כדי להסיק מסקנות מהספר, (שאף הוא לא ממש מסווה את האידיאולוגיה שלו, כי כנראה גם הסופרת לא סמכה יותר מדי על האינטליגנציה של בני הנוער), וטרחה לכתוב על הכריכה האחורית את המסר הבא:
"ילדת הביצות מזמין צעירים ישראלים להתרחק לרגע מן הסכסוך המקומי שאינו מרפה מחייהם, ואחר כך לבחון אותו בעיניים אמיצות. ייתכן שגם הם יראו מראות חדשים".
שזה אומר, בתרגום לעברית:
"הוצאת הקיבוץ המאוחד מזמינה צעירים ישראליים בשום פנים ואופן לא להתרחק מהסכסוך המקומי שאינו מרפה מחייהם (ועל כן אנחנו לא באמת מצפים שמישהו יתרחק ממנו) ואחר כך לבחון אותו בעיניים שלנו. ייתכן שסוף סוף גם הם יראו את העולם באופן בו אנו רוצים שהם יראו אותו. ודרך אגב, אנחנו בטוחים שהם טיפשים מכדי להבין את זה מהניסוח הכה אובייקטיבי וכללי שבחרנו בו"

טוב, בואו נחזור רגע לספר.
פרגוס בן ה-18 מגלה גופת ילדה בביצות הכבול שליד כפרו שבצפון אירלנד.
הימים ימי ה"צרות" בצפון אירלנד.
כלומר, שיא העימות בין הרוב הפרוטסטנטי הפרו-בריטי והמיעוט הקתולי, הדורש שיויון זכויות ושואף להתנתק מבריטניה ולהתאחד עם אירלנד. תקופה המתאפיינת בטרור ברחובות, אלימות, והרבה כוחות צבא בריטי בצפון אירלנד.

אחיו של פרגוס, ג'ו, יושב בכלא מצטרף לשביתת הרעב של האסירים בכלא והמשפחה חוששת לחייו.
פרגוס עצמו תומך באופן כללי במטרות של המחתרת האירית אבל מתנגד לאלימות שהיא מפעילה.
בין הכנות לבגרות שההצלחה בה עשויה להיות המפתח ליציאה מהכפר והתרחקות מהכפר ומהסכסוך, מפגשים אנושיים עם חיילים בריטיים ולחצים להצטרף למחתרת נכנסת לחייו גופת הילדה מהביצות.
זהו לא ספר שעוסק בתעלומת רצח. גופת הילדה, כך מסתבר, היא בת כמעט אלפיים שנה, ונשמרה היטב בזכות הכבול. אם יש כאן תעלומה - הרי שזוהי תעלומה היסטורית-ארכיאולוגית, ולחייו העמוסים של פרגוס נכנסות גם ארכיאולוגית ובתה היפהפיה, ותעלומת העבר.
זהו לא ספר שעוסק בתעלומת רצח, אבל יש בו כמה טוויסטים שלא היו מביישים שום ספר בלש.
הוא מרתק, נקרא בשטף... וקצת מעצבן.
כן, העניין הזה, של לא להיכנס לפוליטיקה.
לפגוע באנשים זה רע, ע"פ מערכת הערכים של הספר, אבל אנחנו אמורים לרצות שג'ו, אחיו של פרגוס ישאר בחיים, למרות שבעצם אין לנו מושג מה עשה ועל מה הוא יושב בכלא.
האם היה חלק מפעילות בה התפוצצו אנשים חפים מפשע למוות ברחובות?
אולי. הספר טורח לא לתת מידע שעלול למנוע מאיתנו להיות אמפתיים.
פרגוס עצמו מנסח מכתב בוגר להפליא, לפחות על פי דעתו האישית, לגברת תאצ'ר, בו הוא מנסה לשכנע אותה שההתעקשות שלה שלא לתת לאסירי המחתרת תנאים מיוחדים (כלומר, בשונה מאסירים פליליים) מתדלקת את הסכסוך וגורמת לעוד נפגעים משני הצדדים.
הוא לא טורח להתמודד עם אמירתה של תאצ'ר, המצוטטת בספר, לפיה לאנשים שנרצחו - לא ניתנה כל ברירה, ואילו לאסירי המחתרת - דווקא יש ברירה אם לשבות רעב או לא. אמירה שבעיני היתה משכנעת יותר מאשר טיעוניו הכלליים והבלתי נכנסים לפרטים של פרגוס...

בצפון אירלנד שורר היום שלום. האם הספר הזה, כיום, מעצבן את אחד הצדדים שם? או את שניהם?
אין לי מושג.
אני כן יודעת שלמרות מה שההוצאה לאור רוצה שנחשוב, העולם מורכב. לא כל הסכסוכים אותו הדבר. יש סכסוכים מיותרים ויש סכסוכים הכרחיים. לפעמים יש אפילו באמת רעים וטובים, צודקים וטועים.
(מלחמת העולם השניה? מישהו? אהם. גודווין. דממה).
אז הספר, בסך הכל, מומלץ.
אבל כמו תמיד, מומלצת קריאה ביקורתית.
ובניגוד למה שבקיבוץ המאוחד רוצים שתחשבו, קריאה ביקורתית איננה קריאה שבה מסמנים עבורכם את המסר בעיגול עוד בטרם קראתם.

טוב, מישהו חייב לכתוב על הספר הזה, ואני שמחה להיות בין הראשונים.
בואו נתחיל.
פרגוס בן שמונה עשרה, והוא מוצא גופה. גופה של ילדה שחיה לפני תקופה שלמה, משומרת על ידי בוץ. וכל זה תוך כדי חפירה לא חוקית וגניבתו של הבוץ המקומי, הכבול.
וזה רק הולך ונהיה יותר גרוע.
אח של פרגוס, ג'ואי, יושב בכלא ושובת רעב במטרה להפוך לאסיר פוליטי, דוד שלו הוא מתבודד הכפר, הידיד שלו הוא חייל שאמור להרוג אותו והפרובוס מנסים לצרף אותו לשורותיהם.
כל בוקר פרגוס יוצא לריצה שכוללת העברת חבילות סגורות אל מעבר לגבול ופגישה עם אוויין.
אוויין!
טוב, בואו נתמקד.
אמא ובת, ארכיאולוגיות, באות כדי לחקור את הגופה, שבינתיים הוענק לה שם- מל. פרגוס עוזר להן להעלות השערות על מוצאה ודרך חייה בתור המגלה שלה, ועל הדרך כצפוי, מתאהב בבת קורה.
אז בגדול,
מה יש לנו שם?
סיפור עצוב על מלחמה גדולה שלא-הבנתי-בדיוק-על-מה-היא, על שובתי רעב, על עיירה שלמה מסוכסכת, אנשים שסתם ככה מתים, חברויות נאמנות ומעל הסיפור העצוב של מה קרה לפני שחיינו פה.
הרגו גמדים. חשבו שהם עושים מזל רע, כישוף.
ואני שואלת, למה? זה כמו הקטע עם המכשפות. באילו עוד אמונות מגוחכות האמינו פעם? וזה כל כך עצוב, מה שקרה למל ולכל השאר.
ולאוויין.
ועכשיו אני אגיד לכם למה אהבתי אותו כל כך: כי הוא אנושי. הוא משתמט מהשמירות ומנגן במקומן, רק רוצה שלום, מוכן להתיידד כדי להפיג שיעמום, ומעל הכל- הוא פשוט דמות כזאת שמתחשק לך לבכות כשהיא מתה.
והוא מת.
אם הדמעות שלי היו עובדות, הייתי בוכה נהר. אני אומרת לכם, הייתי קרובה מאוד לדמעות.
לעזאזל, אני לא מצליחה לכתוב נורמלי.
אם הגעתם עד פה, אני מוחאת לכם כפיים.
רוצו לקרוא, כי אין מספיק אנשים שמכירים את הספר האדיר הזה.

תשומת לב לבני הנוער ולמבוגרים בעלי ה"שריטה" שאוהבים לקרוא ספרות נוער .מסתבר שגם לי יש חורים בידע ובהשכלה ,ואני לא ידעתי על קיומה של סדרת ספרים לנוער חדשה בשם סדרת "המפרש" מבית הקיבוץ המאוחד. ראיתי את הספר על המדף בספריה, לא ידעתי דבר וחצי דבר על הספר ,על הסופר,ועל הסדרה. מסתבר שתגליות לא פשו מעולמינו גם אם מדובר באמצעות ספרים.
ולאיזה מסע תגלית נסחפתי.

אבל לא רק תגלית ,אלא מהרגע שהתחלתי לקרוא אבד לי חוש הזמן. זה לא עולם פנטזיה , זה לא עולם מתח ובלשות ,זה לא עולם של קסמים ,זה לא עולם של כישופים ומכשפות , בעצם זהו ספר מכשף אבל באופן האחר מספרי הנוער האחרים.

הספר הזה הוא על חַבְרוּת,על אהבות ,על אכזבות ,על קנאה ובדידות. אבל המיוחד והמרגש שבו -הוא -לנגוע ולהסתקרן בכל דבר ובכל מקום ,-הוא - על הרצון להגיע לגבהים ,תרתי משמע ,לנגוע בעננים , לצלול למעמקי הברכה וגלי -הים, לגעת בתהומות ,לפחד פחד מוות ולהישאר בחיים.

חַבְרוּת מיוחדת של הַמְסָפֶר שהינו בן 17 נער גמלוני ארוך רגליים וידיים שברגע המסוים בתחילת הסיפור הוא נופל לתוך בור עמוק בצידי תעלה באזור ריו זה ז'ינרו ,ושם בבור האפל ,הטחוב החשוך והשקט -תודעתו ומחשבותיו נעים הלוך ולחזור ,עבר והווה על החַבְרוּת האמיצה שלו עם דודו כמעט בן גילו-הוא הדוד ויטו - "ויטו גרנדאם" שבפורטוגזית משמעו "ויטו הגדול".

למה ויטו הגדול-"ויטו גרנדאם" ?

הדוד הזה במידותיו הגופניות היה קטן כמעט מוגדר כגמד ,אבל זה לא מנע ממנו בילדותו, בנעוריו ובבגרותו להסתבך בכוונה או שלא במעשי שובבות, הרפתקאות שהסכנה הייתה השם השני להם. הַמְסָפֶר תמיד נלווה אליו ,ויטו היה אחיו הגדול ,הוא גונן עליו ,הוא גילה לו שאפשר לגעת בשמיים, בתהומות, לנסוק עם זרמי הרוחות ולהרגיש מיוחד.

בנקודת הזמן שבו נמצא הַמְסָפֶר בתחילת הסיפור בהיותו בבור -ויטו שלו מתרסק במהלך טיסה במטוס קל כנף- דלתא, אל צמרות העצים של יערות הסבוכים בסביבות העיר ריו דה ז'ינרו .האם מת? האם חי? האם הַמְסָפֶר יצליח להיחלץ מהבור ולהציל את "ויטו הגדול " אהוב נפשו?

וזהו גם סיפור על אהבה ראשונה לאישה מבוגרת ולנערה בת גילם ,על אכזבה וקנאה,ועל בדידות ואבדן -"שיעורים בתהומות" של גיל ההתבגרות .

ספר שמרגע שהתחלתי לקרוא אי אפשר היה להניחו. הקסם פעל עלי עד הדף האחרון וגם אחרי.

התחלתיי לחפש באינטרנט אודות הסדרה המופלאה הזאת ומסתבר כי עד כה יצאו במסגרתה תשעה ספרים המיועדים לנוער בני 16-18 ואף יש דף פייסבוק לסדרה בשם "סדרת המפרש".

לכל מי שרוצה להרגיש את נסיקת זרמי הרוחות ,את הגבהים המפחידים, את התהומות ללא קרקע,ובמיוחד את קסם החַבְרוּת, ימצא בספר המיוחד והיוצא דופן הזה את מבוקשו. אני מצאתי אותם ואני הרגשתי בם.

ספר שאפשר לקראו כפשוטו, או כסיפור מהמיתולגיה היוונית המודרנית בקנדה.
ילד מוכשר מאוד בורח מאביו המכה ויוצא למסע של ביטוי עצמי.
בדרך , כמו במיתולוגיה היוונית מופיעים "סוכני סיוע" אשר עוזרים לו בנקודות בהם הוא עוזר לעצמו.
המוזיקאי התמהוני באגם הקסום אשר מעמיד אותו במבחנים קטנים ותוך כדי כך מלמד אותו כי תמיד יש פעם שניה.
הוא גם לומד שאין מתנות חינם ואם יש כזאת היא לא אמיתית.
לכל יוזמה שהוא יוזם יש יתרון ורווח כזה או אחר.
מנער המתחבא מן האב הוא הופך לעלם העומד על שלו.
מאידך, הוא לומד להתמודד, בעיקר עם האב המדכא והמכה. ההתמודדות אינה לנצח אותו אלא להביא אותו להכרה כי אישיות אחרת נמצאת בעולם והיא הבן.
הסיפור כתוב בצורה קולחת כאגדה, מודרנית ומרתקת.
אשמח לשמוע כי פסיכולוג יונגיאני ינתח את הספר ויציף את הסמלים הטמונים בו. כולל הדמויות כמו האב, הפסנתרן היוצר ובורח מעצמו? וכמובן העיצוב של דמות הבן.
רוצו לקרוא.

למרות שנכתב על-ידי בריטי הספר מאוד הולנדי, האווירה, תפיסות החיים הליברליות של ההולנדים, מתובל במילים ומשפטים בהולנדית לא תמיד מתורגמים (לי לא הפריע - אני דוברת את השפה) חוויה.
לא רע

~אזהרה- לפניכם ביקורת שלא מוסרת הרבה חוץ מספויילרים.~


זה ספר מעולה. ספר ממש מעולה. אני לא יודעת מה לספר עליו, ואני גם לא ממש רוצה. זה יהרוס לי את ההרגשה של הגאונות שלו. וזה ספר די גאוני.
אני יכולה להרשות לעצמי לספר כמה דברים קטנים, כמו העובדה שבהתחלה זה היה ספר של ברירת מחדל, שלקחנו כי לא היינו בטוחים לגביו והיה מבצע. הכריכה הייתה יפה והתקציר היה מסתורי די הצורך כדי לגרום לי להתעניין, ואני לא מתחרטת על שום רגע מחוויית הקריאה של הספר המדהים הזה.
אני יכולה לספר שזה בהחלט הספר המעניין ביותר שקנינו באותה חנות ספרים (שהיה שם חתול, דרך אגב. חתול מגניב ביותר)-
הדמויות היו מציאותיות, ולמרות שעברנו מדמות אחת לחדשה כל פרק עד שישה פרקים- עדיין הייתה הרגשה של קשר בין ברל לדמויות האחרות, ולמרות שהעלילה תמיד זזה ממקום למקום זה לא הפריע לי. בכלל לא.
ומה הכי אהבתי בספר?
הדבר שהכי אהבתי בספר היה הסוף. הפרקים האחרונים. הקרב עם קאל, הבקתה השרופה, האב המתייסר מרגשות אשמה, אלוהים- שלא- היה- אלוהים, הנעליים החדשות. הכל היה פשוט... מושלם. לפחות בעיניי.
ואהבתי את המאסטרו.
הו, המאסטרו. לעולם לא יהיו מספיק מילים כדי לתאר אותו.

אני מניחה שלא כולם יצליחו לאהוב את הספר כמו שאני אהבתי (קשה לי להאמין שמישהו יצליח לגבור על האהבה שלי כלפיי הסיפור של ברל), אבל הוא בכל זאת מומלץ בחום.

~סוף~

"סבתא רובישו האמינה באלוהים. אלוהים שלה היה סבא גדול עם שיער שיבה צחור וארוך, זקן מתבדר ועיניים נוקבות שיכולות לקרוא כל מחשבה עוד לפני שחושבים עליה.
"כשברל ביקר אצל סבתא רובישו, היא תמיד הקפידה שידקלם את תפילותיו. הוא לא התמיד בכך. אבל עכשיו, כשעיניו נפקחו, החל להתפלל- התפלל שזה לא אלוהים שיושב מולו ובוחן אותו בדאגה גלויה כל כך."

הייתם מאמינים שאכתוב ביקורת על ספר לנוער? פשוט בגלל שהספר הוא על נושא שמעניין אותי החלפתי אותו בספרייה!
זהו סיפור לנוער שדרכו ניתן להכיר את הטרגדיה של העם האירי - המחלוקת בין צפון אירלנד לרפובליקה האירית, דרך סיפורה של משפחה שהבן הבכור שלה הוא אחד מחברי המחתרת האירית הרפובליקנית ומשתייך לשובתי הרעב בכלא האנגלי בצפון אירלנד. מי שרוצה להכיר קצת טוב יותר את הסיפור האירי הקשה הזה בלי להתאמץ יותר מדי - ספר נוער זה נועד בשבילו. בסה"כ ספר נחמד וחביב.

שימו לב לתמונתה של אנה פרנק על כריכת הספר. זה דבר חשוב, משום שספר זה רוכב על תהילתה ופרסומה של אנה פרנק, ולא בהכרח בצדק. בהמשך הסקירה שלי אין לי ברירה אלא לגלות פרטי עלילה מתוך הספר, ועל כן מי שעוד לא קרא, ומתעב ספוילרים, רצוי שיפסיק את קריאת הסיפור כבר עכשיו.

הספר הוא ספר נוער. אין הרבה מידע על הכריכה שלו שיאמר את זה בפירוש, אבל כדאי לדעת. גיבורי הספר הם בני נוער - אנגלי בן 17 המבקר בהולנד, ופוגש שם נערים הולנדים בני גילו. עוד גיבורה של הספר אינה צעירה בעת ההתרחשות, היא חרטראו, סבתו של הנער ההולנדי, והספר מספר את קורותיה בעת שהיתה נערה צעירה, בתקוםת מלחמת העולם השניה.

ג'ייקוב טוד מגיע להולנד בעקבות סבו, שהוא קרוי על שמו, שנהרג בה בעת מלחמת העולם השנייה. הוא מבקש לפגוש את חרטראו, אך במקומה פוגש את משפחתה. הביקור שלו מהווה גילוי של קורות משפחתו ומשפחתה בזמן מלממת העולם השניה. עד כאן הכל טוב ויפה, אך הספר מעלה כמה מוטיבים בעייתיים, בלשון המעטה. מוטיבים אלה מועלים כביכול כקונטרה לנאציזם, אך כנראה הלכו רחוק מדי לכיוון ההפוך.

הנושא הראשון הוא סובלנות מינית, כי כידוע הנאצים רדפו בין השאר גם הומוסקסואלים. אלא שהסובלנות המינית כאן היא מוזרה ביותר. במהלך המאורעות ההיסטוריים מוצאת חרטראו את עצמה הרה, לחייל שהוא אנגלי ומת. במקומו היא נישאת למחזר ותיק שלו, והשניים מקיימים חיים ארוכים מלאים ידידות עמוקה וכנות במשך 48 שנים. יפה ומעורר הערכה, לא? מסתבר שלא. לפחות לא לפי הסופר, כי מיד אח"כ מופיע רב שיח של גיבורי הספר הצעירים ובו הם מגנים לא רק את חיי הנישואים, ולא רק את ההטרוסקסואליות, אלא גם כל אספקט של נאמנות זוגית שהיא. לי צמידות המסרים הזאת היתה מוזרה, בלשון המעטה.

נושא שני הוא נושא המתת החסד, שהיה נהוג בזמן המשטר הנאצים ככלי להיפטר מחלשים וחולים ועול החברה, והוא עכשיו חוקי ולגיטימי בהולנד. חרטראו, עכשיו קשישה, חולה בסרטן סופני, חסר רפואה ומכאיב ביותר, והיא מעוניינת לסיים את חייה בקלות יחסית. עדיין הייתי מצפה לדיון עמוק יותר בנושא המורכב והמסובך, ולא לפתור אותו בסיסמאות קלושות כפי שנעשה בספר.

נושא הקשר הבין דורי הוא עוד אספקט מורכב של הספר. אין בספר ולו דמות אחת שמסתדרת בשלום עם הוריה. יש היוצרים קשר עמוק עם הסבים שלהם, אבל הקשר הורים-ילדים כפי שמתבטא בספר הוא בעייתי ביותר.

תראו כמה הארכתי על ספר שלדעתי לא ראוי בכלל לקריאה... וזה רק כי מעצבנת אותי הרכיבה הזאת על נושאים הקשורים בשואה, והרתימה שלה להצדקת כל מיני השקפות עולם. את הספר קראתי לפני כחודשיים, אבל חיכיתי ליום הזה, ליל י' בטבת, הוא יום שנקבע כיום הקדיש הכללי לאותם שנהרגו בשואה ותאריך מותם אינו ידוע, כדי למחות על הזילות הזאת.