ביקורת ספרותית על ללא גורל - ספריה לעם #405 מאת אימרה קרטס
ספר טוב

---

הלילה התעוררתי בשעה שתיים. מתוך חלום. ניסיתי לחזור לישון אבל החלום המשיך להתקיים אז יצאתי בשקט מהחדר והכנתי לעצמי תה וחזרתי בשקט לחדר כדי למצוא את הספר ולקחת אותו משם, אבל לא מצאתי. זכרתי שקראתי כמעט עד שנרדמתי אבל הוא לא היה על הרצפה ליד המיטה, שם הם מונחים בדרך כלל, הספרים שהפסקתי לקרוא לפני השינה, אז התחלתי לפשפש בין כל מה שנמצא ליד המיטה שלי וזה העיר אותו, את האיש שישן לצידי. הוא שאל מה קרה והסברתי שהיה חלום, שאני מוכרחה להחליף אותו ושאני לא מוצאת את הספר. הוא הושיט יד אל בין השמיכות והצביע עליו. לקחתי ויצאתי משם.

בחלום כאבה לבת שלי השן. זה נמשך ימים ואני לא הזמנתי תור כי תמיד היא הזכירה את זה כשהמרפאה שלנו היתה סגורה, אבל זה היה כבר בלתי נסבל אז לקחתי אותה למרפאה שאני לא מכירה. היו שם כמה רופאים שליהגו איתנו ואף אחד מהם לא נראה כמו מישהו שאפשר לסמוך עליו. שמחתי כשהכניסו אותנו אל רופאה אחרת, צעירה, והיא אמרה שאין ברירה, שזה סדק בשן והיא תצטרך לחתוך לה את הלסת, שני חתכים קטנים. היא כבר החזיקה סכין ועצרתי אותה. התחלתי להטריד אותה בשאלות כמו כמה פעמים היא כבר עשתה את הפרוצדורה הזאת וכמה זה יכאב וכמה זמן היא כבר עובדת והיא די נעלבה. ביקשתי שלא תעשה כלום והתקשרתי לאיש שלי להתייעץ. ויצאתי החוצה והוא איכשהו היה שם. התחלנו ללכת, אני והוא, לכספומט שהיה בקצה הרחוב ואז בחזרה. והאוטו שלנו היה שם פתאם, לידנו, עומד ליד המדרכה ולפתע הוא התחיל לנסוע. רק הבן שלנו היה בתוכו והוא נסע כמו מישהו שלא יודע איך לעצור והאיש שלי התחיל לרוץ אחריו ועצר וזעק "לאאאאאאאאאאא" של כאב ושל חוסר אונים. ואני התחלתי לרוץ לתוך החניון שהאוטו נסע לתוכו ובדרך ראיתי מכוניות הרוסות ושמעתי בדלי שיחות של אנשים שהלכו לקראתי וסיפרו אחד לשני איך הוא נסע ואיך הוא החליק והגעתי אל מעקה החניון, חניון מתפתל בו אפשר לראות מלמעלה את הקומות התחתונות וראיתי את האוטו שלנו שעצר ואת הבן שלי יושב לידו במין תנוחה שבה כל רגל נשלחת לכיוון אחר והגעתי אליו והתכופפתי והוא הרים את הראש והישיר אלי מבט אטום שהוא נעדר ממנו. ורציתי שהוא יכעס עלי ויגיד לי שהכל באשמתי אבל הוא רק הסתכל ואני התעוררתי.

אז קראתי את הספר עד הסוף (לא הרבה עמודים נשארו לי) והחלום לא ממש קשור אליו, למרות שאם מתעקשים אז אולי אפשר לחבר ביניהם באיזו דרך נפתלת. אפילו בכמה, רק שזה לגמרי מיותר.

זה ספר על השואה שמציג נקודת מבט שונה. המספר הוא נער בן 15 מבודפשט, נער אדיש, צייתן, לא מבין על מה המהומה, מתקשה לבטא רגשות (אם יש לו בכלל), כלומר, עיני מתבגר, לא רגיש במיוחד, גם לא מבריק במיוחד.

מהתיאורים של מה שהתרחש אפשר להבין שמדובר באותו אושוויץ ואותו בוכנוואלד שכבר קראתי עליהם אצל פרימו לוי ואצל סמפרון ואצל עוד כמה אחרים, אבל כל השאר, הדרך שבה זה נתפס וההתיחסות לזה, כל זה לגמרי אחר. על יתרונותיה של קהות רגשית כבר עמדתי בחיי, אבל המימדים שלה כאן נדמים כמעט בלתי אפשריים למרות שבעצם במציאות של בוכנוואלד הם כנראה המימדים המתבקשים, אלה שמאפשרים לו, לגיבור, להיות לפעמים סתם משועמם ולפעמים כמעט מרוצה גם כשהוא מוזלמן ומשוכנע שהוא עומד למות. אותה קהות גם מאפשרת לספר את הסיפור ככה, כפי שהוא, בלי ללחוץ, ואיכשהו היא לא כופה עצמה עליך כך שאתה יכול אפילו להרגיש.

ובזמן שהוא מספר על מה שקרה לו הוא מנתח, ניתוח קר, כמעט משועשע, את השיטה הגרמנית באושוויץ, להיות חביבים בזמן ששולחים את הנידונים להשמדה, והוא עוסק הרבה בצורות השונות של "קשיות העורף", כלומר, של ההתנגדות או ההתמודדות של האסירים עם המשטר שנכפה עליהם, אם זה בבדיחות או בדיבורים על חופש או בשימוש בדמיון או באי ציות, בעשיית מעשים שבניגוד להוראות.

ויש בו הערכה רבה לאותם אסירים ותיקים, כנראה פוליטיים, ששמרו על צלם אנוש ונהגו באלטרואיזם, אם כי ברור שהם חיו שם בתנאים טובים יותר מהיהודים.

יותר מהכל יש פה בחירה לא שגרתית, לספר על חיים במחנות הריכוז, לא על מוות, לספר דווקא על רגעים של אושר, וזה, באופן מפתיע או לא מפתיע, לא מפחית כלום מגודל הזוועה.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על ללא גורל - ספריה לעם #405