תשעה באב, שהוא יום אבלות על חורבן כפול של שני בתי מקדש, הוא יום שבו אני קוראת על חורבן של דורנו, על שואת יהודי אירופה. הספר הזה היה בספריית הבית שלי. אני נשואה לבן הדור השני לשואה, שאביו נולד בהונגריה בשנת 1942, וזה לא היה זמן ומקום טובים להיוולד בהם למשפחה יהודית. בן הזוג שלי הוא קורא אדוק של ספרי שואה, כנראה בגלל הקשר המשפחתי שלו, אבל אולי זה לא קשור ואני סתם מחברת דברים בראשי. כך או כך יש לנו בספריית הבית מדפים ועליהם ספרי שואה. ואני, שקשה לי איתם, פונה אליהם רק בתאריכים ייעודיים כמו יום תשעה באב.
גיבור הסיפור מתואר בלא שם והוא מתאר את קורותיו. נער בן חמש עשרה, בן למשפחה יהודית נטולת קשר לדת בבודפשט. הוריו גרושים, הוא במשמורת אצל אביו ואשתו השנייה ומבקר לעיתים את אימו. תחילת הסיפור היא סיפור נערות של נער ככל הנערים - לימודים בגימנסיה, מבטים על נערות, חברות עם נערים אחרים, חיכוכים בבית, מחשבבות ושאיפות על העתיד. ואז הכל משתנה. תחילה הפרנסה של ההורים נלקחת מהם, הבית נאלץ לקצץ במאכלים, האב נשלח למחנה עבודה ואין שומעים ממנו, הגיבור עצמו מוצא מהלימודים בגימנסיה ומקבל היתר לעבוד במפעל בקצה העיר יחד עם נערים רבים כמוהו. ועדיין החיים נמשכים בשגרה פחות או יותר.
יום אחד גם זה משתנה, שוטר עוצר את האוטובוס שהוא נוסע בו ועאוסף אותו יחד עם נערים יהודיים רבים וגם מספר גברים. לא מתירים להם להמשיך בדרכם ומאוחר יותר עוצרים אותם ומעבירים אותם ברכבות מזרחה, תחילה אל מחנה בשם אושוויץ-בירקנאו, משפ למחנה בשם בוכנוואלד, ומשם לעוד מחנות קטנים יותר או פחות. גיבור הספר מתאר את שעובר עליו בסוג של טון יבש, עוקצני לעיתים, נטול רגשות, לאורך קצת יותר משנה של מאסר, עבודות כפייה, רעב, ומחלות, עד שהוא חוזר לעיר הולדתו בודפשט, אם כי לא הביתה. הטון היבש והאדיש לא הופך את הספר לקל יותר לקריאה, ואולי קצת להיפך, כי המספר מקפיד לתאר את שעובר עליו עובדתית, לא בראייה של לאחר מעשה, אלא מתוך תחושת הכאן והעכשיו של הזמנים, כולל תחושות הבלבול, הרעב, ולא מדלג על תיאורים גופניים קשים ביותר. בשבוע הזה שבו פורסמו תמונות מזוויעות של אביתר דוד ושל רום ברוסילובסקי הגוועים מרעב וממחלה בעזה תיאורי הרעב היו הקשים ביותר לקריאה, אבל תיאורי המחלות והפצעים קשים לא פחות. זה לא ספר מהנה לקריאה בשום צורה, אבל הוא ספר חשוב.
הספר נכתב כאוטוביוגרפי בגוף ראשון, ועל פי ויקיפדיה אלה באמת המקומות שבהם היה המחבר בתקופת השואה, ועם זאת הוא נקרא כספר יותר כללי ואולי אפילו קצת אלגורי. מה שהוא מתאר בצורה הטובה ביותר הוא ההסתגלות של הכותב למאורעות הנוראיים שעוברים עליו, לכרסום היומיומי, לחיפושים אחרי חברות, אנושיות, ואחרי זה כבר לא, לנירמול של כל תופעה וכל זוועה שקורית ולהבנה כמה האדם הוא סתגלן.


















