ביקורת ספרותית על הסיפור השלושה-עשר מאת דיאן סטרפילד
ספר טוב

---

מה שכבש אותי בסיפור השלושה-עשר יותר מכל דבר היתה האהבה העצמאית של הספר לספרים אחרים. זה מסוג הספרים שגורמים לך לרצות רק דבר אחד: לזרוק את עצמך על המיטה ולקרוא יום שלם. יש ספרים שלוקחים אותך אליהם במילה הראשונה או בפרק השלישי ויש כאלה שעושים זאת בלי שתהיי מודעת, ואין שום סיכוי שתזכרי מתי הם חטפו אותך אליהם. אני חושבת שהייתי בפנים באמת, כאן.

"...תמיד אהבתי לקרוא; קראתי בכל שלב בחיי ואף פעם לא הייתה בחיי תקופה שבה הקריאה לא העניקה לי את האושר הגדול מכל. ובכל זאת, איני יכולה להעמיד פנים שחווית הקריאה בשנות בגרותי משתווה לחוויה העצומה שהייתה לקריאה על נפשי בילדותי. אני עדיין מאמינה בסיפורים. אני עדיין שוכחת את עצמי כשאני שוקעת בקריאת ספר טוב. מבחינתי הספרים הם החשובים מכל; אבל אני לא יכולה לשכוח שהיו זמנים שבהם הספרים היו בנאליים יותר וגם חיוניים יותר. כשהייתי ילדה הספרים היו הכל. לכן יש בי תמיד כמיהה נוסטלגית לאותה הנאה אבודה מהקריאה. אין זו כמיהה שאדם מצפה להגשים. אבל במרוצת התקופה הזאת, במהלך אותם ימים כשקראתי כל היום ועד חצי הלילה, כשמעל השמיכה שלי היו פזורים ספרים ואני ישנתי מתחתיה שינה שחורה וחסרת חלומות שחלפה ביעף, והקצתי כדי לשוב ולקרוא – שבו אליי הנאות הקריאה האבודות. מיס וינטר השיבה לי את האיכויות הבתוליות של הקורא הטירון וכבשה אותי בסיפוריה."

כשסיימתי את הספר הזה לא ידעתי אפילו איך להשליך את הדמויות על החיים המוכרים. הוא היה מיוחד מדי, טמן בתוכו ישויות הזויות ומורכבות מכדי להגדיר, או לרצות להגדיר – הן יפות כך, בערפל שלהן. אבל מה שבטוח, הספר הזה נגע עמוק במשהו שהתחיל הרבה לפני שאני זוכרת, משהו שכנראה נולדתי איתו, אהבה פשוטה ומשותפת למילים.

» ביקורות נוספות של אאורה
» ביקורות נוספות על הסיפור השלושה-עשר