ביקורת ספרותית על הסיפור השלושה-עשר מאת דיאן סטרפילד

---

הביבליופיליה כמחלה אנושה

ספר בהחלט יכול להיות עבורי כמו אהבה ממבט ראשון, כזאת שתופסת אותי ברגעים הראשונים ומקנה לי תחושת חוויה אינטימית מרוממת נפש. כך קרה לי בסיפור השלושה עשר שבפתיחתו הייתה הבטחה מלהיבה. הספר הפגין בתחילתו, אווירה מכשפת, שפה נפלאה, וסיפור מעורר סקרנות שהיה לו פוטנציאל להמריא לגבהים, ולפתע לאחר כחמישים עמודים הספר הרגיש לי כתוב שונה מחלקו הראשון. הוא הפך למייגע ומשעמם, המשכתי לקרוא מכוחה של אינרציה ונטשתי. זה לא הספר, זה אני מלמלתי לעצמי...

תחילת העלילה בחנות לממכר ספרים עתיקים, ספרי המאה ה- 19 של העידן הויקטוריאני. בחנות אב ובת שניהם חובבי ספרים. את החנות כמעט ולא פוקדים אנשים. היא סוג של עולם אנכרוניסטי, קפסולה של תרבות, בה חיים האב והבת. אווירת הספר היא גותית, וויקטוריאנית, שאפשרה לי לראות בעיני רוחי, את הספרים העתקים עם כריכות העור, את אפלולית הספרייה והריח המיוחד של הספרים הישנים, ולחוש בהתרגשות במגע הספרים הנדירים.

יש לי כמה ספרים בודדים בספרייתי מהמאה ה-19, אני מעיין בהם מידי פעם, ומכיר את תחושת האושר בהחזקת ספר יישן המבטא תרבות שחלפה מהעולם. כשקראתי את הספר תפסתי שאני שייך לקבוצת הביבליופילים, אוהבי ספרים, כזאת שהסיפור השלושה עשר כותב עליה באהבה רבה, זה מאוד מעודד לאור העובדה שאשתי מכנה אותי, אספן ספרים כפייתי, למי שהוא אסמטי, אך בכל זאת מוכן לחיות בבית שמסביבו ספרים מעלי אבק. למרות העובדה הזאת את הספר הזה ננטשתי באמצע. כעת אני מנסה להבין את הסיבות, כמאהב שנטש את אהובתו, והוא עדיין מנסה להסביר לעצמו איך זה קרה ?

הספר הזה מתכתב עם גדלות הכותבות של המאה ה -19, אמילי ברונטה, שכתבה את אנקת גבהים, סיפרה היחיד, ושרלוט ברונטה שכתבה את ג'יין אייר, אותם לא קראתי, ולכן נגשתי לספר הזה עם חסך תרבותי. עוד יותר נעצבתי מכך שלא הצלחתי להתחבר לעולם של טירות אנגליות ישנות. אני מתחיל להישמע יותר ויותר כאקס שמסביר לעצמו, מה בעצם לא עבד במערכת היחסים הזאת, ובעצם נהנה מהפוסט מורטום של הספר, יותר מהקריאה בו עצמו.

מרגרט, מוכרת הספרים הצעירה, לכודה במלכודת הספרים הישנים, כמו היפיפייה הנרדמת. היא חובבת ביוגרפיות ישנות של אנשים אלמוניים שלא בחיים. לא פעם חלמתי לגאול את מרגרט מחייה מבין הספרים המתים, כמו הנסיך שהציל את היפיפה הנרדמת, אבל זה לא קרה, כי על מה אדבר איתה, אם אני לא מכיר את אמילי ברונטה, ואולי אני בעצם לא מאמין באגדות גותיות מופרכות.

לסיפור יש אישה נוספת, היא וידה וינטר, סופרת נערצת, שחייה לוטים בערפל ומסתורין, כמו באגדה גותית, כעת היא גוססת, ומחליטה לסכם את חייה באמצעות ביוגרפיה, כזאת שתהייה לרוחה, לצורך כך היא קוראת לאחוזתה האפלולית את מרגרט, בכדי שתכתוב ביוגרפיה עליה, לכאורה סיפור נפלא בו מרגרט אמורה לחשוף את חייה האמתיים של הסופרת הדגולה. הסופרת הקשישה מלוהקת כמו המכשפה הרעה מהאגדות האחים גרים, ולכן רצתי להמשיך ולקרוא את הספר בכדי לשמור על מרגרט, שחלילה לא יקרה לה משהו רע, אבל אני נטשתי את נסיכתי.

דיאן סטרפילד, מחברת הספר, היא פרופסור לספרות צרפתית המתגוררת ביורקשייר באנגליה, הביקורות קשרו לה כתרים, ואני יוק, ממש השתעממתי, אתם יודעים מה, זה ממש לא בסדר.

סטרפילד כתבה משפט יפה ונוגע ללב, שרק בגללו היה כדי לנסות ולקרוא את הספר: "מילים...הן שובות את הלב. הן נכרכות סביב איברי הגוף כמו קורי עכביש. .. הן פועלות את פעולת הקסם שלהן"

לפעמים שווה לקרוא רבע ספר בשביל לחוות אגדה יפה וקסומה, בכדי לקרוא משפטים כל כך יפים על ספרים, ולהתעורר מהאגדה באמצע הספר, ולהרגיש כמו הנסיך שלא מצא את היפיפייה הנרדמת שלו. זה לא נורא, זה רק ספר, אולי בספר הבא.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על הסיפור השלושה-עשר