כשהייתי ילדה והיה לי חור בגרב אמא שלי היתה מוציאה את ערכת התפירה שלה ומתקנת. הטרוניות שלי על כך שממש לא נוח ללכת עם בוהן תפורה לא השפיעו עליה כהוא זה. "אצלי בבית לא זורקים גרביים! בטח שלא בגלל חור אחד. תגידי תודה על מה שיש לך. לי לא היה כלום כשהייתי בגילך." גרביים ותחתונים היו פריטי לבוש שלעולם לא נזרקו. בעצם גם בגדים לא. אני קיבלתי את הבגדים של בת דודתי, אלו שלי עברו לאחותי הקטנה. בפעם הראשונה שהרווחתי כסף משלי הלכתי וקניתי לי זוג גרביים חדש. כשלכולם היה ליוויס אני לא העזתי אפילו לבקש.
מצבם הכלכלי של הורי בהחלט איפשר לרכוש הכל חדש, אבל אבא ניצול השואה ואמא שגדלה בתקופת המצור על ירושלים סברו שזה בזבוז לשמו. האמנם החסכנות הזו הזיקה לנפשי?
היו חסרונות, כמובן, אבל ככלל אני חושבת שזה חישל אותי וגרם לי להעריך את מה שיש.
כשאני מספרת לבנותי הן תולות בי עיניים משתוממות. אין ספק שבעיניהן זה בדיוני יותר מהארי פוטר.
כל כך שמחתי כשמצאתי את "פתחו את השער" של קדיה מולודובסקי ובו "גלגוליו של מעיל" המופתי. ההמחשה של ילדותי ובעיקר ילדותה של אמי גרמה לבנותי להבין. להבין שכך זה היה באמת, ולהבין שגם כשאין אפשר להיות שמחים ולצחוק ולא להסתובב אומללים וממורמרים. "גלגוליו של מעיל" (והתרגום המופלא, כנראה של אלתרמן) כתוב בחרוזים, מצחיק, שנון, ובעיקר חי מאוד, עם חזרות על המוטיב העיקרי כפי שילדים אוהבים.
הסיפורים האחרים בקובץ פחות טובים בעיני, אבל עדיין נהדרים. הסיפור "הילדה אילת" גרם לקטנה שלי לדמוע. מדובר בילדה בת שש שהוריה מטילים עליה את רוב עבודות הבית, צורחים ומאיימים עליה, ואילו היא רק רוצה לשחק קצת, ומוצאת אפשרות למשחק בכל דבר.
"היא אפילו יותר קטנה מרומי" קובלת הקטנה, "זה לא פייר! לא נותנים לה לשחק! וגם לא כיף שלא נותנים לשחק!" ממרומי מבט של מבוגר זהו סיפור שיש בו התעללות בילדים, אבל אני יודעת שכך היה מקובל אז. אילת מזכירה לי את הקטנה שלי שממרה את פינו ומוצאת את המשעשע בכל דבר. איזה מזל שהיא חיה כיום ולא לפני כמה דורות. כשביקשתי ממנה לסדר את הצעצועים שלה אחרי שהקראתי את הסיפור הזה היא עשתה זאת ללא ויכוח, בפעם הראשונה שאני זוכרת. כבר היה שווה לי הספר...
אני לא מתאפקת ומצטטת קצת מ"גלגוליו של מעיל" (מדובר על מעיל שעובר מאח לאח עד סופו המר):
"...את המעיל בדרך ארץ
אז לבש יחיאל פרץ.
פרץ פרץ זהו לץ
מטפס מעץ לעץ,
מחלל בחלילים
לכלבים וחתולים,
ומרגיז את הבריות
ומקבל מכות טריות,
מילל, שורק, נובח,
בקיצור – בחור שמח...
פעם פרץ – לא טפש –
בא ערום, ומעיל לא יש...
מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
פרץ !תיש! סיח! כרכשתא!
אי המעיל אשר לבשת?
אז ענה להם הנער
בלשון חדה כתער:
צד ימין אני מסרתי
לחתול אשר זכרתי,
חלק שמאל אני שלחתי
לחתול אשר שכחתי.
והיתר – חור מול חור –
תקבלו לפי התור."
טוב, זה יצא קצת הרבה אבל זה כל כך מופלא בעיני שהייתי חייבת.

















