לפני שאתחיל, אמליץ לאלו מכם שעדיין לא קראו את הספר, להפסיק לקרוא בדיוק בעמוד 322. עשו לעצמכם טובה וחסכו את שברון הלב, ותנו לספר להסתיים בטוב. ביום שבו יצא הספר הבא בסדרה, הרשו לעצמכם לקרוא את מעט העמודים שנותרו, כמעין פרולוג.
אם תחליטו להתעלם מעצה זו, ובכן – ראו הוזהרתם.
הלוואי ומישהו היה אומר לי את זה לפני שסיימתי את הספר.
אז אתקצר לכם את התקציר.
הספר הקודם, אגדה, מסתיים כשדיי ויוני בורחים עם הפטריוטים, אויבי הרפובליקה הצבאית.
בספר הנ"ל, יוני ודיי נחלצים לעזרת הפטריוטים כדי להפיל את האלקטור החדש ולעורר הפיכה. הם מתחבטים, כל אחד לעצמו, בענייני משפחה, אהבה וצדק, ולבסוף (כרגיל, אם יורשה לי לציין) מוצאים את עצמם משני צדי המתרס. הם נאבקים בשאלה העולה כבר בתקציר – מהי בעצם משמעותו של מרד?
אני חייבת להודות שכל העניין מזכיר לי מאוד טרילוגיות וסדרות ספרים אחרות – משחקי הרעב, הבחירה, מפוצלים וכו'. הספר הראשון תמיד מתחיל בזוג (במודע או שלא במודע) החי במשטר שמדכא את אזרחיו (יש גיבורים שמודעים לכך כבר מההתחלה, ויש כאלו מעט קשי קליטה. אבל אל דאגה – בסופו של דבר כולם נצמדים לתסריט). בזוג מתעורר רצון לשינוי. בספר הבא בתור, מתחוללת הפיכה (קטנה או גדולה, תלוי בעלילה). בספר השלישי, האוכלוסיה המורדת, ובעיקר הזוג, מתמודדים עם השלכות מעשיהם (טובות או פחות טובות).
אבל, כמו שציינתי בביקורות קודמות, קשה למצוא ספרים מקוריים בימינו.
אז מה יש להגיד על הספר הזה?
הוא עילוי (חה חה. קלטתם מה עשיתי כאן? תתכוננו ללא מעט משפטים בנושא). הספר השני בסדרה לא נפל מהספר הראשון.
הוא מותח, כתוב מצוין, מלא בטוויסטים שלא צפית. הדמויות נותרו מדהימות כשהיו – הסופרת העניקה לכל אחת מהן ייחוד ואופי, והיא מתמידה לבסס את אלו לאורך כל הספר.
נכון, העלילה לא בדיוק מקורית, אבל תסמכו עליי – הספר הזה שווה קריאה.
מרי לו בהחלט התעלתה על עצמה (הנה זה שוב).
שאלה לא קשורה – מכירים את הרגעים האלו בפרקים הראשונים בספר, שבהם אתם מגלים דברים שכבר קראתם בתקציר, ואז אתם מתמלאים התרוממות נפש והתעלות (לעולם לא יימאס), ואתם כאילו, "וואו, ידעתי את זה. אני גאון." או "אוי, מי עשה לי ספויילר?", ורק אז אתם מבינים שהכול כתוב מאחורה? הפרקים הראשונים בספר היו מלאים ברגעים כאלו.
והנה ספויילר לא קשור.
מיטיאס הומו.
מה. כאילו מה.
אני באמת לא הומופובית, אבל בחייכם, מה קרה לכל הסופרים?
תזרקו אות. עכשיו תמצאו לי ספר שמתחיל באות הזאת. ועכשיו תעברו שנייה בראש. הספר הזה מכיל להט"בים? אם לא, עדכנו אותי בדחיפות. כנראה קיימת כאן בעיה רצינית.
כלומר, אני מבינה שכל נושא הסובלנות לאנשים הגאים הוא די חם עכשיו, אבל האם זה אומר שחייבים לדחוף בכל ספר ייצוג לחלק הזה באוכלוסייה? התשובה היא בבירור לא. וזה ממש משגע אותי.
יש גם רגישות כרגע לנושא הצמחונות והטבעונות. אז תדחפו לכל ספר פרה מתה? לא. פשוט לא.
וכשסופר מרגיש צורך להזדהות בכך שהוא הופך את כל עלילת הספר ומגלה שאחת הדמויות היא, ובכן, הומו, זה ממש מעציב אותי. בעיקר כשרק בספר השני (או התשיעי, במקרה העגום של ריק ריירדן), הסופר מחליט לכתוב על רמזים מטרימים שכביכול היו אמורים להעיד על הנושא עוד מההתחלה, אבל בעצם לא היו קיימים בכלל, ועברו שיפצור רציני כדי להתאים למטרת הסופר.
עד כאן בנושא העצוב הזה.
~סוף ספוילר~
בכנות, אני לא בטוחה למה כתבתי את הביקורת הזאת. הרי ברור מאליו שלא משנה מה יגידו לכם, כל אדם על הפלאנטה שקרא את אגדה, ירוץ לקנות את עילוי. ולאלו שעוד לא קראו, אין סיבה לקרוא את הספר השני לפני הראשון. מי יודע, אולי הביקורת הזאת הייתה בעצם רק פריקה של המון תובנות שהצטברו אצלי כבר בספרים קודמים ורק עכשיו מצאו את דרכן החוצה.
וואו. פתאום שמתי לב שהביקורת הזאת מלאה פסקאות. אז בתמצות:
תקנו את הספר. תקראו אותו. ותפסיקו בעמוד 322. ביי.
